"הטפתי לטרור. יש לי דם על הידיים. בזכות השכנים היהודים שלי עברתי מהפך"
בגיל 20 הוא נחשב לגורו של הג'יהדיסטים ולאימת שכונות המהגרים בפריז, וכונה "האמיר מבוט שומון" היום הוא נאבק בתומכי דאעש ובאידיאולוגיה שמקדשת טרור בראיון נדיר מספר פריד בנייטו ל"ידיעות אחרונות" כמה קל ליפול אל אשליית האיסלאם הקיצוני, ומסביר למה לא הצליח למנוע מחברו, שריף קוואשי, לבצע את הטבח ב"שרלי הבדו" "ניסיתי לדבר איתו, אבל זה לא עבד. אני צריך לקחת אחריות"
ביום רביעי, 7 בינואר 2015, התעורר פריד בנייטו בארבע אחר הצהריים, אחרי שלוש משמרות רצופות במחלקה לטיפול נמרץ. הוא היה אז בשלבי סיום הסטאז' שלו כאח בבית החולים "פיטיה סלפטרייר" השוכן דרומית לסיין. אז שמע לראשונה על הטבח שאירע כמה שעות קודם לכן במערכת העיתון "שרלי הבדו". כשפורסמו שמותיהם של שני האחים החשודים במתקפה, שחוסלו רק יומיים לאחר מכן בתום מרדף שהותיר את פריז על הרגליים, בנייטו נכנס להלם.
"ועד עכשיו אני בהלם", הוא אומר, ומספר לי כיצד חש כשנודע לו כי שני המחבלים הם שריף וסעיד קוואשי, שאותם הוא מכיר היטב מהעשור הקודם והמסוכן של חייו, כשהסתובב איתם בשכונת ילדותו בצפון פריז. "בדיעבד מה שקרה נשמע אולי הגיוני, לפחות לגבי שריף. חשבתי שהוא מדבר הרבה, עם מלא מזימות ותככים, אבל אף פעם לא דמיינתי לעצמי שמשהו כזה באמת ייצא לפועל".
זו היתה מתקפת טרור מתואמת שזיעזעה את פריז. בתוך יומיים נרצחו 16 בני אדם, 12 מהם בפיגוע במשרדי השבועון הסאטירי "שרלי הבדו" ועוד ארבעה, כולם יהודים, במרכול "היפר כשר". שריף קוואשי, שאחראי יחד עם אחיו לטבח במערכת "שרלי הבדו", לא היה סתם חבר של בנייטו מהשכונה. הם היו שותפים לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הקיצונית. אלא שבנייטו, שהתפרסם בכל צרפת כשהיה בן 20 כמטיף דתי קיצוני העומד בראש קבוצה המזוהה עם אל־קאעידה, שינה לחלוטין כיוון והפך עם שחרורו מהכלא לאח שמטפל באנשים, מכל הדתות והצבעים.
היום הוא מתקשה למצוא את המילים כשהוא מדבר על האחים קוואשי. זאת הפעם היחידה במהלך הראיון, שתואם במשך שבועות ארוכים תחת מעטה חשאיות, שאני רואה דמעות בעיניו. "איזה בזבוז... במשך מספר ימים נותרתי חסר שינה מתחת לשמיכה. העלבתי אותו, קיללתי אותו. חזרתי ואמרתי כמו תקליט שבור: 'למה הם עשו את זה? למה הם עשו את זה?' אם הם היו מחליטים לנסוע לעיראק או לסוריה, מילא. אבל... לא יודע... אין לי הסבר".
