הייתה שעת ערב מאוחרת, בזאפה חיפה. שרית חדד על הבמה, הקהל מרותק, מלווה אותה בכל מילה. "ופתאום מישהו צועק, 'שרית, תשבי, את צריכה לנוח'", היא מחייכת. "התחלתי לצחוק. הרי אני רק בהתחלה של ההיריון, אנשים. זו לא מחלה! אני בשיאי, העוצמות שבתוכי מטורפות. איזה לנוח?"
שרית חדד דיברה עד היום על לידות רק בהקשר של האלבומים שיצרה ונכנסו לקלאסיקה הישראלית, כל אחד בתורו. איכשהו, כשמדובר בה, היה אפשר להאמין שזו הרבה יותר מקלישאה של אמן שמדבר על שיריו כעל ילדיו. אולי כי ההתמסרות שלה לקריירה הייתה תמיד טוטאלית, כבר מגיל 17, כנערה מחדרה שמפלסת את דרכה במועדונים הצפופים אל הפסגה של תעשיית המוזיקה בישראל. וככל שהצליחה יותר, כך נסגרה היטב במעין בועה, והמנהל הלויאלי והצמוד אבי גואטה עומד בינה ובין פרטיותה לבין העולם. לכן, בגיל 38, הפך ההיריון הראשון של חדד להיריון של המדינה, צוהר אמיתי ראשון לחייה, ידיעה פותחת במהדורות ובאתרי אינטרנט ונושא מרכזי לדיון ברשתות החברתיות.
כל זה תפס את חדד בתנומה שאחרי הופעה לילית. "התעוררתי, נכנסתי לדף הפייסבוק שלי ואני קוראת פתאום המון ברכות. לא הבנתי מה קרה, ואז ראיתי את הכתבות שסיפרו שאני בהיריון. זה היה הכי מוזר בעולם שכולם פתאום מתעסקים ודשים בהיריון הפרטי והאישי שלי, אבל בסדר".
גם הרגיז?
"חבל שלא כיבדו את הפרטיות שלי. רציתי לספר לכולם בזמן הנכון וברגע הנכון מבחינתי, זה בכל זאת ההיריון שלי. אבל התקדמנו".
זה לא חלק מלהיות מפורסמת?
"זה לא אמור להיות בהכרח ככה. בכל יום ויום אני בוחרת להיות שרית חדד של כולם וגם של עצמי. אני מכבדת — ויותר מזה, גם אוהבת — את הרצון של הקהל שלי והציבור בכלל לדעת עליי".
אבל?
"כל אישה יכולה להזדהות עם הפחד לחשוף את ההיריון הראשון לפני השבוע ה־12. הרי הכל יכול לקרות, גם בהמשך ההיריון, כמובן. לא סתם אומרים שעדיף לא לספר מיד בהתחלה, ובטח לא רציתי שיידעו לפני שהמשפחה שלי תשמע על זה ממני. זה מקום מאוד פרטי ועדין בשבילי".
היו רחשים באוויר: שרית חדד בהיריון.
"ידעתי כמובן על השמועות, אבל יש גם גבול למה שאני מוכנה לעשות בשביל לרצות את הסביבה. לא התייחסתי לזה, הרי זה שלי, מאוד אישי. אבי גואטה והדוברת שלנו נידר עוז קיבלו פניות מהתקשורת, ונראה לי שהייתה להם לא מעט עבודה. היה ברור שאחשוף את זה בסופו של דבר, אבל היה לי קריטי לבחור מתי זה יקרה. אני זו שמסתובבת עם התחושות והמחשבות ולא אף אחד אחר, וצריך לכבד את זה. למזלי, תמיד עשיתי ואעשה מה שנכון לי, אין לי רעשים מסביב שמשבשים את ההחלטות שלי".
מצד שני, קיבלת הרבה אהבה.
"אחרי שראיתי את התגובות והחיבוק האדיר של כולם, הרגשתי באמת מוצפת באהבה ובכיתי מהתרגשות. אין לי מילים לתאר את האהבה שאני מרגישה כלפי כולם, גם לעצמי. אנשים כל הזמן מפרגנים. כמויות האהבה שאני מקבלת ברחוב זה משהו שלא ייאמן. מחמם את הלב".
