מלכוד הצפון
ההפצצה של חיל האוויר בסוריה וירי ה"חץ" רק המחישו את המציאות הנפיצה בגבול הצפוני. כשישראל לא חוששת לתקוף סמוך למפקדה רוסית, חיזבאללה בונה מפעלי טילים בתוך מנהרות, ואיראן מתכננת מזח לפריקת נשק בנמל לטקייה, הדרך לעימות מתקצרת
אם תשאלו את שר הביטחון אביגדור ליברמן, בתוך פחות משנתיים יחזיק חיזבאללה במסה קריטית של טילים מדויקים לטווח ארוך, ותתחיל הספירה לאחור לקראת מלחמה כוללת בצפון. זה לא מקרה שבשבועות האחרונים מדברים שרים וקצינים בכירים בפומבי על כך שבמלחמה הבאה תחזור לבנון אל המאה ה־18. הביטוי "המאה ה־18" שב ועולה, ככל הנראה, בהערכות מצב העוסקות בסוריה ובלבנון. המסר הזה מכוון בעיקר לאוזניהם של העם הלבנוני ושל הנהגת לבנון, בבחינת אל תאפשרו למטורפים של חיזבאללה להוביל אתכם לאבדון. במלחמה הבאה יושמדו, לפני הכל, מטרות מדינה לבנוניות, כדי להקשות על חיזבאללה הניזון מהן: כבישים, תחבורה, חשמל, דלק, מזון, מוסדות שלטון, מערכות פיננסיות. הכל יבער.
ישראל מאיימת בפה מלא. המשמעות היא שהתקיפות הישראליות בסוריה נגד מחסנים, שיירות נשק ופעילים במערך ההברחות של חיזבאללה רק ילכו ויתעצמו, כדי לדחות את המלחמה עד כמה שאפשר. בינתיים ישראל לא תוקפת את התשתיות הרקטיות ארוכות הטווח שכבר קיימות בלבנון, אולי משום שלא מדובר עדיין במסה קריטית, ותקיפות בלבנון בעיתוי הזה יבעירו את החזית הצפונית ללא הצדקה מספקת.
העיתון "אל־ג'ארידה", היוצא במפרץ הפרסי, חשף לאחרונה שחיזבאללה מקים בתוך מנהרות בלבנון מפעלים תת־קרקעיים ליצור טילים מדויקים. על פי התיאור בעיתון, מדובר במערך של מפעלים הדומה לאלה שהקים תאגיד התעשייה הצבאית הסורית "סירס". המהלך של חיזבאללה לא הוביל לפעולה צבאית ישראלית. אבל מי שרוצה, יכול להבין את הפרסום ב"אל ג'ארידה" כאזהרה: הכל חשוף, הכל ידוע. אם המפעלים במנהרות הללו יתחילו לייצר טילים, ישראל תהרוס אותם, גם בסיכון של פתיחה במלחמה.
המטרייה של פוטין
האיראנים הם אויב עיקש ובעל יכולות, והם לא מתכוונים לוותר על הקמת מערך טילים מדויקים בלבנון, שאמור לפגוע קשות ביכולות הצבאיות של ישראל. הפגיעה במשלוחים לחיזבאללה על אדמת סוריה מעמידה בפני האיראנים אתגר של ביטחון מידע. כנראה הלקח שלהם הוא לנסות להשיג אותה מטרה בדרכים חלופיות, כמו הקמת מפעלי ייצור בלבנון ובניית מזח איראני בנמל לטקייה שבסוריה. מזח כזה יוכל לקלוט כמויות גדולות של ציוד כבד שיגיע דרך הים תחת המטרייה של הכוחות הרוסיים השולטים בנמל. מבחינת מוסקבה, איראן היא לא הבעיה בסוריה אלא חלק מהפתרון. לכן איראן נהנית שם היום מחסינות רוסית.
מתברר שהפגישה האחרונה בין נתניהו לפוטין לא הניבה את התוצאות המקוות. אם נתניהו ניסה לשכנע את הרוסים שימנעו את הקמת המזח האיראני בנמל לטקייה, הוא נכשל. פקידים במשרד החוץ הרוסי מעמידים פנים כמי שאינם מבינים כלל את מהות הבקשה הישראלית: "הרי גם אנחנו הקמנו שם מאחז ימי", הם משיבים לקולגות ממשרד החוץ הישראלי. "אז איך אנחנו יכולים למנוע ממדינה ריבונית להזמין מדינה ריבונית אחרת לבנות אצלה מזח?"