כשהוא משתלהב, בעיניו החומות נדלק זיק המעיד על הנוכחות המרשימה שלו, תזכורת לימים בהם בנייטו שימש כמטיף מלא כריזמה שהיה מוכר בכל צרפת תחת כינוי קליט במיוחד: "האמיר מבוט שומון", על שם הפארק היפהפה המצוי בצפונה של עיר האורות. זה האזור ברובע ה־19 שבו הוא וחבריו לקבוצה המוסלמית קיצונית - בהם גם שריף קוואשי - נהגו להסתובב ולהטיל את אימתם אי שם בתחילת שנות ה־2000. כעת בנייטו מנסה לכבוש את קולו, לדבר באופן מדויק ולהיות אחראי לכל מילה שיוצאת מפיו, מודע לנזק שדבריו גרמו בעבר. "יש לי דם על הידיים כי הגנתי על הרעיונות הללו", הוא מסביר. "אני לא מחפש מחילה או למחוק את מה שעשיתי, זה בלתי אפשרי. אבל אם אשתוק עכשיו אהיה שוב אשם".
המלחמה ב"כופארים"
לא קל לקבוע פגישה עם "האמיר מבוט שומון". הפעם האחרונה שבה התראיין לטלוויזיה הצרפתית הייתה לפני כחודשיים, ביום השנה השני לפיגוע בעיתון "שרלי הבדו". בנייטו הציג בשידור סיכה ועליה הכיתוב '"אני שרלי", המביע הזדהות עם קורבנות המתקפה. רוב הציבור, ובעיקר המשפחות השכולות, לא ראו את המחווה הזו בעין יפה, ובנייטו הצהיר לאחר מכן בהודעה ארוכה לעיתונות כי לא יתראיין עוד בטלוויזיה. ואלו עוד הצרפתים שמוכנים לסלוח לו. נציגי דאעש בצרפת היו שמחים לסגור איתו חשבון בעקבות המהפך המוחלט והמאוד פומבי שעבר בעשור האחרון.
הוא נוהג להתחבא מאחורי משקפיים וכובע, ולא שש להתראיין. הבחור בן ה־35 שאני פוגשת נראה עדיין צעיר מגילו, שדוף, לובש מעיל גדול וכובע המסתיר את פרצופו ברחוב. על צווארו תלויות אוזניות לבנות וגדולות של המותג "ביטס". פעם הוא היה מחרים כל סוג של מוזיקה ומגדיר אותה כהסחה מהדת. היום הוא מקשיב בהנאה לשירי פופ צרפתיים.
הוא מקבל את פניי בלחיצת יד. אנחנו צועדים לאורך תעלת סן מרטן ברובע העשירי, לא רחוק מזירת הטבח בבטקלאן ושאר זירות הטבח של נובמבר 2015. כל העיר היא כיום זירת פיגוע פוטנציאלית. קשה לשכוח את 2016 הנוראית, כשארבע התקפות טרור השאירו את המדינה מדממת עם 89 קורבנות ומעל 400 פצועים, רובם בפיגוע המחריד ביום הבסטיליה בניס. אנו מחפשים קפה שקט כדי לשוחח בו. רק בשבוע שעבר תקף חשוד בטרור שלושה חיילים בשדה התעופה אורלי, ובתחילת פברואר נהרג מחבל שניסה לבצע פיגוע במוזיאון הלובר. מרין לה־פן, מועמדת הימין הקיצוני בבחירות לנשיאות צרפת, זורעת פחד ושנאה כשהיא משתמשת במקרים הללו כדוגמאות לחוסר הביטחון שחשים הצרפתים. הבלבול בין אזרחי צרפת המוסלמים לבין הקיצונים האיסלמיסטים הוא מקפצה מצוינת לנשיאות צרפת.
אני שואלת אם הוא עדיין מוסלמי דתי, ובנייטו משיב בחיוב: "עדיין".
מתפלל במסגד?
"הפסקתי ללכת אליו ב־2012 כדי לא לפגוש שם אנשים מסוימים. בעבר הדת הייתה עבורי בעיקר מטלות. אישה דתייה חייבת להתכסות בחיג'אב. גבר חייב לגדל זקן. הלב היה ריק, לא היה שום דבר ביני לבין האלוהים. הוא היה נוכח רק כדי להעניש. היום גיליתי אלוהים אחר והוא חומל ושופט את כוונותינו. קודם נראיתי דתי, אבל לא הייתי באמת. דבקתי בדת מאוד נוקשה כי הייתי זקוק לזה באופן אישי".