בחוג המשפחתי, עניין הטיימינג עבד לה קצת יותר טוב. "הזמנתי את כולם לארוחת שישי אצלי בבית, דאגתי שיהיו תבשילים וכל הפינוקים שכולנו אוהבים על השולחן. לקחתי את הזמן. רק בסוף הערב, אחרי שהיינו יחד חמש שעות והם כבר התחילו לעשות סימנים של עייפות ורצון לחזור הביתה, אמרתי להם הכי בנונשלנט, 'אז שומעים, אני בשבוע 12'".
והתגובה?
"שמחה אדירה, כזו של דמעות בעיניים, צחוק מתגלגל. אחי לא האמין וחשב שזו עוד אחת מהבדיחות שלי. באותו ערב, עוד לפני שבישרתי על ההיריון, הראיתי למשפחה את הקליפים שמלווים את האלבום החדש, רציתי שהם יהיו הראשונים שיצפו בהם. באחד הקליפים אני מחופשת לגבר במראה טורקי. כשאמא שלי ראתה את הדמות הזאת היא לא זיהתה אותי ואמרה, 'יו, שרה, איך הוא דומה לאח של אבא'. אחרי שבישרתי על ההיריון וכולם נרגעו קצת, אמא שלי אמרה שאולי הילד או הילדה יהיו באמת דומים לדוד. היא לא מחמיצה אף רגע של הומור".
עניין של בשלות
איפשהו בגיל 30, כשחדד המשיכה להגיע לראיונות רווקה, היא נתקלה בשאלות חוזרות ונשנות על זוגיות ואמהות. הרצון להיות אמא, היא אומרת, היה קיים בה הרבה לפני שהגיעה לגיל 38. "מגיל צעיר ידעתי שכל עוד הדבר תלוי בי, אני רוצה להיות אמא. למרות הקריירה התובענית, ידעתי שכשיגיע הרגע שאלוהים יעניק לי את הזכות הזו, אני אקבל את ההזדמנות המבורכת בשתי ידיים. אני חושבת שיש בי משהו אמהי מולד, זה ברור לי כמו שמוזיקה ברורה לי. כמובן רק ימים יגידו איזו אמא אהיה, אבל לפחות זו התחושה שהייתה לי מגיל צעיר".
היו גם מחשבות אחרות שסתרו את הרצון הזה?
"היו רגעים לאורך הקריירה שבהם חשבתי שבכל העומס הזה, איך אני אמורה למצוא זמן לאמהוּת. אבל כנראה הכל עניין של בשלות ומוכנות, למרות שכבר כמה שנים טובות שאני מרגישה שזה בוער בי".
היה טריגר מסוים שאחריו החלטת להיכנס להיריון?
"לא, זה היה תהליך ארוך שבסופו הרגשתי שאני בשלה להיות אמא. כשזה חילחל לתוכי, הרגשתי שאלוהים נותן לי את הזכות הזו. ובאמת קיבלתי את המתנה הכי גדולה. כשהודיעו לי שאני בהיריון, בכיתי. הרגשתי המאושרת באדם. זה משהו שחיכיתי לו כל חיי".
חדד לא שיתפה את הסובבים אותה בהחלטה איך ומתי להיכנס להיריון. "עם כל הכבוד, החלטות מכריעות תמיד נהגתי לקבל לבד, וכך עשיתי גם הפעם, עם עצמי. החיים הפרטיים שלי הם שלי בלבד. אני עושה דברים רק בדרך שלי, וכשהרגשתי מוכנה, עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, את כל הדרך".
אני קצת מקשה, לא רק כי את שרית חדד אלא כי לא כל רווקה מחליטה בסופו של דבר להיכנס להיריון, להיות אם חד־הורית.
"מצד אחד אני חושבת שזו הזכות הכי גדולה, להיות אמא, ומצד שני אני לגמרי מכילה ומבינה את מי שבוחרת שלא, באופן מודע. לא כולן בנויות לאחריות הזו ולא לכולן מתחשק. זו לא חובה, זו זכות. בכל פעם שאני שומעת נשים שמדברות על אמהות באופן נחרץ וטוענות ש'זה דבר שהוא חובה לכל אישה', אני נרתעת, ולו רק בגלל הרגישות כלפי מי שנבצרה ממנה הזכות להביא ילדים לעולם".
