שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אני, במהלך המסע במרוקו בלב קזבלנקה גאתה בי תחושה על כמה בר מזל אני שאני חי
    7 ימים ספיישל • 28.03.2017
    אודיסיאה מרוקאית
    במשך כל חייו חלם סבא שלי, אלברט זגורי, על דבר אחד בלבד: לחזור לעיר הולדתו במרוקו ולהשתטח על קבר אביו. את החלום הזה, שנבצר ממנו לממש, ניסיתי אני להגשים, 32 שנים מאוחר מדי. לקחתי איתי את אבא שלי — שמעולם לא היה שם — ויחד עם אב זוגתי יצחק אמסלם והדוֹד–מדריך שמעון — המראנו למסע שורשים מטלטל בארץ אבותינו. בעקבות שבט זגורי האבוד: חלק א'
    מאור זגורי , מרוקו

    1 | מכּתוּבּ

    בט"ו לחודש אב שנת 1985 יצאו סבי וסבתי לטיול מהעבודה, מה שבארצנו כינו באירוניה: "בית הבראה". סבא שלי, אלברט זגורי — שדיבר שש שפות ועלה ממרוקו בחליפת ארבעה חלקים — הועסק בהתאם למוצאו במפעל שמייצר אסלות וכיורים בבאר־שבע. באותו קיץ, כמו בכל קיץ, המפעל צ'יפר את פועליו ונשותיהם בחופשה שנתית ברמת הגולן, ובבוקר יציאתם לטיול ביקשה סבתי מאבא שלי שיסיע אותם למגרש האוטובוסים. כשהגיעו לשם נשא אבי הטוב את מזוודת הוריו והעמיסה באקראיות לתא המטען של אוטובוס מספר 3. אחר נשק לאמו, חיבק את אביו ונסע לדרכו, בלי לדעת שזו תהא הפעם האחרונה שיפגוש אותו.

     

    אני וסבא אלברט ז"ל
    אני וסבא אלברט ז"ל

     

    סבי וסבתי כבר התיישבו במקומותיהם כשבורא עולם החליט לשלוח אליהם מדריך ששיבש את גורלם והורה להם לעבור לאוטובוס מספר 1. נטלו שניהם בצייתנות את מזוודתם, שלעולם לא תיפרק, עלו על האוטובוס הראשון ויצאו צפונה לכיוון מעיינות המרפא של חמת גדר. שני האוטובוסים האחרים התעכבו מאוד ביציאה מבאר־שבע, נאלצו לוותר על הביקור במעיינות ונסעו ישירות אל בית המלון. מכּתוב.

     

    עריכה: אסף אושי

    עריכה: אסף אושי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מאור זגורי יוצא למסע. צפו

    עם הגעתם למרחצאות הומלץ לסבא שלי, שסבל מכאבים ברגליים, להפשיל שרוולי מכנסיו ולטבול בהונותיו במי המעיין הרותחים. כן הוא עשה, ומיד עם התחממות דמו החל קריש דם, שהמתין חיים שלמים לרגע הנכון, לטפס במעלה זרימת העורקים עד שחדר היישר אל ליבו ודאג סופית שיידום. לא היה רופא בסביבה ובשעה שסבתי לופתת בחיקה את אבי ילדיה וקורעת את גרונה מצער, אילתרו כמה מהנוכחים עזרה ראשונה חובבנית והרימו רגליו, נתנו לו לשתות, שפכו עליו מים ורק החמירו את מצבו בדקות הקריטיות של שארית חייו, עד שלבסוף פרחה נשמתו. אני הייתי בן ארבע. אבי היה בן 29. וכך סתם, ביום קיץ חם, בגיל 54, הלך סבי לעולמו אי שם בצפון מדינת היהודים, הרחק ממולדתו מכורתו.

    באותו הערב התכנסו בלובי המלון כמה מ"עמיתיו לעבודה" והתלבטו אם לאור מותו של חברם זה 30 שנה, להמשיך בטיול או לאו. כולם — למעט אחד — הצביעו להמשיך בטיול כרגיל. מה ששמעתם. ודאי מילמלו משהו כמו: "זה מה שהוא היה רוצה..." כדי להשקיט מצפונם. מחצית השבוע הם טיילו ברמת הגולן, שתו יין טוב ושרו שירים בעת שסבתי וילדיה קברו את אביהם. רק לאחר ארבעה ימים, כששבו דרומה וביקשו לבקר בשבעה, גירשה אותם סבתא שלי — ובצדק — ממפתנה בבושת פנים. 

    האדם היחיד שהצביע נגד המשך הטיול ושב הביתה עם אשתו בו ביום פטירת חברו הטוב (והיחיד, מסתבר) היה איברהים אבו־רקייק מתל־שבע. בדואי. ערבי. מוסלמי. אדם. איש כבוד.

     

    2017. תשע"ז.

    במשך 32 השנים מאז התפרקה ראשות הבית, משימה אחת בלבד הידהדה במסדרונות המשפחה: "להגשים את החלום של סבא, החלום שלא הספיק להגשים בעצמו". חלומו — מהיום שעלה ארצה כנער ועד קבורתו בבאר־שבע — היה לשוב יום אחד למולדתו, ושם להשתטח פעם אחת נוספת על קבר אביו, שלמה־סלומון זגורי. על שמו קרוי אבי שלי. בכורו. כל חייו לא השיגה ידו להגשים את משאלת ליבו, כי כשמאכילים תשעה ילדים בדירת עמידר, חלומות הופכים למותרות. "בפנסיה", חזר ואמר לסבתא, "בפנסיה נטוס שנינו בע"ה". אבל איזה פנסיה ואיזה נעליים.

     

     

    מימין לשמאל: יצחק אמסלם, שלמה (אבי), שמעון אמסלם ואני במרוקו. פגשנו מוסלמים שאמרו לנו: "מאז שעזבו היהודים עזב גם המזל". פייר, התרגשתי
    מימין לשמאל: יצחק אמסלם, שלמה (אבי), שמעון אמסלם ואני במרוקו. פגשנו מוסלמים שאמרו לנו: "מאז שעזבו היהודים עזב גם המזל". פייר, התרגשתי

     

    32 שנים חיכה החלום הזה במגירות השושלת המשפחתית עד שלבסוף, לפני שבועות מספר, טסתי אני לנסות להגשימו. אך לא לבדי. אל צפון היבשת השחורה גררתי עימדי שלושה אבות: אבא שלי, שלמה זגורי; יצחק אמסלם — אביה של חן זוגתי; ואחיו, שמעון אמסלם — מדריך גאון במגרב. ברואד־טריפ שאין שני לו, אי שם במרוקו המסעירה של 2017, במסע מדהים של פחד וריגוש, יצאנו לחפש קבר — ומצאנו מלוכה.