ההיתממות הזו היא אחת מנפלאות הדיפלומטיה הרוסית. כשישראל התלוננה באוזני הרוסים שנשק רוסי המיועד לצבא הסורי הגיע לידי חיזבאללה, על פי פרסומים זרים מדובר בטילי חוף ים "יאחונט", הם "נדהמו" והבטיחו לבדוק. קצינים רוסים יצאו לשטח, בדקו וחזרו עם התשובה: לא היה ולא נברא.
הציבור בישראל רגיל להתייחס למדינות בעולם בשחור־לבן: או שהן אוהבות אותנו, או שלא. אלא שהרוסים הם קטגוריה בפני עצמה. ישראל היא בעבורם עוד חיל על שולחן השחמט, ולא בהכרח בקבוצה שלהם. אין להם שום סנטימנטים: לא לאסד, לא לאיראנים, לא לכורדים בסוריה שאיתם הם מפלרטטים עכשיו. שלשום הם חנקו את ארדואן, היום הם מתחבקים איתו.
חיל האוויר הישראלי יכול היה לתקוף בסוריה כל עוד זה לא פגע באינטרס הישיר של הרוסים. אלא שבסוף השבוע שעבר ישראל הפתיעה אותם ותקפה באזור שבו נמצאים כוחות רוסיים ומפקדה רוסית המפקחת על המתקפה הסורית באזור תדמור. באותן תקיפות נפגע, ככל הנראה, ציוד שלא שייך רק לחיזבאללה. כלי התקשורת בסוריה הקימו קול צעקה והפנו סימני שאלה כלפי הרוסים. הרוסים חשו שאם הם לא יעשו שריר, אפילו דיפלומטי, כלפי ישראל, זה ייתפס כחולשה. לכן זומנו השגריר והנספח הצבאי של ישראל במוסקבה בערב שבת לשתי פגישות במשרד החוץ הרוסי עם שני סגני שרים העוסקים במזרח התיכון (אגב, לשר החוץ הרוסי יש 11 סגנים). לא פורסם מה נאמר שם, ולא במקרה. עצם קיומן של הפגישות איפשר לשגריר סוריה באו"ם להכריז שהרוסים הזהירו את ישראל, ושיחרר את הלחץ מהרוסים. אבל כל עוד הנשיא פוטין לא התקשר לנתניהו כדי לחדד את העמדה הרוסית, כלום לא השתנה. אפשר להמשיך לתקוף משלוחי נשק לחיזבאללה במינון הנכון ובאזורים הנכונים.
וזה היתרון של שר הביטחון ליברמן. הוא קורא את התנהלות הממסד הרוסי טוב יותר ממרבית האנשים סביב שולחן הקבינט, בוודאי טוב יותר מצמרת הצבא שמגיעה אליו בכל יום חמישי כדי להציג בפניו ולקבל אישור למבצעים וגיחות מעבר לקווים. לכן, לא רק שליברמן לא בולם או דוחה פעילות מבצעית נגד זליגת נשק מדויק ארוך הטווח ללבנון, אלא שהוא מעודד אותה. לתפיסתו, כל היסוס ישראלי נוכח האיומים הסוריים והלחץ הדיפלומטי יתורגם אצל הרוסים כחולשה. ישראל הססנית תיתפס כפרטנר שולי, שאפשר להתעלם ממנו כשמנהלים את המשא ומתן על עתיד סוריה.
ואכן, בתחילת השבוע שוב דווח בעיתונות הזרה על תקיפה ישראלית, הפעם בחאן ארנבה שבגולן הסורי. אחרי התקיפה הזו הרוסים לא צייצו, אבל זה לא היה מבחן אמיתי, כי לא היה לתקיפה קשר לחיזבאללה או למשטר הסורי והיא בוצעה ככל הנראה במסגרת פעילות ביטחון שוטף נגד גורמי טרור המזוהים עם המאבק הפלסטיני. אותו יאסר אל־סייד, שנהרג במכוניתו בדרך מחאן ארנבה לדמשק, היה כנראה סורי שפעל בשליחות ארגון טרור פלסטיני שתכנן לבצע פיגוע גדול לקראת פסח.