ומצד שני, רווקות מתבגרות ללא ילדים תמיד ייתקלו בשאלה הזו מהסביבה.
"אני מרגישה שהחברה מאוד תוקפנית בכל נושא האמהות וההיריון, כולם מרגישים מעורבים. זה מעיד על אכפתיות מצד אחד, אבל מצד שני זה די מעיק. אילו יכולתי, הייתי שמחה לעבור את זה בלי שכל אחד ייגש אליי לדבר איתי על זה. אבל ברור לי שזה חלק ממי שאני וממה שבחרתי להיות, ולכן גם את זה אני מקבלת באהבה. הרי מה זה לעומת הדבר שמחכה לי בסוף התהליך? ילד שלי. וואו".
החמצן שלי
היא לא הפחיתה מינונים בעבודה מאז הבשורה על ההיריון. הלוח עמוס בהופעות קדימה, כרגיל ב־20 השנים האחרונות, וסדר היום נע בין הקלטות לאלבום החדש לצילומים לקליפים לשירים. "ברוך השם מרגישה טוב, טפו־טפו־טפו. אני ממשיכה בשגרה שלי כשאני בהקשבה לגוף ולמה שהוא מאותת לי".
שזה אומר?
"הופעות זה החמצן שלי, וההיריון יצר עוד ועוד תשוקה לבמה. הטבע הבסיסי שלי הוא לא להתפנק ולהתעצל. עכשיו, כשיש בי עוד יותר אדרנלין, אני מרגישה שאני שורפת את הבמה ואת אולפן ההקלטות, חוגגת את הקול שלי. אני מרגישה יצירתית בתקופה הזו, ויש לי הרבה כוח. הגוף שלי זועק שאמשיך ואתן לו עוד ממה שממלא אותו בחיים — מוזיקה. אז אני די זורמת, לא מקשיבה לכל ההפחדות והלחצים. יש לי את השקט הפנימי שלי, את הידיעה הפנימית שאלוהים שומר עליי. כל השאר לא חשוב".
באילו הפחדות נתקלת?
"כל מיני. אל תאכלי את זה, זה לא נכון לעשות, עוד לא הגעת לשלב של הדבר הזה או ההוא. כל כך הרבה עצות שממטירים עלייך. אני בדרך כלל בן אדם רגיש, ועכשיו יש בי אובר־רגישות. הכל מתעצם. מרגיש לי שאני חיה כרגע בווליום אחר של רגשות. יותר מ־20 שנה שיש לי את הרגע הזה שנייה לפני שאני עולה לבמה, של גל פנימי בבטן. גל של ריגוש. עכשיו זה יהיה גל פלוס בעיטה", היא צוחקת.
אני מניח שיש בפנים גם חששות.
"באופן טבעי אני בחרדות שלהבנתי יש לכל הריונית, בטח בהיריון ראשון. יש אמונות תפלות, יש גוגל שזורק אותך לכל מיני דוגמאות, יש סיפורים, אבל הכל מתגמד מול העובדה שמבחינתי אלוהים שומר.
"כמובן מעסיקות אותי מחשבות סביב המשך הלידה והחיים, אבל אני ממש מנסה לא להקדים את המאוחר ולתת לדברים לקרות בזמן שלהם, למרות שמאוד מפתה לדמיין ולתהות. זה פשוט נורא מוקדם כרגע".
איך את נרגעת?
"אני מכורה לסרטים דוקומנטריים, אז אני רואה יותר דוקו של היריון ולידה. לא משנה כמה אצפה, זה דבר בלתי נתפס. אבל בסופו של דבר זה פלא שקורה כל יום ולרוב הנשים בעולם. אז אני מתחזקת מכך שהפלא הזה רוצה לקרות גם אצלי".
עובר לך בראש איך יהיה לגדל ילד לבד?
"אני לא לבד. יש לי משפחה גדולה, תודה לאל, שמונה אחים ו־15 אחיינים. אני מסודרת בעניין הזה ומאוד לא דואגת".
אפשר כבר לשאול אם זה בן או בת?
"אני עוד לא בשלב שיודעים".
יש העדפה מסוימת?
"אקבל הכל באהבה. מה שבורא עולם ייתן, רק שיהיו בריאים".