      

    2 | מרוקנ'רול

    רצה הגורל — וכשהוא רוצה אסור להפריע אותו — והתקבל אצלי טלפון ממערכת העיתון, שבו הוצע לי לטוס למרוקו ולכתוב כתבה לגיליון החגיגי שאותו אתם אוחזים. שיחת הטלפון הרעידה את מיתרי הנוסטלגיה בליבי, וכמו נזכר במשימה ששכחתי למלא — עלו לנגד עיניי דמותו של פאפא אלברט והחלום שתמיד היה לו. מיד פלטתי לתוך השפופרת "כן!!!" עם קורטוב אדישות (שלא יחשבו שאני נלהב), וגם ש"אם אני טס, אז רק עם אבא שלי". שלוש דקות אחרי השיחה — נשבע באלוהים, תבדקו את יומן השיחות שלי — מהבהבת לי בווטסאפ הודעה מיצחק אמסלם, אב זוגתי, וזו לשונה: "רוצה לטוס למרוקו רביעי הבא עד שני, אני, אתה ושמעון אחי להילולה של רבי יצחק?" או־קיי. זה כבר היה יותר מדי צירוף־מקרימי. כל החיים שום הצעות למרוקו ואז באותו היום שתיים?!? מכּתוב זה מכּתוב זה מכּתוב. דם אבותיי קורא לי.

     

    בכניסה למסגד חסן השני המונומנטלי
    בכניסה למסגד חסן השני המונומנטלי

     

    התקשרתי לאבא שלי, שטס פעמיים בחייו, ושאלתי: "רוצה לטוס למרוקו? נלך לקבר, נגשים לסבא את החלום, נסקר את ההילולה של רבי יצחק אבוחצירא ונחזור?!?" בניגוד לציפיות, אבא שלי לא שש מיד, אבל אחרי חצי שעה התקשר ואמר שמאז השיחה הוא רק נכנס ויוצא מהשירותים מרוב התרגשות. מה שאומר בזגורית: "כן. בוא נעשה את זה".

     

    ***

    שמועות שרצו בתורים בנתב"ג ליחששו שהחל ממאי הקרוב יתחילו טיסות ישירות מתל־אביב לקזבלנקה. שמעתם נכון: טיסות ישירות בין מדינה מוסלמית למדינה יהודית; צעד שאם יתברר כנכון, יהפוך לחשוב ביחסים עם מדינות האיסלאם ב־20 השנים האחרונות. לא הופתעתי: יחסי היהודים־מוסלמים במרוקו הם הטובים ביותר בעולם כולו, כולל כאן. אבל עד אז צריך לטוס דרך מדינה שלישית. גילוי נאות: המארגנות והמארחות של כל הטיול הזה, שלהן אני חב תודה מקצועית, היו חברת אייר פראנס והעלמה דיאנה זריהן, שהפכה לצלע החמישית במסע שלנו, עד כדי כך שהיו בקרים שיצאנו מהמלון וכמעט חשבתי ששכחנו אותה שם.

     

    עלינו על המטוס, ואחרי שעה בטורקיה המראנו לקזבלנקה. מעניין שאני, הידוע כפחדן טיסות מושבע, לא פחדתי כלל הפעם. והסיבה היא שהייתי עם מישהו שפחד יותר והשאיר לי את תפקיד האמיץ. אבא שלי, שלא מבין איך כל הדבר הזה לא פשוט נופל מהאוויר בכל רגע נתון, ישב לידי חיוור, אבל בגלל שהוא ממש כהה, הוא פשוט הפך לצבע בז'. לקראת ההמראה החזקתי לו את היד, או שהוא החזיק את שלי, ועברנו אותה יחד. הפסיכולוג שלי הסביר לי פעם שאנחנו מאמצים מילדות את הפחדים של ההורים שלנו. אז הנה, יופי פרויד, גם זה הסתדר לך בול.

     

    חמש שעות טיסה והתחלנו להנמיך מעל אדמת מרוקו, וקלטתי כמה ירוקה ושופעת המדינה הזאת, שבראש הסטריאוטיפי שלי החזיקה מוניטין ויזואלי של איש מושך גמל בסהרה. נזכרתי שפעם פגשתי מישהו בקליפורניה שאמר לי שבראשו ככה נראית תל־אביב. המטוס נחת והנוסעים פצחו במחיאות כפיים סוערות (אני חשבתי שזו המצאה ישראלית בלבד) ואז הוקרן לנו במסכים מונטאז' נופים מרהיב, שאלה (בערך) דבריו:

     

     

    הפרסומת עם ה"קולולו". מי אמר שאי־אפשר למכור עם דימויים מזרחיים?
    הפרסומת עם ה"קולולו". מי אמר שאי־אפשר למכור עם דימויים מזרחיים?

     

    "דמיינו מדינה שבה תוכלו לטייל בזמן. שיש בה עיר בת 3,000 שנה אבל גם גורדי שחקים, רכבות וכבישי אוטוסטרדה חוצי יבשת. מהמונרכיות העתיקות בעולם. ממלכה של יציבות וקדמה, של מגוון תרבותי משולב בהשפעות אפריקאיות, אוריינטליות ואירופיות. מדינת תרבות ערבית, בֶּרבֶּרית ויהודית, שאותה כינה צ'רציל 'המקום היפה בעולם לבלות אחר צהריים מושלם'. מדינה עם אתר הסקי הגבוה באפריקה ומנגד, חולותיה הנודדים של הסהרה. מדינת טכנולוגיה מתקדמת ובה השדה הסולרי הגדול בעולם. רק שעתיים מפריז, שבע שעות מניו יורק ו־30 דקות הפלגה מספרד. לראות זה להאמין. מרוקו".

     או־קיי. אז בוא נראה.

     

    3 | הבית הלבן

     נחתנו בנמל התעופה מוחמד החמישי, שבו נתקלתי לראשונה בתמונה המהודרת של נכדו, המלך הנוכחי, מוחמד השישי, שפועלו, אישיותו ושיעור קומתו כמנהיג יותירו בי רושם עמוק במהלך המסע. אבל מה שהעיף אותי קודם היה שלט פרסומת ענקי למבצע של אורנג' ובו צוירה בחורה שעושה זרארת! זרארת! (מה שהבורים קוראים לו: "קולולו"). ככה מוכרים פה חבילות סלולר! צחקתי בקול רם, ואז התעצבנתי על עצמי על כך שהיה לי מוזר שאפשר למכור משהו על ידי דימויים מזרחיים. כל כך התרגלתי שלא. אבל הנה, טעיתי.

