במצב אֱנוֹש

"הסיבה היחידה שיש לך טור בעיתון היא שאת הנכדה של פרס" (אנונימי)

אני בעלת טור כבר כמעט חמש שנים, ובגדול, לא יצא לי להישרף באש הטוקבקים. פה ושם היו פעמים שזכיתי לתגובות שהיו, אפעס, לא כיפיות במיוחד, אבל כשהתיישבתי לחפש אותן לא מצאתי משהו מסעיר במיוחד מהז'אנר שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו מדברים על טוקבק. מובן שמיד נלחצתי – האם אני משעממת? לא מספיק פרובוקטיבית? למה לא כועסים עליי יותר? מה לא בסדר איתי?!?!

לפני כמה שנים היה לי מה שמכונה "טרול" – מישהו שבאופן קבוע הקפיד להגיב על הטורים שלי אנונימית כדי להסביר לי שהסיבה היחידה – היחידה!!! – שיש לי טור בעיתון היא שאני הנכדה של פרס. בסדר. אז הייתי בעלת טור כבר בערך שנתיים, וידעתי יפה מאוד איך זכיתי לבמה שבועית כדי לפרסם בה את הגיגיי. ידעתי גם כמה קשה אני עובדת כדי לעמוד באתגר הזה, ושהקשר היחיד של סבא לטור הוא הטלפון שהייתי מקבלת ממנו במוצ"ש בתגובה למה שהוא קרא (שנעה בין התייחסויות ספציפיות לתכנים של טורים פוליטיים, תרבותיים ואישיים, "היה נהדר השבוע" בתגובה לסיפורים קצרים שפירסמתי – ל"הווטסאפ הזה, אני לא מבין את זה").

והיה גם אחד שכתב לי כמה פעמים כמה שהטורים שלי לא מצחיקים. בסדר. לא מצחיק — אל תקרא. זה לא חובה, כן? היחידה שאני יכולה לדעת לבטח שאני מצחיקה כשאני כותבת זה את עצמי. על כל השאר אני מהמרת.

היו כמה שכתבו לי כדי להעמיד אותי על טעות כלשהי, עובדתית או לשונית, או כדי להתווכח איתי – באופן מכובד ורהוט, לרוב – בנוגע לעמדה שהצגתי. וזה משמח אותי מאוד, כי מטעויות לומדים וכי ויכוח ענייני הוא תמיד דבר מעניין ומאתגר.

אבל רוב הפעמים שאנשים כתבו לי – וקיבלתי לאורך השנים מאות של מיילים ותגובות – רוב הפעמים שאנשים הטריחו את עצמם להתבטא בנוגע למילותיי היו כדי לומר מילים טובות.

מצאתי את עצמי קוראת מחדש מיילים מקוראות וקוראים, ואני מקפידה לענות לכולם, אגב – לעיתים באיחור כי מרוץ החיים לא תמיד מאפשר תגובה מיידית, אבל אני עונה, תמיד.

ותוך כדי קריאה ניסיתי לזהות את חוט השני, מכנה משותף כלשהו. הנה מה שגיליתי: מה שמעורר תגובה, במקרה שלי, לפחות – זו אנושיות.

* 

אני לא בעלת הטור החושפנית בהיסטוריה של הז'אנר. מהר מאוד גיליתי מה הם גבולות הגזרה שלי מבחינת הנכונות לשטוח את חיי הפרטיים שחור על גבי עיתון, והגבולות האלה שמרניים למדי. אבל בסופו של דבר כתיבה, מכל סוג, היא אוטוביוגרפיה, כי זה המשאב. אנחנו חוצבים וחוצבות ממכרה הפחם של הנפש, של חיי היומיום, על היופי והכיעור, הכאב והצער והאושר והשמחה, ובעיקר האבסורד של היותנו בני ובנות אנוש.

טורי הווטסאפ המשפחתיים מעוררים תגובה כי הם מפגישים אנשים עם השריטות של המנגנון הזה שנקרא משפחה, שהיא בו זמנית עוגן, חוף מבטחים, בית משפט, ולפעמים בית משוגעים.

גן פשוש מעורר תגובה כי הוא מפגיש אנשים עם הטירוף של הורות בכלל, ושל הורות בעידן המודרני במיוחד. כי כל אמא וכל אבא לא רק פגשו את האמא או האבא הפסיכיים מהגן, אלא גם היו בעצמם הפסיכיים בשלב כזה או אחר; וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, פישלנו, ולכל אחד מילדינו יהיה הרבה מה לומר על הפשעים שפשענו נגדם, בין שהרשינו להם לראות יותר מדי טלוויזיה ובין שהקפדנו שילכו רק ל"פילהרמונית בטיטול"; בין שכפינו עליהם בננות אורגניות ובין שפתחנו שקית ביסלי עמוסת מונוסודיום בתמורה לרבע שעה של שקט תעשייתי.

וגם בחודשים האחרונים, כשמשהו קצת אחר הבשיל בי והרחבתי את גבולות הגזרה של העיסוק בפרטי שלי, וכתבתי על סבא שלי (ההוא שבזכותו יש לי טור בעיתון, כן?) ועל סבתא שלי (ההיא שבזכותה יש לי כל דבר שאני כן מצליחה איכשהו לעשות בסדר) – בסופו של דבר, מה שעורר תגובה ורגש הוא המקום שבו הפרטי שלי פוגש את הפרטי של כולם. המקומות שבהם כאבתי והתלבטתי וטעיתי, המקומות שבהם אני חסרה ומתגעגעת וממשיכה לטעות.

אין קיום לכתיבה בלי קריאה. התהליך הזה שבמסגרתו מילים שנבראו בנבכי נפשי עושות את דרכן, חוצות לפעמים יקום שלם ונוחתות בנבכי הנשמה של אדם זר – שבאותו רגע קצת מפסיק להיות זר – זה נס בעיניי. כשמילים שלי מולידות מילים במישהו אחר, שעשה את המאמץ לשגר אותן אליי כדי להגיד שחילצתי צחוק או דמעה, או זיכרון, או מחשבה – זה נס על נס. זו הסיבה לכתוב.