איך את חושבת שהלידה תשפיע על הקריירה? תפחיתי עבודה?
"מהרגע שגיליתי שאני בהיריון, האנרגיה שלי והשמחה רק עלו, אני משערת שכשאראה את הילד או הילדה שלי, זה בכלל ירים אותי לגבהים של רגשות, שרק ארצה לתת לקהל שלי עוד ועוד".
אז תוותרי על חופשת לידה?
צוחקת. "בסך הכל הולכים אל הלא נודע. המוזיקה זה משהו בלתי נפרד ממני, שזורם לי בעורקים. אעשה מה שמרגיש לי, ההופעות הן בסופו של דבר החופש הכי גדול שלי".
אולי זה יעבור בגנים.
"אם הילד יבחר להיות מוזיקאי או בכלל כל דבר שיעשה אותו מאושר, אני אתמוך ואלווה ואייעץ. לא אתן לו – או לה – לעבור שום דבר לבד. אני אתמוך בכל מה שהילד שלי יבחר להיות. העיקר שיהיה מאושר".
טוקבקים היא קוראת "רק לפעמים. צוחקת מהם בעיקר".
והמרושעים?
"גם מזה אני צוחקת. לא לוקחת קשה".
אין דחף לענות לפעמים? לשמועות, להשערות?
"בחיים לא. כל השמועות והדיבורים וכל הדברים שאומרים עליי במשך השנים וגם עכשיו – הכל עובר לידי. שאנשים ידברו עד מחר, יגידו מה שרוצים. לא מזיז לי. אני חיה את חיי ונהנית מכל רגע".
אותות ההיריון עוד לא ממש ניכרים בחדד, שמגיעה בבגדי ספורט המסגירים, בקושי, בטן קטנטנה. "כל מי שמכיר אותי יודע שאסתטיקה מאוד חשובה לי. אני מקפידה מאוד על השיער, האיפור, הלבוש כמובן. אבל אני חושבת שהיופי בגוף האדם זה שהוא מעין אקורדיון, פעם מתרחב, פעם מתכווץ, פעם מלא חיים ופעם מתכנס בתוך עצמו. נשים בהיריון זה דבר יפהפה וסופר־נשי, אז כיף לי שעכשיו אוכל לשים עליי בגדי היריון ונעימה לי גם המחשבה שאחר כך אתאמן כדי לחזור לעצמי, אם ארגיש צורך בכך. אני מנסה לשמור על כושר גם עכשיו, בעיקר צעידות בלילה בפארק".
עברת לתזונה מיוחדת?
"קרטיבים, והרבה. אני שותה רק מים. לא יכולה להריח עוף. יש לי חשק גדול יותר לתבשילים. מה שכן חדש זה שאני חייבת, כשאני מתעוררת, פרוסה עם שוקולד. בדרך כלל לא יכולתי להכניס כלום לפה כשהתעוררתי".
הכי ישראלית
לפני כארבע שנים נכנסה לבית מפואר שבנתה בשכונת תל־ברוך בצפון בתל־אביב, ולאחרונה החליטה למכור את הנכס. "הוא קצת גדול עליי. אני מחפשת משהו מאוד קוזי. קניתי את הבית בגיל 30. היה לי חלום של בית עם בריכה, אולפן ודברים כאלה, אבל הבנתי שזה לא באמת ממלא".
הרגשת בודדה יותר?
"קשה לי להגיד שבודדה, אבל הרגשתי שגדול לי מדי. מה שלא עושה לי טוב, אני לא שם".
היא נולדה ב־1978 בעפולה כשרה חודדטוב ולאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בחדרה. בגיל 12 כבר החלה לנגן בכלים שונים, למרות שהמשפחה לא הייתה ממש בעד. מוזיקאית מחוננת. היום אין כמעט כלי נגינה שחדד לא תדע להפיק ממנו צלילים ראויים. בגיל 14 הופיעה עם להקת צעירי חדרה ואחרי שנתיים הגיע לעולמה המפיק והאמרגן אבי גואטה, ששמע אותה שרה באחד המועדונים, והשאר, כמו שקובעת הקלישאה, היסטוריה.