     אספנו את הג'יפ השכור ויצאנו לדרך. אפרופו פחדים, כל ישראלי מכיר את החרדה כשמגיעים לחו"ל — ועל אחת כמה וכמה למדינה מוסלמית — שלפיה כל שנייה יכול מישהו לשלוף סכין. ובגלל זה אנחנו תמיד עונים שאנחנו מ"איטליה" או מ"ספרד". אז לא במרוקו. נשבע לכם, אף לא לרגע. מהשנייה הראשונה האנשים היו כה מאירי פנים, שבכלל לא עלה בדעתי שמאחורי נחמדותם מסתתרת איזו כוונת מחבל. והעובדה שאבא שלי הפסיק להשגיח אם שרשרת המגן דוד שלו יצאה מהחולצה או לא — תעיד על כך. לפני שטסנו, אמא שלי הזהירה: "אל תדברו שם עברית". אז אמא, תדעי שדיברנו שם רק עברית. ובקול רם. הרי על כמה מדינות (מערביות ושאינן) אפשר להגיד שכמעט מעולם לא פגעו ביהודיהן אלא להפך? כמה? אז הרי לכם אחת.

    במשך הטיול כולו היה למרוקאים חשוב שנרגיש מוזמנים ובנוח, לעיתים בצורה מוגזמת, עד שהיה נדמה כאילו המדינה כולה נרתמה לארח אותנו. למרות זאת, מה שעבורי נחשב נפלא עלול להיות מעיק לאחרים. משום שאחד הביטויים השכיחים במדינות שאינן מערביות הוא קשר העין המוגזם בין זרים, מה שבמערב כמעט לא קיים. במרוקו, כל אחד ברחוב מסתכל עליך ובוחן אותך במבטו, ולא מחטטנות, אלא מרצון להתקרב. כך שהמושג האמריקאי שנקרא "חלל אישי" לא קיים בכלל. אז אם זו בעיה עבורכם — סעו לדנמרק.

     

    ***

    קאסה=בית. בלנקה=לבן. סמטאותיה ושווקיה הצבעוניים של העיר שאבו אותנו בן רגע. אפילו לא אתחיל לתאר את האוכל המרוקאי, כי לכך תידרש כתבה שלמה. אספר רק שבערב הראשון בלבד אכלנו טחול בבגט, סרדינים חריפים, חצילים בלחם, פיתה בשומן כבש, עוגת סולת וסילאן, קוסקוס, משימנא'ת, תה עם שיבּה וצ'יפס. הכל שטפנו בבירה "קזבלנקה", מהטובות שטעמתי. והכל טעים ונעים בבטן. טרי, נקי ומתובל נכון. וגם אורגני. הכל אורגני.

    קזבלנקה הזכירה לי את ברצלונה, עיר חוף תוססת של ברים, מועדונים ומסיבות בריכה לחופיו הזהובים של האוקיינוס האטלנטי. עיר נמל חילונית לחלוטין, אך בעלת כבוד עמוק לדת. לא הפסיקו להתנגן בראשי הציטוטים מהסרט של בוגרט וברגמן, שאפתי לריאותיי את האוויר העירוני החם וגאתה בי תחושה על כמה בר מזל אני שאני חי.

    צליל המרוקאית המתגלגלת חילחל לעורקיי, והרגשתי כמו בוקר שבת אצל סבתא, וריח החמין מעיר אותי. הבטתי באבא שלי; בזיו בעיניו על שסוף־סוף הגיע למקום שבו הוא זה שדובר לחלוטין את השפה. ואיני מתכוון רק לדיבור: ההתנהלות החברתית, שפת הגוף הקרובה, החיבוקים והנשיקות; תקשורת מיידית, ברורה לחלוטין, נטולת אמצעים. ראיתי אותו מרגיש בבית. חש שווה בין שווים. אולי לראשונה בחייו.

     

    יצחק, שהוא פילוסוף־אנתרופולוג חובב, מיד שאל: "איך הגיוני שהאנשים הרגועים והשלווים האלה הגיעו לארץ והפכו עצבניים?" שאלה טובה. "נעשינו חשדנים", עניתי.

    במרוקו עדיין מתגוררים אלפי יהודים, ומתברר שזו הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה ערבית, כי זו המדינה המוסלמית היחידה בעולם שפותחת בשמחה את שעריה לנו, הישראלים, ואף רוצה בנו בקרבה. אפילו פגשנו כמה מוסלמים שאמרו: "מאז שעזבו היהודים – עזב גם המזל". פייר, התרגשתי.

    המרוקאים נראו אפילו — טפו־טפו — מאושרים. עניים ועשירים כאחד. ואני לא מנסה לייצר רומנטיזציה לעוני, ראיתי את זה שם במו עיניי. היה נדמה שכל מה שמעניין אותם שם זה לאכול ולרקוד. הסרקזם שכבר טמוע בי תהה אם חברה כזו תשלח לוויינים לחלל, ועניתי לו כמו שאומרים בארץ: "שיהיה קודם שלום בתוכנו", אחר כך נחשוב על החלל.

     

    על הדרך בין מרקש לזגורה. הפסיכולוג שלי הסביר פעם שאנחנו מאמצים מילדות את פחדי ההורים שלנו. אז הנה, יופי פרויד, גם זה הסתדר לך בול
    על הדרך בין מרקש לזגורה. הפסיכולוג שלי הסביר פעם שאנחנו מאמצים מילדות את פחדי ההורים שלנו. אז הנה, יופי פרויד, גם זה הסתדר לך בול

     

    אשתו של סבא אלברט, סבתא רינה שלי, שנולדה בקזבלנקה והתחנכה שם בבית הספר אליאנס היהודי, הייתה מספרת לנו רבות על אודותיו. וסבתא רינה היא בעיניי תמצית המהות המרוקאית. כי בעיניי לקחת צער ולתרגם אותו לרון, כמוהו כמו לקחת מרור ולהכין ממנו דבש. וכשעברנו ליד בית הספר בעיר חשבתי על עומקו של הצער שחוותה כשאהובה מת בזרועותיה, ושאיך זה לא מנע ממנה לאורך השנים להישאר אישה שמחה ורוקדת המצדיקה את שמה העברי. ושתכלס, איזו עוד אפשרות שפויה יש?

    מחיתי דמעה ראשונה בטיול. אחת מבין רבות שתבואנה. נזכרתי בסבא ולחשתי לו: "אל תדאג, פאפא. מחר. מחר אנחנו הולכים להגשים לך את החלום".

