כל שנה יוצאים עדרים עצומים, המונים יותר משני מיליון זברות וגנו ומאות אלפי צבאים ואנטילופות, למסע ארוך ומסוכן בערבות הסרנגטי הצחיחות בחיפוש אחר עשב, מים ושטחי מרעה חדשים. תופעת הטבע הייחודית, המכונה "הנדידה הגדולה", נותרה מסתורית ובלתי צפויה, זאת מאחר שמועד היציאה לדרך והמסלול נקבעים על פי כמות המשקעים שירדו באותה שנה וכמות הצמחייה בשטחי המרעה ובסוואנות הפתוחות של הסרנגטי — שמורת הטבע הענקית המתפרשת על פני חלקים גדולים בטנזניה ובקניה.
הביקור בארץ פרא. צפו
כ־800 קילומטר יחצה ביחד הנחיל הענקי הזה, במסלול המעגלי שמוביל מקניה לטנזניה ובחזרה. כ־250 אלף גנו וכ־30 אלף זברות ימותו בדרך. חלקם ייטרפו על ידי החיות שכבר מחכות להם לאורך התוואי, אחרים ייפלו קורבן לרעב, לצמא ולתשישות, אבל הנדידה חייבת להימשך. העדרים העצומים, שמחסלים כמויות אדירות של עשב, חייבים למצוא צמחייה חדשה וטרייה למאכל. אם יישארו במקום, ייכחדו. כמי שרגישים ככל הנראה לקולות בתדרים נמוכים מאוד, הם מצליחים לשמוע את קולות הסערה, גם במרחק של עשרות קילומטרים — וכך, מחזוריות הגשמים מכתיבה את התקדמותם העונתית.
אבל התחממות כדור הארץ משפיעה גם על התופעה עתיקת היומין. הבצורות שפוקדות את טנזניה משבשות גם את הרדאר של הזברות והגנו וגורמות לנדידה הגדולה לחשב מסלול מחדש.
***
בשלהי חודש פברואר האחרון יצאתי לאגם נדוטו, השוכן בדרום הסרנגטי, שם נמצא אחד מריכוזי הברדלסים (צ'יטות) הגדולים בעולם. זוהי תקופת ההמלטות — שבמהלכה נולדים כ־8,000 עגלי גנו רכים ביום — וחלון ההזדמנויות שהטורפים החתוליים הגדולים אורבים לו כל השנה, מחכים להניח את טופריהם על הגורים חסרי האונים.
אלא שהשנה איחרו הגשמים להגיע והנדידה הגדולה התעכבה. השלוליות והביצות שסביב האגם התייבשו והמישורים הגדולים הפכו לקערת אבק גדולה וצחיחה. הצ'יטות, שחיכו לשווא לנחילי הגנו והזברות, נאלצו להסתפק בארנבים או להסתכן בתקיפת חזירי יבלות.
במשך ימים ארוכים עקבתי אחריהן כדי לתעד את טכניקות הציד המושלמות, שפיתחו החתולים הללו במהלך האבולוציה ושוכללו לדרגת אמנות. להזכירכם, מדובר בטורף היבשתי המהיר בעולם, המסוגל להתקדם בכ־115 קמ"ש. הטורפים החתוליים המרשימים הללו נמצאים כיום בסכנת הכחדה עולמית. כ־7,100 צ'יטות בלבד נותרו כיום בעולם. רובן, פרט ל־50 שחיות באיראן, מפוזרות באפריקה.
הצ'יטות של דרום הסרנגטי תלויות באופציות הציד הרבות שמספקת הנדידה הגדולה, כדי שיוכלו לגדל את גוריהן בעונת הגשמים. כ־90 אחוז מגורי הצ'יטה ימותו במהלך שלושת החודשים הראשונים לחייהם. חלקם ייטרפו בידי אריות או צבועים וחלקם יגוועו ממחלות הנובעות מחוסר שונות גנטית, עקב הידלדלות האוכלוסייה.
***
עדיין חשוך במאהל, כשהשעון המעורר בטלפון מכריז על יום חדש בסוואנה. ההשכמה המוקדמת נועדה להתמקמות בסמוך לריכוזי הצ'יטות הגדולים עוד לפני שהשמש עולה. הזריחות של אפריקה הן הזמן הטוב ביותר ביום לצילומים — לא רק בגלל התאורה היפה, גם עיקר האקשן קורה בבוקר כשהטורפים מנצלים הזדמנויות לארוחת בוקר דשנה.
"אתה רואה את אמא צ'יטה הזו? היא חייבת לצוד הבוקר", קובע בנחרצות ג'וניור, המדריך המקומי שלי, שנוהג בג'יפ במיומנות מעוררת השתאות, כשהוא רואה אמא עם שני גורים, בטן ריקה ועדר של צבאים מולה.
המצלמה מכוונת, אין הזדמנות שנייה ואסור לפספס — לא בצילום, ובעיקר לא בציד. המרדף מתחיל. הטרף יוצא בריצת זיגזג מהירה כדי לבלבל את הצ'יטה השלוחה לעברו כטיל קרקעי. בחישוב מהיר היא בוחרת בצבי הכי חלש בחבורה, מתמקדת בו ומקצרת את המרחק. בסיבוב מהיר היא מצליחה לתפוס לו את הצוואר באחיזת חנק. עכשיו גם הגורים מתקרבים לאמא המתנשפת כדי ליהנות מהסעודה שתבטיח להם יום נוסף בסרנגטי.
***
"ייתכן שהעדרים בכלל לא יגיעו לאזור, אם הגשמים לא יגיעו — וזה אומר עתיד לא טוב עבור משפחות הצ'יטות המתמעטות שלנו", מזהיר ג'וניור בדאגה.
ימים ארוכים בחברת הצ'יטות הצליחו להשאיר עליי את חותמם, כבר קל לי יותר להבחין בין צ'יטה אחת לאחרת ואני מגלה שלכל משפחה יש את האופי המיוחד שלה.
ביום האחרון שלי בסוואנה התעוררתי לקולות רעמים מתגלגלים וכשיצאתי מהאוהל, לפני הזריחה, הברקים היבהבו וגשם שוטף החל לרדת. העננים הגיעו סוף־סוף למישורים האדירים של נדוטו. "העדרים הגדולים יגיעו לכאן מחרתיים, הזברות הריחו את הגשם ויובילו אותם לכאן. הצ'יטות יקבלו את ההזדמנות שלהן לציד איכותי", אומר לי ג'וניור בשמחה. עוד כמה חודשי חסד בקרב ההישרדות האכזרי של הצ'יטות. •