חדד היא הזמרת המצליחה בישראל, תואר שעליו היא מצליחה לשמור באופן מרשים גם אחרי 21 שנות קריירה. בדרכה עקפה מותגי־על נשיים כמו ריטה, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ וירדנה ארזי. סקרים שונים במהלך השנים מיצבו אותה כזמרת "הכי ישראלית", המקבילה של שלמה ארצי בעולם הגברי. היא שילבה ומשלבת בין אמביציה עצומה, קול יפהפה וכריזמה על הבמה, ובין יכולת להתחדש בכל אלבום, לג'נגל בין ז'אנרים, לבחור חומרים בצורה נכונה ובעיקר להיות עם היד על הדופק בכל מה שקשור לעדכון מוזיקלי.
חדד ידעה גם לסמן מחדש את הגבולות. כבר בתחילת דרכה, למשל, הופיעה בהיכל התרבות בתל־אביב, מקום שזמרים מזרחים לא העזו לחשוב עליו. "הרגשתי שעשיתי אז משהו באמת גדול, משהו שלא עשו. זה היה בשנת 1999, וידעתי שאף זמר מזרחי לא הופיע בהיכל. זו הייתה הופעה שלא אשכח. הייתה התרגשות מטורפת למלא את היכל התרבות. אני חושבת ששם קיבלתי את החותמת הראשונה בקריירה שעשיתי את זה בגדול. מאז כמובן עברנו עוד הרבה דברים".
גם לקיסריה הגעת מוקדם יחסית.
"וגם היא הייתה עד אז די סגורה לזמר המזרחי. עשיתי קיסריות, וזו תמיד הרגשה שאי־אפשר לתאר. אחרי הכל, זה הבית של שלמה ארצי, ופתאום אני נכנסת בדלת הראשית, עולה לבמה, היציעים מלאים ואנשים שרים את כל השירים ורוקדים. זו תחושה שקשה להסביר. היום אני חושבת שקיסריה היא כבר לא סמל סטטוס, אבל בעשור הקודם ודאי שכן".
ואז רצו לשם כל הזמרים המזרחים, גם אם לא תמיד מילאו את האמפי.
"אחרי שנים שמילאתי את קיסריה עם מופעים מאוד מושקעים, יכולתי להבין את זה. שמחתי בשמחתם. כשהקולגות מצליחים, אני שמחה".
סנטימנטים לפלסטיק
השבוע יצא אלבומה ה־23, "שׂרה שׁרה", שטעון ברצועות יפהפיות, חלקן כבר הפכו ללהיטים. "על כל אלבום חדש שיצא לי דיברתי כעל 'לידה' ואמרתי תמיד שהאלבומים שהוצאתי הם בעצם הילדים שלי. מעניין אם אמשיך לקרוא כך גם ליצירות הבאות שלי, אחרי שבעזרת השם אחווה את הדבר האמיתי. אני חושבת שבזכות העובדה ששני הדברים קורים לי יחד עכשיו — אלבום וגם היריון – משהו בי נכנס, חזק מתמיד, לפוקוס. שני הדברים שמים אותי במקום מאוד חשוף, מול הקהל, אבל מפרים זה את זה. ההיריון מעצים את ההשראה והחשק שלי לעשות מוזיקה".
יותר קשה היום, לכולם, להוציא להיטי ענק שיטלטלו את המדינה. עד כמה באמת זה חשוב לך בשלב הזה של הקריירה, כשיש רפרטואר מספיק רחב?
"אני מזמן לא מרגישה צורך להביא להיט בכל מחיר, אלא שירים שלפני הכל אני מתחברת אליהם. בזכות האהבה המאוד לא מובנת מאליה שקיבלתי לאורך כל הקריירה, אני מרגישה שהקהל שלי לימד אותי להתמסר באמת למה שאני רוצה ולא לחשוש ממה אומרים. התנקיתי מזה. אני מאושרת שהרדיו משמיע, שמי שמגיע להופעות נהנה – ושיש בי מעיין בלתי נגמר של דברים שאני רוצה להספיק לעשות".