     

    ***

    לפני שעזבנו, נכנסנו לאתר העלייה לרגל שהוא אולי המפורסם ביותר באפריקה: מסגד חסן השני – המסגד השני בגודלו בעולם. מסגד שיכול לאכלס 25 אלף מתפללים ועוד 80 אלף ברחבה סביבו. גובהו של צריח המסגד הוא 210 מטר (הגבוה בעולם), וכולו מגולף בעבודת יד משיש ועצי ארז מהרי האטלס, ואפילו נוטרדאם וסגרדה פמיליה לא מתחרים בפארו. שמעון סיפר שעלה לבנותו כמעט מיליארד דולר (!!!), הודות לתרומות שנאספו מתושבי מרוקו כולם! כל תושב תרם סכום קטן לפי מצבו הכלכלי, כולל היהודים שתרמו בשמחה מכספם. זו בעיניי השראה לסובלנות אמיתית לאמונת האחר. וכמו עדות לכך, במרומי הצריח המתנשא מול הים חקוקים לוחות הברית שלנו במרכז, מימינם הקוראן ומשמאלם הברית החדשה. תראו לי בית כנסת או כנסייה בעולם שמכבדים ככה בהיכלם דתות אחרות. חשבתי על כך שאחרי כל פיגוע במערב מזמינים לתוכניות הטלוויזיה מיני אינטלקטואלים מוסלמים, שמשימתם היא להסביר שהאיסלאם הוא בעצם דת של שלום ואהבת אדם, ושהטרור מהווה פחות מאחוז בה, אחוז שמוציא ל־99 האחרים מוניטין רע. תמיד כשאני צופה בראיונות האלה מתעורר בי ספק מערבי אוטומטי, אך במרוקו קלטתי שהבעיה היא כנראה אצלי. לא מאמינים? טוסו והיווכחו.

     

    אני וחבריי למסע על שיירת גמלים. המושג האמריקאי שנקרא "חלל אישי" לא קיים בכלל במרוקו. אז אם זו בעיה עבורכם — סעו לדנמרק
    אני וחבריי למסע על שיירת גמלים. המושג האמריקאי שנקרא "חלל אישי" לא קיים בכלל במרוקו. אז אם זו בעיה עבורכם — סעו לדנמרק
     

     

    4 | אלוהים, המולדת והמלך

    הגענו לרבאט, מרחק שעה מקָזָה. הנוף החל להשתנות, כמו בנסיעה מתל־אביב לירושלים. אמנם גם רבאט שוכנת לחופו של האטלנטי, אבל מתוקף מעמדה כעיר הבירה, מצופה ממנה יותר רצינות. השעה הייתה צהריים והתוכנית הייתה סדורה: הולכים לארמון המלך, אחרי זה הולכים להגשים את החלום של סבא. לפני שיחשיך נסתובב קצת במד'ינה (העיר העתיקה) של רבאט ובמלח' היהודי. נאכל פסטלים ונצא לנסיעה של שלוש שעות לאיפראן, שם נלון בלילה. תוכנית נהדרת, אבל למה שחיכה לנו ברבאט איש לא ציפה.

     

    ***

    "אללה, אל וואטאן, אל מאליק". המילים המסיימות את ההמנון המרוקאי. שימו לב לצניעותו של המלך, ששם עצמו שלישי בחשיבות, ואחרי האל הוא שם את טובת המדינה ורק אז את עצמו. הלוואי עלינו תמיד. נכנסנו לעומקה של העיר ושמעון הסביר על המלך מוחמד החמישי, "אבי האומה המרוקאית ומשחררה מהקולוניאליזם הצרפתי". מנהיג אמיץ, שראוי היה לפרס נובל. למרות שלא נראה היה שלמישהו במרוקו אכפת מתארים מערביים.

    נכנסנו לארמון המלך. לא מחוצה לו — אלא ממש בתוך הארמון הפתוח לקהל — והתנהגו אלינו כאורחי כבוד ממש. כמובן שאת המלך עצמו לא פגשנו, אבל אם היינו, הייתי מחבק אותו ואומר לו, ובכן, שהוא מלך! והשראה! שכן היחסים שלו עם ישראל ומאמצי התיווך של מרוקו בין ישראל למצרים ולפלסטינים לאורך השנים מעוררי כבוד. מרוקו הייתה מהמדינות הערביות הראשונות שאיפשרו ביקורים של מנהיגים ישראלים, וביולי 1986, ראש הממשלה שמעון פרס נפגש עם המלך חסן השני בעיירת הנופש איפראן. בשנת 1995, בעקבות הסכם אוסלו, כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות, אולם בשנת 2000, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, ניתקה מרוקו את יחסיה הרשמיים עם ישראל.

    הסיור היה מרתק אבל הלב שלי פעם במקום אחר. רציתי כבר שנצא אל בית הקברות היהודי. עניין ידוע הוא שיהודים מטיילים בעולם כדי ללכת לבתי קברות, אבל מה נעשה שנשארו הרבה מתים בגָלויות השונות? יצאנו מהארמון וסימסתי שאלות על אודות המיקום המדויק של הקבר לדוד שלי בארץ, מאיר זגורי, שענה לי מיד שבית הקברות נמצא בעיר סאלי שבפאתי רבאט. ושמעון, הלוויין האנושי, מיד ידע ואמר: "נו, ברור, בית הקברות היהודי של סאלי, שם קבור רבי רפאל מקאווה! יאללה זזים!"

     

    5 | אזאגורי אימפריה

    לשמעון ולאבא שלי יש התנגדות עזה לווייז ולמהותו, ואם תעזו להשתמש בווייז בנוכחותם, הם ייעלבו. מרוקאים. "אתה לא סומך עליי שאני אדע איך להגיע?!?" סומך־סומך. ואכן, ניסיונו הרב הובילנו במהרה אל המלח' בסאלי. ליבי החל לפעום בחוזקה, וכששאלנו מישהו איך מגיעים לבית הקברות, הוא פשוט נכנס לאוטו והוביל אותנו במשך 25 דקות היישר אל פתחו. סוג אחר של ווייז. נכנסנו פנימה והתחלנו לחפש קבר עם השם "סלומון אזאגורי". כנראה אחד מגלגולי שם המשפחה שלנו, למרות שלדעתי "אזאגורי אימפריה" נשמע פחות טוב.

     

    החיפושים העלו חרס. התקשרתי שוב למאיר, שבישר שאנחנו בבית הקברות הלא נכון. "לא זה עם רבי רפאל... צריך להיות בית קברות יהודי אחר בסאלי, קטן, שם קבור הסבא רבא". בטוח? בטוח. יצאנו משם והתחלנו לשאול את אנשי השכונה. כלום. איש לא ידע על בית קברות יהודי נוסף בעיר. דוד מאיר העביר אותי לדוד דני (יש עוד שישה דודים לשאול), שהתברר שביקר שם בעצמו לפני שנים. דני היה מעשי ושלח לנו צילום מפה של האזור, שעליו סימן בדיוק איפה צריך להימצא בית הקברות. "ליד באב ג'דיד (השער החדש), ממנו תוכלו לראות חומה לבנה ארוכה". ברוך בורא האייפון. אז רצנו לשם והסתובבנו וחזרנו ותעינו ותיעתענו, ולבסוף, כשנעמדנו בדיוק במקום שהוא ציין — לא היה כלום. רק גן שעשועים, כמה חנויות ומזרקה קטנה. שיט. התקשרתי שוב. "אתה בטוח? אין כאן כלום!" אבל דוד דני התעקש: "בטוח. וכשתגיעו לבית הקברות תחפשו עץ תאנה גדול, הקבר נמצא לידו!" סבבה. קודם נמצא את בית הקברות, אחרי זה נחפש עץ.