אבל המבחן האמיתי בוא יבוא. כשהשר ליברמן מודיע שישראל תתקוף כל בסיס טילים סורי שממנו ישוגר טיל לעבר מטוסי חיל האוויר, אפשר לשער שזו לא רק אמירה. זו הנחיה. כך שמותר לנו גם להניח שאם האיראנים יקימו השנה – אם לא יפריעו להם – מזח בנמל לטקייה שיקלוט ספינות איראניות הנושאות ציוד צבאי לחיזבאללה, ישראל תתקוף גם שם. למרות הנוכחות הרוסית במקום.
השבוע, בשעה שהכנסת רעשה סביב פרשת התאגיד, ישב שר הביטחון בחדרו מרותק למסך הטלוויזיה, צפה בשידורים הישירים מהשימוע של ראש האף־בי־איי ג'יימס קומי בקונגרס, וראה בעיניים כלות איך המעורבות האמריקאית בהסדרים עתידיים בסוריה הולכת ומתרחקת. קומי דיווח על פתיחת חקירה רשמית בנוגע למעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב ולמגעים שקיימו אנשים בסביבתו של טראמפ עם נציגים רוסים רשמיים. מתברר שהאף־בי־איי עוקב אחר הקשרים הללו מאז 2015. בסוף 2016 עצרו הרוסים שני קצינים בשירות הביטחון הפדרלי של רוסיה, אף־אס־בי, ועובד בכיר בחברת "קספרסקי", שלושתם מומחים בתחום הסייבר. נראה שהם אלה שהדליפו מידע על המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב. החקירה עשויה להכניס את ממשל טראמפ למצוקה, ובמצב כזה, הסיכוי שוושינגטון תיזום מהלך רוסי־אמריקאי משותף להסדר בסוריה הולך ונמוג. כל עוד האמריקאים אינם מעורבים בפתרון המדיני לסוגיה הסורית, מידת ההשפעה של הפרטנרים האחרים בשיחות, למשל איראן, הולכת וגדלה. עבור ישראל זו בשורה רעה. מבחינת ליברמן, האיום האיראני ממשיך לעמוד במקום הראשון בסולם האיומים על מדינת ישראל, וההשקעות הן בהתאם.
בכלא של חמאס
צעיף העמימות הוסר השבוע לרגע לא רק מעל תקיפות חיל האוויר בסוריה, אלא גם מעל אופן הפעולה ואיכות המטרות שמפציץ חיל האוויר בעזה. ביום רביעי האחרון, בדיון בכנסת, חשף הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי מאז צוק איתן פגע צה"ל במאות מטרות איכותיות, כולל מנהרות, באמצעות טכניקות חדשות שפיתח חיל האוויר. דפוס הפעולה בעזה בעידן ליברמן כבר לא מתמקד בהרתעה ובענישה כתגובה לירי רקטות מהרצועה, אלא מזכיר יותר את דפוסי הפעולה בצפון. הזירה העזתית הפכה ככל הנראה לחלק מפעילות המב"ם (המלחמה שבין המלחמות), שנועדה לשחוק את כוחו של האויב עוד טרם פרוץ הקרבות. אלא שבעזה מסתתרת ישראל מאחורי מה שנקרא "ניצול הזדמנויות" כדי לתקוף מטרות תשתית של חמאס ולכרסם בהתעצמותו.
את ההזדמנויות לישראל מספקים דווקא אויבי חמאס, אנשי התנועה הסלאפית ברצועה, המשגרים את הרקטות לעבר ישראל. חמאס רודף אותם, ורק לאחרונה עצר כ־500 סלאפים כדי למנוע מהם לבצע ירי לעבר ישראל. הסלאפים, מצידם, מעוניינים בתגובה ישראלית שתחליש את חמאס ותדרבן אותו לשחרר את אנשיהם מהכלא, ולכן הם מייצרים פרובוקציות על גבול ישראל. הם יורים רקטות קצרות טווח, מיושנות, כמו קסאם 5 או קטיושה 107 מ"מ. אין להם זמן להיערך כראוי לירי כי הם נרדפים על ידי גדודי ה"מורביטון", משמר הגבול של חמאס, ולכן אינם מדייקים. אבל מבחינת ישראל זה מספיק כדי להוציא לפועל עוד מתקפה לשחיקת כוחו של חמאס.