בנייטו נולד בפריז ב־10 במאי 1981 למשפחת מהגרים מאלג'יריה ונקרא על שם פריד אל־אטרש, הזמר הדרוזי־מצרי שחביב על הוריו. אני מספרת לו על הפופולריות של הסרטים המצריים בישראל. "אנחנו מאותה תרבות", הוא משיב בחיוך. "ברובע ה־19 שבו גדלתי היו לי שכנים יהודים מרוקאים ואלג'יראים. כשהייתי קטן הערבית שלהם הייתה בדיאלקט, הם היו יותר ערבים ממני". אביו, מוסלמי אדוק שהידרדר לאלכוהוליזם ולהתנהגות אלימה, עזב את הבית כשפריד היה בן 14, מה שהוביל אותו לחפש דמות אב.
בספר שכתב ויצא לחנויות לפני חודשיים, "הגי'האד שלי, מסלולו של מתחרט", מספר בנייטו כיצד בגיל 15 פגש באלג'יראים שהיו חברים בארגון "האחים המוסלמים" והם לקחו אותו תחת חסותם. אותם "אחים", שאיתם התפלל במסגד המקומי התקיימו מגניבות ומפשעים אחרים, כשהם משכנעים את עצמם ואותו כי הכל מותר בשם המלחמה ב"כופארים" (הכופרים). בתחילה הסתפקו במכירת מוצרים מזויפים של "ליוויס", "קלווין קליין" ו"לקוסט" - מותגים שמסיבות שונות ומשונות קשורים בעיניהם ל"ציונים". אחר כך עברו לזיוף כרטיסי אשראי. בהדרגה הוא אימץ את גינוניהם. "אנשים היו רואים אותי בתיכון לבוש בגלימה ובטורבן והיו בטוחים שאני דתי בשעה שאפילו לא התפללתי כמו שצריך".
איך אפשר להיות כל כך נוקשה ולכופף את החוקים בו־זמנית?
"הייתי בטוח שזו הדת, שזו מלחמה. מותר לקחת את רכושם של האחרים כי מדובר ב'גאנימה' - שלל מהמלחמה. כשצעירים בשכונה ביקשו ממני: 'פריד, אני רוצה להתפלל, לווה אותי למסגד' או 'פריד, אתה יכול להשאיל לי ספר תפילה?' לא העזתי לספר להם על הגניבות שקשורות בחיים האלה. זה היה צריך לגרום לי להרהר כבר אז. הייתי כל כך מושקע חברתית, שמבחינתי כל מה ש'האחים' עשו היה צודק".
איך הגעת לדת?
"ההורים שלי לא דיברו איתי על הדת או על השורשים האלג'יראים שלי. בחטיבת הביניים הפרידו אותנו לשתי כיתות. בכיתה של התלמידים הטובים כמעט לא היו ילדי מהגרים, ואילו בכיתה של התלמידים הגרועים היו רק ילדי מהגרים. כל מי שהיה איתי בכיתה נשר כבר בגיל 12 או עבר בהמשך לתיכון מקצועי. כשפגשתי את 'האחים המוסלמים' הם נתנו לי תשובה ברורה: זה בגלל שאנחנו מוסלמים".
בין פריד למדינה שבה נולד וגדל נפערה באותה תקופה תהום שכמעט בלתי אפשרי היה לגשר עליה. "כשהסתובבתי ליד המסגד, לבוש בקמיס, הכתונת המסורתית של 'האחים', אנשים ברחוב זרקו בי מבטים מזלזלים ואמרו 'תחזור למדינה שלך'. אני נולדתי כאן! זה אישר אצלי את תחושת הזרות, שאני לא במקום הנכון, ובניתי את הזהות שלי סביב השאלה הזאת".