    במשך שלוש שעות חיפשנו בסאלי — וכלום. הרעב החל להציק אבל לא יכולנו להרפות. איזה מין סיפור זה יהיה אם לא נמצא את הקבר שלשמו באנו? העמקנו בסמטאות והתחלנו לדפוק על דלתות הבתים. במקרים כאלה, טוּב הלב המקומי עלול להיות קצת בעיה, מכיוון שהם חוששים לאכזב אותך, אז הם יורים עליך כל פיסת אינפורמציה שיש להם, ובתום לב מפנים אותך לצד השני של העיר, למקום שגוי אחד ואז לעוד אחד אחר. מהון להון יצא שחרשנו את כל העיר העתיקה בלי למצוא כלום. גורנישט. נאדה. וואלו.

    הצללים נתארכו וחשיכה החלה עוטפת את הסמטאות. אני סירבתי להאמין: טסתי רבע עולם בשביל למצוא את הקבר הזה, ולא אסכים לקבל "אין" כתשובה! הפכתי חדור מטרה ויחד עם יצחק ואבא שלי תיזזתי כמו אחוז טירוף משער אחד של המד'ינה לשער אחר, ובאותו הזמן שמעון תישאל מקומיים, שחיפשו עבורנו בלווייני הגוגל־מפות. כלום.

    ופתאום, כמו בתפנית עלילתית מופרכת – הגיחו משומקום שני שוטרים על אופנועים, שמתברר ששמעו על החיפושים שלנו מאנשי המקום ובאו לעזור. נזכרנו שבמלון בקזבלנקה אמר לנו ישראלי אחד בלובי, שהמדינה עוקבת אחרי תיירים ישראלים כדי לשמור עליהם, משום שפגיעה בתיירים עלולה להוציא שם רע למדינה. בזמנו חשבתי שזו פרנויה, אבל כשהופיעו השוטרים תמהתי אם צדק בדבריו.

     

    ***

    שלוש שעות הפכו לארבע ובשעה החמישית כבר נשמעו קולות ויתור. אבל אני לא הסכמתי לקבל את הגזירה. באתי עד מרוקו כדי למצוא את הקבר של אב־אב־אבא שלי ולהגשים את החלום של בנו! "אבל אין עוד בית קברות יהודי בסאלי!" זעק שמעון, "אני מדריך פה כבר 30 שנה. אתה לא חושב שהייתי יודע אם היה?!?"

    לא. לא הסכמתי לוותר. אני את הקבר הזה חייב למצוא. והיום. שכן מחר בערב ההילולה של אבוחצירא ולפנינו כמעט תשע שעות נהיגה עד לשם.

    התפללתי לאבותיי — אלה שבטיול, וגם לאלה המשגיחים עלינו מלמעלה כמו מופאסה על סימבה — תנו לי עוד חצי שעה למאמץ חיפושים אחרון. הרגשתי את זה בבטן, דם אבותיי זעק אליי מהאדמה: "אתה קרוב".

     פוש אחרון. השוטרים התקשרו למוקד העירוני שיסייע, ואז הרכיבו אותנו על האופנועים שלהם בלי קסדה, בלי כלום — לא בטיחותי, אבל מלהיב. נכנסנו לחצרות בתים, למרתפים נסתרים שבהם גרו פעם יהודים, קפצנו מעל חומות, תפסנו מוניות פיאט 85' והצטופפנו מאחורי נהג פטפטן שטירטר אותנו הלוך וחזור ושוב הלוך. הצענו שוחד, טיפסנו על גגות, נכנסנו לבית קברות מוסלמי והתחלנו לשוטט בו בחשיכה לאורם של פנסי האייפון, תרים בו אחר חלקה עם מגני דוד. לשווא. הלכנו, חזרנו, רצנו, קפצנו — וכל העיר עמדה על הרגליים עבורנו. שום דבר. לא נמצא הקבר ולא נמצא בית הקברות. קיבלתי סמס מחברת הסלולר שבישר שהשיחות לארץ עלו 1,300 שקל. נהדר. ובנוסף לכל הייתי רעב.

     

    חשתי עלבון ובושה נוראית על שאיכזבתי את אבות־אבותיי, שכל אחד מהם טרח ביום ספציפי ומיוחד לעשות אהבה עם אמהות־אמותיי — והיום אני. כמה שאני שונא להפסיד. אבל הלילה העמיק ונסיעה ארוכה לפנינו. איני ותרן, אבל ויתרתי. ליצחק נקרעו המכנסיים מאחת הגדרות, שמעון הצטרד ואבא שלי גמר חפיסת פרלמנט. מישהו צריך לקחת אחריות. עלינו על האוטו ולא הפסקתי להסתכל לצדדים, אולי פתאום תבהק מולי בעלטה איזו מצבה חיוורת כמו שן טרייה בפה רקוב. אבל זה לא קרה.

    אבא שלי כמובן דווקא ניסה לעודד, אבל ראיתי אכזבה בעיניו. אחרי מספיק שנות התבוננות, כל ילד יוכל לזהות עצב בעיני הוריו, גם כשישתדלו להסתירו. הנסיעה לאיפראן הייתה שקטה וטסנו במעבורת לילית בין גלקסיות של כפרים פזורים על אם הדרך.

     

    אני ואבי על קברו של סלומון אזאגורי ז"ל. הבנתי שדווקא בחיפוש עצמו נמצאת ההמשכיות שלה אבות מפללים מצאצאיהם
    אני ואבי על קברו של סלומון אזאגורי ז"ל. הבנתי שדווקא בחיפוש עצמו נמצאת ההמשכיות שלה אבות מפללים מצאצאיהם

     

    ***

    באישון הלילה הגענו למלון הכי יפה שהשתכנתי בו מימיי, "מישליפן איפראן", שמוקף שלגים נמסים ושוכן על קודקודו של הר ירוק ורענן. עלינו לחדר המהודר, נכנסתי מיד להתקלח וכשיצאתי, כבר נרדמו שלושת האבות שלי ופצחו בקונצרט נחירות אנדלוסי. התשתי אותם היום. הייתי עצוב. יצחק ושמעון ישנו בחדר השני, ואבא ואני ישנו יחד במיטה הגדולה. משחר ילדותי, אבא שלי תמיד חיבק אותי והגן עליי בגופו כשישנו ביחד. בגללו עד היום אני חייב לחבק משהו כשאני ישן. נשמתי את הריח המוכר של הסיגריות, הזיעה והבושם המעורבבים שלו, וניסיתי להירדם לידו. מבואס מכישלון היום, רק רציתי חיבוק חם, אבל כבר לא היה עם מי לדבר. בדמדומי ערותי עלה בי שוב הקבר הזה שמחכה לי איפשהו. עשרות שנים שלא הניחו עליו אבן, שלא קראו לו אשכבה, שלא נישקו אותו שפתיים לחות. מוללתי את השפם שגידלתי בשנה האחרונה, שבזכותו הפכתי דומה לסבא בצורה מפחידה. ונרדמתי.