עם בחירתו של יחיא סינאוור לראש חמאס בעזה העריכו בצמרת צה"ל שהדרג המדיני יבקש לבדוק תחילה לאן מועדות פניו של הארגון, ואולי ימתן את הפעילות הישירה נגדו. הם טעו. חילופי השלטון בחמאס הם לא שיקול באור הירוק שנותן שר הביטחון לפעילות הצבאית מול עזה.
מסכת האישורים לתקיפת מטרות אויב בנוהל סדור מתחילה בדרך כלל בימי שלישי. פיקוד הדרום, למשל, מציג לאגף המבצעים רעיונות לפעילות צבאית ברצועת עזה, אגף המבצעים דן ברעיונות, מסנן ומחדד, ומעביר אותם ביום רביעי לאישור סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל. אלה מצמצמים ומזקקים את המטרות וקובעים סדרי עדיפויות. ביום חמישי מציג הרמטכ"ל את התוכניות המבצעיות לאישורו של שר הביטחון. השר יכול להיערך לפגישה הזו, כי מזכירו הצבאי נוכח בדיוני ההכנה של הרמטכ"ל. מצופה מהרמטכ"ל שלא יציג תוכניות שלשר הביטחון יהיה קושי לאשר אותן.
דיון המו"ג, מבצעים וגיחות, שמתקיים בכל יום חמישי בלשכת שר הביטחון, הוא לכאורה פורמלי, יבש, אבל זו נקודת מפגש רגישה וטעונה שבה מתחכך הרמטכ"ל עם שיקולים מדיניים ואחרים, ואילו שר הביטחון משפיע על נושאים צבאיים מקצועיים. לשר שלא צמח במערכת הביטחון חייב להיות אמון מלא ברמטכ"ל וביושרה המקצועית שלו, שכן הוא מאשר תוכניות מבצעיות שעלולות לגרום אבדות בנפש ולהסתבכות מדינית. לאיזנקוט יש יתרון בכך ששירת כמזכיר צבאי של ראש ממשלה ושר ביטחון, והוא מודע לרגישויות. נראה שבינו לבין ליברמן יש לא רק חלוקת גזרות ברורה, כשהאחד לא מתערב בסמכויותיו של האחר, אלא גם אמון מלא. האחד סומך על האחר שלא יגרור אותו למחוזות לא רצויים, פוליטיים או צבאיים. לא אחת קורה ששר ביטחון אינו שלם עם תוכנית מבצעית שהוצגה בפניו. לצורך כך מתקיימת בכל יום חמישי גם פגישה אישית בארבע עיניים בין שר הביטחון לרמטכ"ל, או פגישת עבודה בנוכחות המזכירים הצבאיים, שבה אפשר ליישר הדורים מבלי לגרום לפיצוצים שיגיעו לכותרות. נראה שאיזנקוט למד להכיר היטב את השר הממונה עליו. התוכניות שהוא מביא עוברות אצל ליברמן.
המשך מדיניות הפעלת האש מול הרצועה מזרז את בואו של סבב נוסף. חמאס מאוד מוטרד מהמכשול שמקימה ישראל לאורך הגדר ומנסה, בשיתוף פעולה עם האיראנים, ללמוד את נקודות התורפה שלו. ממש כפי שניסה, בסיוע איראני, ללמוד את נקודות התורפה של כיפת ברזל. בחודש שעבר נעצר במחסום ארז איש חמאס מוחמד מורתג'ה, המנהל ארגון סיוע של ממשלת טורקיה ברצועה. הוא היה בדרכו לטורקיה כדי לקבל לידיו מפות לווייניות של ישראל, שאמורות לסייע לחמאס לשפר את הדיוק של הרקטות שלו. צה"ל, מצידו, ערך השבוע תרגיל פתע של אוגדת מילואים בדרום, שכלל גם תנועה מהירה של טנקים על שרשראות לכיוון הרצועה. העימות הבא מתבשל על אש בינונית. בסוף זה יגיע לנקודת הרתיחה. ¿
לפנייה לכתב/ת 