האמיר מוולטר
מהר מאוד הפך בנייטו בעצמו ל"מטיף". עוד בתיכון הדביקו לו את התואר המשונה "האמיר מוולטר", שכן למד בבית ספר שנקרא על שמו של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־18. בסופו של דבר נטש את התיכון לאחר שנשאר כיתה ונקלע לעימותים עם הנהלת המוסד.
מדמיינים את הג'יהאדיסטים כאנשים שקל להשפיע עליהם. איך בחור אינטליגנטי וסקרן כמוך הפך לאחד מהם?
"בגיל שבו כולם מתחילים לצאת למועדונים, לעשן ולדבר על בנות, גיליתי את המיליטנטים האלג'יראים. הייתה לי הרגשה שאני נפתח, מדבר על צדק חברתי ולא על הסחות דעת כמו מוזיקה או סרטים שהציפו את תחנות הטלוויזיה הערביות. האחים המוסלמים טענו שהתוכניות האלו נועדו להרדים את האנשים. גיליתי אז את מה שקורה באלג'יריה, בצ'צ'ניה, בדאגסטן. סביבי היו אנשים שיצאו מהכלא, שנסעו רחוק. תמיד חיפשתי להיות מועיל וכשפגשתי את הג'יהאדיסטים הרגשתי שאני יכול לעשות משהו גדול".
בנייטו הפך במהרה למטיף רדיקלי המסתובב בחצר המסגד השכונתי אדאווה, הידוע בקיצוניותו. עד שיום אחד החליט האימאם האחראי לסלק אותו משם. אפילו בעיניו הוא היה קיצוני מדי. ואז התחיל ללמד בבית. כשעצרה אותו המשטרה ב־2004 על קשירת קשר והשתייכות לארגון טרור, נמצאו אצלו 1,200 ספרים בערבית. "אני אוטודידקט" הוא אומר לי. גם ערבית הוא למד לבד כדי לקרוא את הקוראן במקור.
במסגרת הקבוצה של בוט שומון הכיר בנייטו היטב את שריף, הצעיר מבין האחים קוואשי. "את רוב החברים בבוט שומון פגשתי אחרי ה־11 בספטמבר 2001, אז התגבשה הקבוצה. שריף הגיע מאוחר יותר, ב־2003. שריף תמיד היה עבריין. הגבר מהגטו. את המאמינים האחרים הדת הרגיעה, אבל הוא מצא בה משמעות שונה".
אתה מרגיש שתרמת להקצנה שלו?
"האמת? לא. כבר ב־2004 הוא רצה לפגוע ביהודים בצרפת לפני נסיעתו למזרח התיכון. ניסיתי למנוע ממנו. כשנעצרתי, סיפרו לי במשטרה שהוא רצה לנפץ חלונות של חנות ששייכת ליהודים בשש בבוקר, כשכולם עוד ישנו, רגע לפני שיעזוב את השכונה לנצח. אחר כך, כשיצאתי מהכלא, כבר הייתי במקום אחר. היו סביבו אנשים אחרים. הוא לא היה זקוק לי".
שריף קוואשי מתואר בספר כמו טיפוס מורכב ומצולק. השוטרים מצאו אצלו במחשב סרטונים פדופיליים ופורנוגרפיים.
"אני חושב שהוא הגיע לדת בגלל הדברים האלה. כנראה אמר לעצמו שהדת היא הדבר היחיד שיוציא אותו מכל השטויות. זה מה שהוא חיפש שם".
וסעיד קוואשי? כתבת בספר שהוא היה יותר מופנם. אתה באמת חושב שהוא בעיקר הלך אחרי אחיו?