לאחרונה התפתח דיון סוער – שוב – סביב הפלייליסט של גלגלצ, בהובלת דוד ד'אור וארקדי דוכין. בכתבה ב"7 לילות" הובאו נתונים שמלמדים כי הבמה של התחנה שייכת כמעט בלעדית לזמרים הצעירים. חדד, שבשנים האחרונות מובילה באדיקות את דירוג הזמרות המושמעות בישראל, לא מתרגשת ולא מתעניינת בנושא. "אני מרגישה מאוד מפורגנת אצל כולם וגם בגלגלצ. מעבר לזה, אני לא זמרת שעובדת לפי מה שיהיה בפלייליסט או לא. אנשים באים להופעות בגלל רפרטואר שלם".
לא השתתפת בדיון על גלגלצ.
"כי זה כנראה לא דבר שמפריע לי. קריירה לא יכולה להישען על גורם אחד שהוא מדיה".
ואמנים שכן נלחמים?
"כל אחד עושה את מה שנכון לו. במקרה הזה אין לי מה לתרום לשיח".
אבל רוב הזמרות נדחקות מהפלייליסט ברוב תחנות הרדיו בשנים האחרונות.
"חייבים להבין שקריירה לא נמדדת רק ברדיו אלא כחבילה שלמה. אם הקהל קונה אלבומים, מגיע להופעות, שר את השירים שלך. להסתכל היום רק על הרדיו זו טעות. אמן צריך לעבוד בכל ערוצי המדיה".
באלבום החדש של חדד שותפים ביצירה הנרי, אבי אוחיון, טל שגב, רביב בן מנחם, מאור אדרי, אורי בן ארי ואלירן אביטל. מדי יום מגיעים למייל של גואטה עשרות מיילים עם שירים שמציעים יוצרים אלמוניים לחדד, שמתעקשת לשמוע אותם. "כל שיר שמגיע אני שומעת. הנרי, למשל, בא יום אחד למשרד של אבי, השאיר דיסק עם השם 'חגיגה' והלך. הוא מצא אותנו. שמענו והתלהבנו, ואבי אמר לו שימשיך לכתוב כמה שיותר שירים כאלה. זה לא משפיע עליי אם הכותב מוכר או אלמוני".
איך מחדשים באלבום ה־23?
"תמיד חשוב לי לעשות משהו עם טוויסט, לתת קריצה, כי בעידן הנוכחי צריך לתבל את המוזיקה בעוד משהו. ברור שאם המוזיקה לא מספיקה, אז לא יעזור שום דבר. בפעם הקודמת עשינו מהלך של אלבום בהפתעה בהשראת המהלך של ביונסה, וזה היה מדהים. הפעם האלבום מלווה בקליפים מושקעים".
מהלך לא שכיח. ההשקעות כאן בקליפים יורדות.
"אני יודעת שבארץ הרבה אמנים ויתרו על זה, אבל חושבת שדווקא בגלל שהניו־מדיה תפסה מקום מרכזי בתרבות הצריכה של המוזיקה, צריך להשקיע בקליפים אפילו יותר. לכל קליפ יש גם מבט על מאחורי הקלעים, שזה בעצם מה שהקהל שלי רוצה לראות".
יש זמרים שמוותרים היום גם על להוציא אלבום שלם במושגים של פעם.
"יש לי עדיין סנטימנטים לפלסטיק הזה ולחוברת שמגיעה עם הדיסק. גם הקהל שלי מצפה לזה. אני בקשר יומיומי עם המעריצים. אני קוראת את מה שהם כותבים לי, אני יודעת שהם רוצים עוד אלבומים. הקהל חי יותר סינגלים, אבל עדיין מאוד חשוב לי להשקיע ולתת אלבום שלם, שאפשר לשמוע ולהרגיש בו את כל הלב שלי. כל אלבום מאפיין תקופה בחיים שלי, מצב רוח. הפעם אפשר לומר שהאלבום החדש מאופיין בהרבה אופטימיות, שמש, משהו שמח ונצחי".
חיה ותן לחיות
גם באלבום הזה היא משלבת בין ז'אנרים שונים. "בעיניי זה תמיד מעלה את הרף והופך את התוצאה לכזו שאני מאוד־מאוד אוהבת".
אחד המפיקים שעבדו איתה על האלבום האחרון היה ג'ורדי, ששותף להצלחה עם סטטיק ובן־אל תבורי. "היה בינינו חיבור מצוין. אני מאוד אוהבת את מה שג'ורדי עושה עם סטטיק ובן־אל. הם מוכשרים, מגוונים, הביאו משהו חדשני לכאן".
