ישראל על השביל
המטייל: דני גספר, 62, מדריך טיולים ממיתר, אבא לשתיים וסבא לשניים. מקטע: מתחתית חוד עקב לראש מעלה הנחש הצמא. אתר: עין עקב תחתון
"חשוב לי שתציין שאני מחזיק בשיא עולמי למי שסיים את השביל, כהלכתו, הכי הרבה פעמים. בחודש הזה אסיים בפעם ה־14 את השביל באופן מלא. הפעם הראשונה הייתה לפני שהשביל נחנך רשמית, בקיץ 94'. הלכתי את השביל ברצף יחד עם תלמידים שלי מבארי. שאר הפעמים היו 'בתשלומים', כמדריך, אבל מבלי לדלג על אף מטר”.
אז יש לך היסטוריה עם השביל.
"בהחלט כן. למשך 12 שנה ריכזתי את הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע, מתחת ליושב הראש אורי דביר. הייתי אחראי לעדכון מפות, ניהול המסמנים והתווית השבילים. הייתי מעורב בשלבי תכנונו של שביל ישראל כבר בשנות ה־80 ובשדרוגו בשנות ה־90, ובעיקר בשיווקו והכנסתו למודעות הציבורית.
"בתחילת 2007 עזבתי את החברה להגנת הטבע והיום אני מדריך במכון אבשלום. אני מדריך קבוצות שבעה ימים בשבוע, מאוקטובר עד מאי. כל יום אני קם בחמש בבוקר ונוסע לפגוש את הקבוצות שלי. אני עובד בעיקר עם מטיילים מבוגרים, חלקם מבוגרים מאוד — עד גיל 80! היום אני לא מדריך קבוצות למיטיבי לכת — אלא 'אוהבי לכת' ומה שאנחנו קוראים, 'אוהבי לכת בצעד קל'. בקבוצה הראשונה הולכים 15־17 ק"מ ביום ומסיימים את השביל ב־70 ימי הליכה, שפרושים על חמש שנים. בקבוצה השנייה הולכים 10־11 ק"מ ביום ומסיימים תוך 97 ימי הליכה, גם ב־5 שנים".
בלי הנחות?
"רק אם צפוי גשם ממש סוער אשקול לדחות טיול. כשאני פוגש קבוצה חדשה, אני מסביר שלא ניתן ללכת למעלה מאלף קילומטר, במשך חמש שנים, באזור הזה של כדור הארץ ולהיות כל הזמן במזג אוויר נעים — שיתכוננו נפשית לחום ולקור, לסופות גשם ולסופות חול. אחד העקרונות של הקבוצות שלי הוא עניין הרצף בשביל — אנחנו הולכים את כל השביל, אמנם בתשלומים, אבל ברצף ובלי לדלג על מטר. בסוף כל יום כל אחד מהמטיילים נוגע במקל שלו בסימן של סוף הקטע, כמו מזוזה, ומשם בדיוק מתחילים את הקטע הבא.
"בין יוני לספטמבר אני מטייל בחו"ל. לאחרונה טיילתי במון בלאן ובאפלצ'ים. אני לא מפסיק ללכת. להערכתי הלכתי קרוב ל־300 אלף ק"מ בחיים. אם הייתי מנוע של אוטו, כבר היו מחליפים אותי".
אתה מכור להליכה?
"אני קורא לזה אורח חיים. יש ימים בודדים בשנה שבהם אני לא מטייל, וזה כדי לטפל בסידורים הכרחיים. כבר עשור אני מנהל אורח חיים כזה. אני מין נווד עם בית. יש לי שעות ספורות בבית כל יום, עד לטיול הבא, ואני ישן כחמש שעות בממוצע. אבל טוב לי עם זה. בערבים אני יושב בסלון, קורא ספר מתוך 4,000 הספרים שלי בנושא ידיעת הארץ ורואה סרט".
איך אפשר לנהל ככה משפחה?
"אני כבר לא מנהל משפחה. היום נולדה לי נכדה חדשה, אבל אצליח לראות אותה בעוד שבוע בדרך חזרה מטיול בצפון".
תמיד היית מחובר לטבע?
"בוודאי. גדלתי בגבעת שמואל כשעוד הייתה מושבה קטנה. בגיל שש היה לי אוסף של שלושים צבים שאספתי בכרמים, בפרדסים ובשדות. שמרתי אותם בארגז חול גדול בחצר. בשבת אחת החלטתי שצריך לאלף אותם. סידרתי אותם בטור מהגדול לקטן ונתתי להם פקודה לצעוד. כמובן שלא הצלחתי להשתלט עליהם והם התפזרו לכל עבר. חזרתי הביתה בבכי וסיפרתי לאמא שאיבדתי את הצבים. היא הרגיעה אותי וסיפרה לי שמקומן של החיות הוא בטבע".
אתה רואה אחרת את הטבע?
"כן, בגלל שאני נמצא בשביל כמעט כל יום אני קולט הרבה שינויים. למשל, גוש סלע שהתנתק מסלע האם או קן ציפורים חדש".
מה מניע אותך להמשיך ולטייל?
"קודם כל, זה מספק לי מין בועה. לא נעים היום להיות חשוף כל הזמן לתקשורת ולהתעצבן ממה שקורה מסביב. אני נמצא כל יום עם אנשים טובים, צמאים לידע, על התפאורה של השביל. אלה אנשים שהחליטו שהם רוצים ללמוד את הארץ באופן בלתי אמצעי, ללא הרצאות, מצגת או מחשב. הסיפוק הגדול שלי הוא לקבל אנשים שעשו כבר משהו בארץ הזו, אנשים שפיקדו על חברות ועל יחידות, ולהראות להם אותה מזווית שלא מוכרת להם.
"בנאום הסיום שלי אני אומר כך: ‘כשמסיים מטייל צעיר את כל שביל ישראל כהלכתו, משוכנע אני כי העמיק את שורשיו בארצו. במקרה שלנו, הבוגרים, זה היה זה מסע סיכום של עשרות שנות חיים כאן".
קשה להיות אחראי על מבוגרים?
"אומרים שאני אמיץ בזה שאני סוחב פצצות זמן מאחוריי, אבל זה סיפוק לראות בן אדם מתחיל את השביל בגיל 75 ומגיע לקו הסיום בגיל 80. אני קורא לקבוצות שלי תנועת נוער למבוגרים. היה לי פעם מטייל מבוגר מאוד שנפטר לפני שסיים את כל השביל. במצבה שלו יש מפה שבה מסומנים הקטעים שהלך והקטעים שלא הספיק. זה נותן לך דוגמה של משמעות השביל עבור המטיילים המבוגרים".
שאיפות לעתיד?
"שתהיה לי בריאות להמשיך לטייל. בגיל 17 הגעתי ללשכת הגיוס לבדיקות הרפואיות ובמקרה הייתה השתלמות לאורתופדיים. הרופא הבכיר שם לב לפלטפוס שלי ושאל אם אהיה מוכן להשתתף בהשתלמות. הוא העמיד אותי על שולחן זכוכית בגובה 40 סנטימטרים ומתחת החזיק מראה כדי להראות את חומרת הפלטפוס למתלמדים. הוא הסביר להם שזו דרגת החומרה המקסימלית, מספר 7. 'הבחור הזה', הוא אמר, 'לא מסוגל ללכת יותר מקילומטר ברגל'".
לפנייה לכתב/ת 