"מדברים היום הרבה על האחים קוואשי. אחר כך היו האחים עבדלסלאם מפיגועי נובמבר 2015 בפריז. מדברים הרבה על אחים. מה שמפריע לי בכל הנרטיב הזה הוא למשל שב־2004 סעיד לא נסע עם שריף לעיראק. למה? הם היו מאוד קרובים. באותה שנה הם סולקו מהדירה ומצאו את עצמם ביחד ברחוב. האחד לא יכול היה לחיות בלי השני. ובכל זאת, אחד רצה לנסוע והשני לא. אפילו קשר דם לא יכול להסביר הכל. זו עדיין תעלומה בעיניי. שריף שחה בעניינים הללו. אבל סעיד? את זה אני ממש לא מבין. אחרי הפיגועים סיפרו שסעיד נסע (למחנה אימונים בתימן), אבל אני די בטוח שזה שריף שלקח את הדרכון של אחיו והשתמש בו.
"אנשים חשבו שסעיד היה האינטלקטואל, אבל שריף חשב יותר מאחיו. סעיד קרא ספרים עבים, אבל לא הבין כלום. היה לו מבט אטום כל פעם כששאל משהו", אומר פריד ומחקה את המבט האבוד של סעיד. "מעין 'בסדר, אבל מה אני אמור לעשות?' ניסינו לגרום לו לחשוב בעצמו אבל הוא תמיד אמר: 'אבל למה לציית? לאיזה סורה בקוראן?' אחיו, לעומת זאת, היה מסוגל לעמוד על שלו בשיחה".
כששריף קוואשי ובנייטו נעצרו יחד ב־2004, כחלק מ"רשת בוט שומון" המפורסמת, גילה בנייטו שכבר שמונה שנים עוקבים שירותי הביטחון הצרפתיים אחרי כל מילה שיוצאת מפיו. כבר בגיל 23 היה לכוכב עולה בגלקסיה הג'יהאדיסטית המבעבעת של צרפת, הגורו הבלתי מעורער של חבורה שכמעט כל חבריה - לא רק האחים קוואשי - זכו לתהילת עולם מפוקפקת.
כמה חסידים היו לך?
"חצי תריסר. בהתחלה היו הרבה יותר, אבל נמאס להם".
וכולם גמרו רע?
"כל אחד הלך לדרכו. יש כאלה שעזבו לעיראק ולסוריה. למשל אבו בכר אל־חכים ואחיו רדואן". אל־חכים נשפט עם בנייטו ב־2004 כשחברי החוליה נתפסו לראשונה. לאחר שיצא מהכלא נסע לסוריה והפך לאחד המקורבים למטיף אל־בגדדי, מייסד ומנהיג הארגון שהפך לימים לדאעש. יש הטוענים כי אל־חכים הוא המוח שעומד הן מאחורי הפיגוע ב"שרלי הבדו", הן מאחורי הטבח בבטקלאן והן מאחורי הפיגוע המחריד במוזיאון בתוניס במארס 2015. הוא נהרג בהתקפת מל"ט אמריקאי בעיראק ב־2016. אחיו רדואן נהרג עוד ב־2004, כשלחם בפלוג'ה בשורות אל־קאעידה.
לא רצית אף פעם לנסוע בעצמך למזרח התיכון?
"פעמיים כמעט נסעתי. בפעם הראשונה עם שלושה חברים, אבל הם עזבו בלי להודיע לי. בפעם השנייה פגשתי בגרמניה מפקד טאליבן אפגני. הייתי מוכן וחיכיתי לסימן מצידו. זה לא הגיע. אחר כך לא היה לי יותר חשק או צורך לעזוב". גם שלושת החברים שנסעו בלי להודיע לו גמרו רע: דג'אמל לואזו מת מקור במערות טורה בורה באפגניסטן ב־2001, סמיר פרגה מצא שם את מותו בקרבות, ואילו ברהים יאדל נכלא בגואנטנמו ואז נשפט בצרפת. מרשת "בוט שומון", שבנייטו היה ממנהיגיה, כמעט שלא נותר איש. למעט הוא, הגורו.
אז מה הבדיל אותך מהם?
"כלום. גם אני רציתי לנסוע".
יש בעיניך הבדל בין אמונה לביצוע פשעים?
"לא. ובכל מקרה לא רק האמנתי. אני גם הטפתי".