    בדיעבד, אני מהרהר אחורה וחושב כמה מעט ידעתי על ההרפתקאות שהימים הקרובים יזמנו לי. מעט ידעתי על החיפושים שעדיין לא תמו. מעט ידעתי על שהשבוע הקרוב הולך להיות מהמשמעותיים בחיי. מעט ידעתי, אבל באותו רגע לא ידעתי דבר.

    את סיפור ההילולה המטורפת, הלילות בכפרים הנידחים, המשך המסע במדבריות ובשלגים, שיחותיי עם האנשים המיוחדים, את התאהבותי במלך, סיפורי הסכנות שארבו בדרך, את תובנותיי ונפתולי נפשי ורגשותיי — אשאיר לחלק ב' של הכתבה. אבל עכשיו, אמשיך בסיפור החיפוש שלנו. אל תלכו לשומקום — פרסומת אחת וחזרנו.

     

    6 | התפוח והעץ

    חלפו הימים הסוערים ברואד־טריפ המטורף הזה, ויום לפני הטיסה ארצה, בארוחת ערב אקראית בעיר דאדס, נשברתי והודיתי שעצוב אני על שלא מצאנו את הקבר. שמעון זעק: "אבל אין מה לעשות, חיפשנו בכל מק... רגע! איזה מטומטם אני! איך לא שאלתי את חבר שלי הרב מנחם! הוא השוחט של הקהילה היהודית ברבאט! אם הוא לא יידע, אז אף אחד לא!" ודרש שאבקש מדוד דני עוד איזה פרט מזהה על מקום מנוחתו של סבא רבא. אז שוב, ובמחיר של 30 שקל לדקה, התקשרתי לדני, שנזכר שקבור שם גם צדיק גדול, רבי אליעזר די אבילה שמו.

     

    למחרת, עוד לא חמקה איילת השחר, ואני בחדרי אורז מזוודתי, כשפתאום נשמעות צעקות מהמסדרון. מיד הישראלי שבי חיפש דרכי מילוט, עד שזיהיתי שזה בעצם שמעון ששאג: "ידעתי! ידעתי! אינעל אבו־אבוק! אמרתי לכם כל הזמן הזה ואתם מתווכחים איתי!!!" דלת החדר נפערה ושמעון זינק פנימה: "אמרתי לכם!!! רבי אליעזר די אבילה קבור בבית הקברות ברבאט!!! ברבאט! לא בסאלי! תמסור לדוד שלך שהוא סנילי ושהוא ביזבז לנו שש שעות בטיול!"

     

    כמעט בכיתי. כי יופי שעכשיו אנחנו יודעים איפה הקבר — אבל אנחנו כבר לא יכולים לחזור. זה איזה שש שעות נסיעה, אנחנו בכלל בדרכנו למרקש, ומחר בבוקר חייבים להיות בנמל התעופה בקזבלנקה עד 11. בחיים לא נספיק להגיע לבית הקברות של רבאט! גורל אכזר שלח בי את חיציו! אבל שמעון הגאון זיהה את מחשבותיי הטורדניות ואמר בביטחון: "תקשיב, מחר, במרקש, קמים בארבע בבוקר ונוסעים דוך לרבאט, מבקרים את סבא צ'יק־צ'ק ועפים לקזבלנקה לטיסה. מאור, אתה לא יכול לעזוב את המדינה הזאת בלי סלפי עם הקבר". חיבקתי אותו חזק, איזה מדריך אדיר הוא. נישקתי לו את הקרחת וליבי שש. יש תקווה.

     

    ***

    למחרת, בארבע וחצי בבוקר כבר היינו על האוטוסטרדה לרבאט, ובתוך שלוש שעות הגענו לעיר. שמעון אפילו הסכים להיעזר באדיבות הווייז כדי לא לבזבז זמן, והייתה לנו בדיוק שעה למצוא את הקבר, להשתטח עליו ולטוס לשדה. באמצע הרחוב קלטנו שוטרת שכיוונה את התנועה, ושמעון דהר ישירות לקראתה כדי לקבל הכוונה לבית הקברות. אך כשנעצרנו, היא החליטה שהכי נכון עכשיו זה לתת לנו דוח כי לא אותתנו לנתיב. היקום נגדנו. מזל שבמרוקו אפשר לשלם דוחות על המקום (לא כשוחד), ואחרי שהקרבנו את 400 הדירהאם האחרונים בארנק, היא ניאותה לכוון אותנו. אז דהרנו אל המד'ינה ושם מצאנו בשנייה את שער "באב ג'דיד", שמולו, כפי שטען דוד דני, נגלתה החומה הלבנה של בית הקברות היהודי. ההבדל היחיד היה הטעות בעיר. למדתי שלפעמים אנשים משלימים בעצמם חורים בזיכרון. וואו.

    התחלנו לרוץ לאורכה של החומה הלבנה הארוכה, ובקצהָ אכן התנשא שער שחור וגדול שמעליו הכיתוב "טוב שם משמן טוב". תודה, אלוהים. יצחק, שהיה חדור מטרה יותר מכולנו, הלם על דלת הברזל וזקנה תשושה פערה בפנינו חצר ענקית ובה כמה מאות קברים. מימינה ניצב הבית שבו התגוררה, ממש בתוך בית הקברות, ובפתחו ישב בעלה הישיש בכורסתו. אבא שלי פנה אליהם במרוקאית רהוטה ושאל על סבו. להפתעתי, הם לא ידעו לומר ופשוט הגישו לנו חוברת אקסל בנייר A4, ובה שמות הקברים ומיקומם. התחלתי לעיין בבהילות לפי סדר האלף־בית, הלוך חזור, קדימה אחורה, והנה: אזאגורי סלומון. שורה 9 קבר 5. שמע ישראל.