ונתקלים בביקורת על שפה נמוכה יחסית.
"הם טובים ומשחקים אותה, והשירים שלהם מאוד מצליחים. מה יש לומר עליהם רע? לא מובן לי. יש שם קלילות שעובדת ובעיניי הם לגמרי מדליקים. זה שיש מוזיקה ישראלית שמתחדשת ועושה ניסיונות שחלקם נשארים וחלקם רגעיים, זה דבר מבורך. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו כולנו נשאבים רק לשירי נוסטלגיה ולא מעדכנים את עצמנו".
אם כבר נוסטלגיה, זו העונה הראשונה של "דה ווייס" בלעדייך.
"הצלחתי לראות את הפתיחה של העונה. אני עצמי מיציתי והיה לי כיף במשך שלוש עונות. זכיתי פעמיים וחשבתי שצריך להמשיך הלאה. לא היה לי מוזר שאני לא שם. אני חושבת שהם עשו עבודה טובה, מירי מסיקה הייתה מצוינת. מאוד רגישה ואמיתית".
הרייטינג ירד. יש בכלל הצדקה לתוכניות האלה?
"אם יש קהל, למה לא? אגב, אם 'דה ווייס' הייתה קיימת בתקופתי, אין לי ספק שהייתי מנסה כמתמודדת. זה מנוף עצום. אחר כך חובת ההוכחה כבר חלה על המתמודדים. צריך להוציא שירים כל הזמן. אם לא הולך בשיר הראשון ולא בשני, לא לוותר. מתישהו זה יגיע".
במהלך השיחה, במשרדו של גואטה, דופק אדם זר בדלת ומבקש רק להסתכל על שרית וללחוץ לה את היד. גואטה נענה. האיש, בן 60 ומשהו, עומד משתאה וממלמל, "את באמת שרית?" חדד צוחקת והבחור ניגש לחבק בעיניים דומעות וכמובן מאחל מזל טוב.
כמו בוויכוח על גלגלצ, חדד נמנעת גם מהדיונים סביב קיפוח המוזיקה המזרחית לאורך השנים. "במהות שלי אני אדם שלא יכול לסבול הגדרות ודיס־הרמוניה. לא מבינה למה כל כך חשוב לתייג אנשים. אנחנו הולכים למקומות מאוד חשוכים במקום לצעוד קדימה. מה זה רלוונטי צבע, מגדר, עדה, מוצא? למה בכלל קיימות עדיין כל הכותרות האלה, כשאנחנו בשנת 2017?"
השרה מירי רגב מאוד בעניין של הכותרות האלה.
"אני תמיד משתמשת בקלישאה 'חיה ותן לחיות'. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה עניין אותי משהו שקשור לכל הדברים האלה, למעט הבן אדם עצמו. אם הוא טוב בעיניי, אני רוצה בקרבתו. אם לא, אני מרחיקה. זה עד כדי כך פשוט בעיניי".
בתעשיית המוזיקה הגדירו אותך בהתחלה כזמרת מזרחית. איך תגדירי את עצמך היום?
"אני מביאה איתי שורשים מזרחיים, אתניים, ומשלבת בזה המון פופ ומשהו ישראלי. ההגדרה היחידה שאני מוכנה לתת? זמרת של כל מי שרוצה לשמוע אותי".
איזו מוזיקה ישראלית את שומעת?
"אוהבת מאוד את הפרויקט של רביד כחלני וחיים לרוז, אבל אני באמת שומעת הכל. מדונה מאוד השפיעה עליי, למשל בכך שהיא תמיד מחפשת עוד ועוד חידושים. אני חושבת שבכל הקריירה ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. במדונה קורצות לי הנחישות שלה, האמביציה. ויש כמובן גם את ביונסה, שאני מאוד אוהבת לשמוע, ואת אדל, שהיא זמרת ענקית בעיניי".
למה אין עוד שרית חדד?
"למה צריך עוד אחת? יש כבר. אני חושבת שכל אמן רוצה להיות הוא ולא חיקוי של מישהו אחר".
ומנסים?
צוחקת. "אולי יש זמרות שאני מהווה מודל עבורן, וזה מאוד מחמיא לי אבל לא משהו שמעסיק אותי. לדעתי יש כאן מקום לכולן". •