היהודים ו"היהודים"
הצרפתים בצרות. הם מבינים שהטרור הופך לחלק מחיי השגרה שלהם ועדיין אין להם מושג איך להתמודד עם אנשים כמו האחים קוואשי, שנולדו וגדלו בקרבם ושונאים אותם כל כך. מספר האנשים המתועדים במאגר S, כלומר חשודים בהשתייכות לארגון טרור מכל סוג שהוא, עומד על כ־20 אלף איש. כמחציתם קשורים לאיסלאם הקיצוני, והם צעירים מאוד: שני שלישים מהקיצונים האיסלמיסטים בצרפת הם בני 15 עד 25.
"כדי לעקוב אחר חשוד אחד צריך 20 שוטרים", מסביר לי ג'ראלד ברונר, דוקטור לסוציולוגיה ומרצה באוניברסיטת "פריז דידרו" של הסורבון, העובד עם צעירים מוסלמים קיצוניים ומנסה למצוא דרך להחזיר אותם לחיק החברה הצרפתית. "אף מדינה, אפילו לא צפון־קוריאה ועל אחת כמה וכמה מדינה דמוקרטית, אינה יכולה לעקוב אחר מספר כה גדול של אזרחים באופן קבוע. זה פשוט יקר מדי ומכאן הצורך לנסות ולהגדיר מה הם הסימנים המקדימים להקצנה, החל מהקלושים ביותר". העיתונאי כריסטוף דובואה, המתמחה בסוגיה, מגלה בתחקיר שערך כי רק כ־40 חשודים נתונים במעקב רציף על ידי רשויות הביטחון בצרפת.
הראיון עם בנייטו נערך כשהוא כבר נמצא בצד השני של המתרס, ועובד עם אלו שהוגים יום וליל בשאלה איך מפרקים את הפצצה המתקתקת של ג'יהאדיסט צרפתי. כדי לעשות זאת הוא שיתף פעולה במשך כשנתיים עם אחת הנשים הנמרצות, וגם השנויות במחלוקת, בצרפת. האנתרופולוגית דוניה בוזאר, מוסלמית חילונית והשותפה שלו לכתיבת ספרו החדש, היא המנהלת רבת הפעלים של "המרכז למניעת הקצנה ולמעקב אישי". במסגרת עבודתו בעמותה של בוזאר הצליח בנייטו בשנים האחרונות לחלץ כ־30 צעירים מזרועות הג'יהאד, והוא בקשר איתם עד היום. כיום הוא ובוזאר מתמקדים בייעוץ ובהנחיה של גופים ציבוריים וחברות כיצד לזהות הקצנה מסוכנת בסביבתם. לא כולם מרוצים מהרעיון. פטריק פלו, רופא שכתב במשך שנים טור ב"שרלי הבדו", והיה מהראשונים שהגיעו לזירת הטבח כדי לטפל בחבריו, טען: "לתת לפריד בניייטו לטפל בג'יהאדיסטים זה כמו לבקש מחברות הסיגריות לנהל את המאבק נגד העישון". אלו אותן תגובות להן זכה פריד לשמוע כשענד על בגדו את סיכת "אני שרלי" לפני חודשיים בראיון הטלוויזיוני.
בתחילה שיתפה העמותה של בוזאר פעולה עם הממסד, אך בסופו של דבר חזרה לפעול באופן עצמאי. במקביל ניסו הרשויות פתרונות משלהם. בשנה שעברה פתחו את "המרכז לשיקום ולאזרחות" - אחד הניסיונות הבודדים של צרפת להתמודד עם אזרחיה שהקצינו. המרכז נכשל ונסגר לאחר חמישה חודשי פעילות, כשלמחזור הראשון שלו נרשמו רק שישה חניכים שניסו לצאת ממעגל הג'יהאד. ממשלת צרפת משקיעה אמנם משאבים ניכרים בתוכניות למיתון הקיצוניות, אבל משדרת שהיא הייתה מעדיפה להעביר למישהו אחר את תפוח האדמה הלוהט הזה. בפגישה עם ראש ממשלת עיראק בינואר 2017 הכריז הנשיא פרנסואה הולנד כי "הלוחמים ממוצא צרפתי שייפלו בידי הכוחות העיראקיים יישפטו שם על פשעיהם". על פי דו"ח האו"ם, בין 15 ל־40 אחוזים (תלוי בארץ המוצא) מהג'יהאדיסטים הזרים חזרו לארצם. הנטייה של ממשלת צרפת היא לנסות למנוע מהם לחזור לתחומיה.