    נשמע שמעכשיו הכל יהיה פשוט, נכון? אז לא. בסיפורים טובים שום דבר אף פעם לא פשוט. אותו זוג שגר בבית הקברות הזה ב־80 השנים האחרונות לא טרח להכיר את שכניו המתים, והם אפילו לא ידעו לומר לנו מאיפה מתחילים לספור את השורות. מהצדדים? מהסוף? מהאמצע? ואם דמיינתם שורות קברים מסודרות, אז תתארו שוב. בלגן טוטאלי של מאות מצבות שנראה כאילו פיזרה אותן יד ענקים בוטחת כמו חצץ מעל השטח כולו. איזה שורות ואיזה נעליים. צריך לחפש אחד־אחד. ומאיפה מתחילים? שמעון קרא: "איך נמצא??? הטיסה שלנו בעוד שעה!" ויצחק ענה לו בעגת אחים: "אז תחפש במקום לצעוק!"

     

    כל אחד תפס פינה אחרת בבית הקברות והתחלנו לסרוק קבר־קבר. ככל שהעמקנו, הקברים הלכו והצטופפו, עד שנראו כמו פלטת שיש אחת ענקית ללא אפשרות מעבר, אף לא צר שבצרים, בין הקברים. היינו באמוק. אבא התרוצץ, שמעון הזדרז ויצחק מעד לתוך קבר. הבמאי שבתוכי ידע שצריך לצלם את רגעי החיפוש האלה, ובאמצע קריינות: "אנחנו עכשיו בבית הקברות ברבאט, התקווה האחרונה שלנו. יצחק תגיד משהו למצלמ... אהההההה!" החלקתי על מצבה ישנה ונמעכתי לאלף חתיכות בין הקברים. בסרטון זה ממש מצחיק. במציאות לא.

     

    ***

    היה קשה. הכיתוב על רוב הקברים היה מהוה לחלוטין ונצטרכנו לפנות רפש ועלים רטובים כדי לחשוף אותיותיהן של המצבות. נזכרתי שדוד דני אמר משהו על עץ תאנה גדול. הרמתי את הראש וראיתי לפחות עשרים סוגי עצים גדולים והנחתי שאם הוא טעה בעיר, מה הסיכוי שהוא יצדק בעץ?

     40 דקות של חיפושים העלו חרס. תרתי־משמע. ואין שורה 9 ואין קבר 5 ואין כלום! ואנחנו כבר באמת שחייבים לזוז. יצחק ואני צלענו, ואבא התחיל לקרוא בייאוש: "סבא השמיע קול!" ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות אז צחקתי. השעה הכי חשוכה הגיעה לשיאה.

     

    ואז.

    בלי הכנה מוקדמת. צעקה מהצד השני של בית הקברות: "מצאתי! זגורי! זגורי! מצאתי! מצאתי!". שמעון.

    יצחק ואני זקפנו ראש כמו סוריקטות והתחלנו לרוץ לקראתו מארבע כנפות בית העלמין. אחרון הגיע אבא שלי. צועד לאט ובשקט. מפלס דרכו בין קברים עתיקים. התבוננתי בו — באבי היפה שפתאום כל הזמן שבעולם עמד לרשותו. לאט הוא פסע וכל צעד שקל מאות טונות של הגשמה עצמית. כל הספקנות והחרדות סטו ממסלול מחשבותיו ורגליו הובילו אותו אל הקבר של סבא שלו, הקבר שעליו דיבר אביו כל חייו. הקבר שעליו חקוק שמו שלו, וחשבתי כמה מפחיד זה לראות דבר כזה.

     

    "שלמה אזאגורי. בר יצחק בן ס"ח שנה במותו. תנצבה". ובצרפתית: SALOMON ZAGURY נפטר בספטמבר 1955".

     התכנסנו חמישתנו מעל הקבר: אנוכי, אבי מיום היוולדי, יצחק אבי הרוחני, אבא שמעון ופאפא אלברט — שהשיב נשמתו לבורא לפני 32 שנה, 6,236 ק"מ משם. בעמידה הביישנית והמוכרת שלו, עם ידיו מאחורי הגב, סבא ניצב שם עימנו וחייך בשתיקה. קחו את הסימבוליות של הרגע, תכפילו אותה באלף וזה רק יתחיל לגרד את המעמד.

     

    יצחק פנה אלינו ואמר: "תראו, גם לאבא שלו קראו יצחק. כמוני". ואבא שלי הינהן בחשיבות. הכל הסתדר במקומו. באותיות שחוקות על מצבה סדוקה היה השם שחיפשנו. זה הקבר. זה הרגע לו חיכינו כולנו. בליבי עדיין שהה ספק, כמו אדם ששיקרו לו כל חייו עד שהוא כבר מסרב להאמין לאמת. יצחק הוריד מהאינטרנט תפילת אשכבה. כיסינו את ראשינו ודממנו בשעה שקול אביה של אהובתי הידהד בבית הקברות: "במעלת קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים..."ניצחון. נישקנו את הקבר והנחנו עליו אבן. תם הטקס. יש לנו חצי שעה להגיע לשדה. אך לפני שפנינו לעזוב, ביקש ממני אבא, שלמה זגורי, באקט מאוד לא אופייני, לצלם אותו בווידיאו אומר כמה מילים מעל המצבה. צילמתי אותו נעמד למראשות הקבר, אוחז בו בשתי ידיו ואומר: "סבא, הגעתי עד הנה עם הבן הבכור שלי מאור, 32 שנה אחרי שאבא נפטר, כדי להגשים את החלום שהוא לא הספ..." ופרץ בבכי גדול. הבמאי שבי לא הפסיק לצלם אבל שתקתי ושמרתי על הרגע הזה טהור עבורו. הבנתי פתאום, שהגשמת החלום הזה לא הייתה בכלל שלי, אלא שלו. אני סתם חיפשתי סיפור טוב.

    אבא היה נבוך מדמעותיו אבל יצחק ושמעון עודדו אותו לדבר. אבא אמר שהוא מתגעגע לסבא, נישק את הקבר בפעם האחרונה, ואז ניגש וחיבק אותי, את יצחק ואת שמעון ואמר, "תודה, תודה, תודה, תודה". התחבקנו ארבעתנו בבית הקברות. איזה מסע עברנו. התיק סגור. נסתיימה החקירה.

     

    ***

    אך אין זה סוף הסיפור. הלוואי שהיה.

     צלענו רטובים ומטונפים מבית הקברות לעבר המכונית, ושמעון רץ לפנינו והפציר בנו להזדרז, כי הבורדינג לטיסה כבר התחיל. אבל מנצחים צועדים לאט. נכנסנו לאוטו, שמעון נהג ואני ישבתי לידו, יצחק ואבא שלי ישבו מאחור ודיברו בהתרגשות. ובשעה שדמעותינו וגרבינו התייבשו להם, דהר שמעון על הכביש לקזבלנקה ואנחנו התחלנו להריץ אחורה את כל סאגת החיפושים ולא האמנו שאכן ככה זה קרה.