"רוצים שאנשים ישתנו ואומרים להם: תשתנו אבל שלא נראה אתכם יותר", אומר בנייטו. "אנחנו רק דוחים את פתרון הבעיה. הם ירצו 20 שנה בכלא עיראקי או סורי או עשר שנים בכלא צרפתי וכשהם ייצאו הבעיה תישאר. מישהו מוכן להעסיק את האנשים הללו? להושיט להם יד? חייבים להאמין בשינוי. לא רק הפוליטיקאים. האנשים מסביבי האמינו בי וזה הספיק".
מי היו האנשים שהוציאו אותך מהג'יהאדיזם?
"בעיקר השכנים היהודים שלי".
מה הם אמרו לך?
"שום דבר. הם פשוט היו שם. אנחנו קרובים, שכנים באותה קומה. כשהם זקוקים למשהו הם דופקים על דלתי. כשחזרתי מהכלא ב־2009 כולם ידעו למה נכלאתי. הרבה אנשים, כולל במסגד, אמרו שצריך להתרחק ממני. השכנים שלי גם יכלו להתחמק ממני. הייתה להם ברירה. הם בחרו לומר: 'שלום, מה נשמע? אתה יכול לבוא לתקן את השירותים אצלנו? מישהו חולה, אתה יכול לבוא לעזור?' הבנתי שהם חושבים שאדם יכול להשתנות והם צדקו. דרך מעשים קטנים, וכל יום, הם העניקו לי את הרצון להשתנות".
יש הרבה אנטישמיות בכל הקבוצות הרדיקליות בהן הסתובבת?
"כן. זה כאילו שיש את היהודים שאני מכיר ויש את 'היהודים'. למישהו מ'האחים' זה מאוד פשוט: יש רק את 'היהודים'. לי זה היה מוזר, כי הכרתי הרבה יהודים מהשכונה, אז פתאום היו שני סוגים: אלו שאני מברך לשלום בכל בוקר ואלו 'מלמעלה' - הכתות הסודיות שמנהלות את העולם".
לא רק שכניו היהודים של פריד סייעו בתהליך השיקום שלו. "גם בית הכלא עזר לי", הוא מודה. "השלמתי בגרויות, פגשתי אנשים אחרים. רציתי לחזור להיות פועל בניין, כמו לפני המאסר שלי. היועצת בכלא אמרה לי: 'למה? יש לך פוטנציאל. יש לך זכות לחלום! מה אתה באמת רוצה לעשות?'" בנייטו, שהיה פעיל מגיל צעיר בארגונים הומניטריים מוסלמים, בחר ללמוד בבית ספר לאחים ולאחיות.
שרלי ואני
כמה ימים לאחר הפיגוע ב"שרלי הבדו" התייצב פריד בנייטו מרצונו החופשי במשטרה כדי למסור עדות. "הרגשתי אחראי", הוא כותב בספר. "הצלחתי להחדיר לשריף את האוטופיה הג'יהאדיסטית ב־2004 אבל לא הצלחתי לעזור לו להיפטר ממנה עשר שנים מאוחר יותר".
בספר אתה טוען שהוא ביקש את חברתך לפני הפיגוע, ואתה מרגיש אשם שלא שוחחת איתו. מצד שני, אתה אומר שכבר לא יכולת להשפיע עליו.
"במשך תקופה, אחרי השחרור שלי, היו לנו הרבה שיחות. חשבתי שהייתי בדרך הנכונה, אבל זה לא עבד. הוא לא רצה. ניסינו לדבר ב־2009, אבל כל פעם השיחה נפסקה די מהר. בפעמים האחרונות הוא נראה לי סקרן, הוא רצה להקשיב. חשבתי ש... קיוויתי באמת והשקעתי בשיחות איתו. אבל זה לא עבד".
הייתם קרובים? היית דמות משפיעה בעיניו?
"לא הייתה לי כזו השפעה עליו. אולי לפני הכלא, אבל בטח לא אחר כך. אחרי שהשתחררנו, הוא עוד רכש לי כבוד. אנשים אחרים שאמרו לו דברים דומים לשלי זכו לעלבונות ממנו. הוא היה מוכן לריב. כשאני דיברתי הוא לפחות הקשיב".
כי ידעת איך לדבר איתו?
"לא. כי בעיניו לא הייתי פחדן או בוגד. בעיניו אולי לא חשבתי כבר כמו שצריך, אבל לפחות לא הייתי מוג לב כמו האחרים".
אחרי שנחקר, העיתונאים שיחרו לפתחו, והתמונות שלו מפעם עם הכפייה האדומה בבוט שומון שבו להציף את מהדורות החדשות. המשטרה, שהמשיכה לצותת לו, ידעה שהוא כבר לא בעניינים, אך הקריירה שלו כאח בבית החולים נגמרה.
אתה מבין אנשים שמרגישים שידיך מגואלות בדם?
"ראיתי כתבה בטלוויזיה שבה הופיע מישהו שהכרתי בכלא. הוא היה במעצר בית והכריז: 'מעולם לא אחזתי בנשק, לא הרגתי אף אחד וידיי אינן מגואלות בדם'. זה היה כמעט מעליב. אני חושב שאילולא ראיתי את הכתבה הזאת, לא הייתי מסוגל להודות בזה. זה עדיין קשה לי. יש רגע שבו אדם צריך לקחת אחריות. יכולתי להמשיך להתעלם מהנושא, אבל יש לי מסר להעביר לחברה, לקורבנות, אבל גם לצעירים שעדיין נמצאים בפנים. אולי אחד מהם יקרא את הספר ויתחיל לראות את הדברים אחרת".
הבנת למה התגובות על ההכרזה שלך 'אני שרלי' היו כה עוינות?
"יש אנשים שלעולם לא יבינו את דרכי. בגלל זה הוצאתי הודעה לעיתונות עם הסברים ואמרתי שלא אתראיין יותר. אני מבין את תגובתם, גם אם אני לא מסכים לה. אינני יכול אלא לומר 'אני שרלי'".
איך אתה רואה היום את ישראל והסכסוך?
"פעם חשבתי שהיהודים צריכים לצאת מפלסטין. אפילו הילדים הישראלים היו אשמים בעיניי וראויים למות. היום אני רואה את הדברים אחרת. אני אומר לעצמי שיש אנשים שחיים שם, שנולדו שם ושהיגרו לשם והם רוצים לחיות בשלום בארץ אבותיהם. אפשר לדון על הצורה שבה הם הגיעו ועל חשבון מי, אבל זה המצב כיום. שני הצדדים חייבים להתאמץ, לערוך מו"מ. אם זה לא יקרה, אז המלחמות תימשכנה עוד מאה שנים".
יש מסר שהיית רוצה להעביר לישראלים?
"כולנו זקוקים לתקווה. זה המסר החשוב ביותר. בדיוק בגלל זה רציתי לפרסם את הספר שלי ושל דוניה בוזאר ביום השנה להתקפות הטרור, בינואר 2017, שנתיים בדיוק אחרי מה שקרה ב'שרלי הבדו'. להזכיר דווקא אז שגם אלו שהיו הכי איומים יכולים לצאת מהמעגל הזה. בלי תקווה אנחנו דנים את עצמנו למוות".
לפנייה לכתב/ת 