    אבא ביקש שאסמס את התמונה של הקבר לבן הדוד שלו שלמה גור ("זגורי") - מורה, סופר וחתן חידון התנ"ך — האחראי הראשי לתיעוד סיפורי הדורות במשפחה המורחבת. מה לעשות שיהודי מרוקו בישראל נאלצו במשך כל שנותיהם כאן לתעד את ההיסטוריה שלהם בעצמם, פן תישכח?

    אבא ואני היינו גאים, שמכל המשפחה הענקית שלנו — אנחנו אלה שהגיעו, יגעו ומצאו. בשאריות חבילת הווטסאפ שיגרתי את הסלפי של הקבר לשלמה גור היודע־כל, והמשכנו לפטפט בשמחה בתוך המכונית ולשיר בקול רם במרוקאית.

     

    ואז הגיע סמס:

    "מאור יקר, אני שמח בשמחתכם. אך צר לי לאכזב אתכם — זהו בוודאות אינו הקבר של סבא שלנו. ראשית משום ששם אביו היה יוסף ולא יצחק. ושנית משום שהוא נפטר בשנת 1940 ועל הקבר הזה רשום 1955".

    אחזתי פי בתדהמה. במשך דקה התלבטתי אם לספר להם או לשתוק. אבל אני לא יכול לשתוק, ואנחנו לא משפחה שטובה בלשקר לעצמה. הסתובבתי אל אבא ופניי חיוורות. "אה... שומעים? שלחתי לשלמה גור את התמונה ו... הוא ענה לי עכשיו שזה לא הקבר. בוודאות".

     

    שתיקה.

    כשתמה השתיקה, פצחנו בסשן קצר של "מה ז'תומרת?" ו"זה מה שדוד דני אמר", ו"בטח מתבלבל הגור הזה" וכו'... אבל מתמטיקה פשוטה הבהירה שמרוב שרצינו למצוא את הקבר עם השם הזה — אכן מצאנו אותו. פשוט זה לא היה הקבר הנכון.

     

    את השתיקה במכונית עד לנמל התעופה אין איך לתאר. היה ניתן לשמוע את כדוריות הדם האדומות גועשות לנו בתוך הוורידים. את סיפור ההגעה לשדה, הריב עם השוטרים ושמעון שכמעט נעצר כדי שנספיק לטיסה — אחסוך להמשך הכתבה.

     

    ***

    טוב, בכל זאת — מצאנו קבר. כלשהו. של איזה זגורי אחד, שזכה, אולי לראשונה מאז מותו, לביקור אנושי של משפחה — פשוט לא של המשפחה שלו. אגב, אם יש ביניכם הקוראים מישהו שחושב שזה הקבר של סב־סבא שלו, שיכתוב אליי או למערכת. יש לי תמונות וסרטונים להעביר לו.

     במטוס חזרה דיברנו ברצינות על כל הסיפור, ואחרי כמה דקות כאבה לנו הבטן מרוב צחוק. צחוק רם, אמיתי ומשוחרר, עד שהדיילות כבר העירו לנו. ככל שעובר הזמן אני מתחיל לחשוב שאין סוף מתאים מזה לאודיסיאה המרוקאית שלנו, בדרך לגלות מי היינו ומי אנחנו כעת. דווקא היום, בעידן הרב־תרבותי — שבו אין עוד שאיפה למרוקאים בישראל להפוך ל"כלל־ישראלים" או אפילו ל"מזרחים", אלא רק להם עצמם בגרסתם המקורית "האורגינלית" — דווקא היום, סיפור פתוח הוא סיפור ראוי. עם סוף שאינו חד־משמעי. ומי אמר שצריך?

     ואני, על הגשמת החלום של פאפא אלברט לא אוותר. כנראה יש לי עוד דרך לעשות. עוד מקומות לחקור. וחומות לטפס עליהן. והבנתי שדווקא בחיפוש עצמו נמצאת ההמשכיות שלה אבות מפללים מצאצאיהם. הרי במציאה יש הרפיה — אך בחיפוש ישנן סקרנות והמשכיות. ישנם חיים פועמים. כי המתים, כמו החיים, מבקשים שלא נרפה מהם לעולם. ושנחיה אותם לנצח.

     

    בטיול הזה למדתי שמה שחשוב זה המסע עצמו, ולא המטרה. משום שהבכי שבכינו שם מעל הקבר היה צריך מזמן להיבכות, את החיבוק החם שהתחבקנו היינו צריכים לחבק כבר לפני שנים, ואת המילים החזקות שאמרנו זה לזה — היינו צריכים מזמן לומר. לא צריך קברים בשביל זה.

    אף פעם לא שאלתי את אבא שלי מה היו הדברים האחרונים שהוא אמר לאביו לפני שהוא נפרד ממנו, אי שם בחניון האוטובוסים בבאר־שבע לפני 32 שנים, אבל היום אני מבין שזה פחות חשוב. מה שחשוב אלה כל הדברים שאני כן אמרתי לאבא שלי והוא לי בטיול האדיר הזה והבלתי נשכח למרוקו שלנו. •

     

    מרוקו אקספרס

    יש כמה דרכים לישראלים להגיע למרוקו, בינתיים כולן דרך יעד שלישי, לרוב טורקיה או צרפת. חברת התעופה אייר פראנס, למשל, תפעיל בקיץ הקרוב קווי טיסה לארבעה יעדים מרכזיים במרוקו: קזבלנקה, מרקש, רבאט ואגאדיר. הקווים יופעלו דרך פריז. העלויות סבירות: לקזבלנקה, לדוגמה, כרטיס יעלה החל מ־414 דולר; למרקש 418 דולר. הטיסה לפריז אורכת כארבע שעות, ולאחר המתנה, עוד כשעתיים טיסה למרוקו.

    מומלץ לבקר במרוקו לכל אורך השנה, אם כי כדאי להביא בחשבון שהאזורים המדבריים לוהטים בקיץ, בעוד האזורים ההרריים קרים בחורף, חלקם אף מושלגים. עונת התיירות העיקרית במרוקו היא בחודשי האביב והקיץ, ואז גם מתקיימים מרבית הפסטיבלים, אך בערי החוף אפשר לבקר לכל אורך השנה. טיפ חשוב: מרוקו איננה מתאימה לטיולים ספונטניים, מכיוון שיש צורך בוויזה לצורך הכניסה למדינה. תהליך ההנפקה דרך השגרירות אורך כשמונה ימים, אך באביב ובקיץ מומלץ לעשות זאת אף לפני.  

    2b2b2b2015@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 28.03.17 , 01:05