אורן מתגורר באחד מיישובי עוטף עזה. במהלך "צוק איתן" שהה בסמוך לנפילת פצמ"ר יחד עם בנו, שהיה אז בן ארבע. עכשיו, כשרוחות מלחמה מנשבות, התמונות והתחושות חוזרות אליו בבהירות הולכת וגדלה, וגם הילדים מושפעים. "הילדים מרגישים את ההורים. בכל פעם שיש אזעקת צבע אדום, אחרי כל נפילה שאנחנו שומעים, החרדה עולה. לא רק אצלי, גם אצל החברים שלי ואצל הילדים שלהם", אומר אורן. "חברים וחברות שלי, אנשים מבוגרים, התחילו לבכות בזמן האזעקות, כי כולנו יודעים לאן זה מתקדם. אנחנו יודעים שהולכים ישר לעוד סיבוב, אין לנו מה לעשות וזה הכי מפחיד בעולם, כי אנחנו זוכרים היטב איך צוק איתן נגמר".

איך זה מתבטא?

"השאלות צפות ועולות; למה יש צבע אדום? מי רוצה לפגוע בנו? ואני לא רוצה לשבור ילד בן שש. מה אני יכול להגיד? אני אומר שיש אנשים רעים. אין לי מושג אם ההסבר פוגע בילד או עוזר לו. אני יודע מחברים עם ילדים יותר גדולים שהמצב משפיע גם עליהם, יש לי חברים שהילדים שלהם חזרו להרטיב. יש כאלה שרק סיימו לגמול את הילדים שלהם אחרי הסיבוב הקודם, וכבר הם חוזרים שוב להרטיב. אצלנו, עם כל מה שעברנו מצבנו יחסית טוב, כי אנחנו מטופלים. אנחנו כל הזמן דואגים לטפל בחרדות שלנו כדי לא להעביר אותן לילדים".

"אין לי מושג אם ההסבר שלי פוגע בילד או עוזר לו". טילים על באר־שבע בסבב לחימה קודם "הילדים מרגישים את ההורים". גן ילדים בעוטף בסבב לחימה קודם.

סובלים, ולא מוכרים

בימים האחרונים מסרב עידו גבאי משדרות לצאת מהממ"ד. הוא יושב ליד החלון ומסתכל כיצד הילדים האחרים משחקים. מבית הספר הוא חזר עם שריטות שחרט בעורו עם עט עד זוב דם, כשנכנס לחרדה בזמן ששמע את המטוסים חולפים מעליו. הפרסומים אודות חיסול בכיר החמאס בעזה והדי הפיצוצים החמירו את מצבו. מאז צוק איתן הוא סובל מפוסט טראומה קשה. "במהלך המלחמה הוא סירב לצאת מהממ"ד", מספרת ענת גבאי, אימו. "הוצאנו אותו בכוח לשירותים, לעשות מקלחת, לאכול. הוא החל לרעוד ולאבד משקל. התקשרנו למרכז חוסן. הגיע לכאן פסיכולוג שניסה לעבוד איתו שייצא מהממ"ד ולא הצליח. הוא הציע לנו להתפנות". משפחת גבאי התפנתה לאילת בזמן שענת היתה בחודש השמיני להריונה. "שכרנו על חשבוננו מלון באילת, וגם לשם היה ירי. עזבנו את המלון לירושלים, והתחילו התפרעויות גם שם. עידו היה נסגר בשירותים במלון. החלטנו לחזור הביתה. במשך ארבעה חודשים הוא לא יצא מהממ"ד. עד היום הוא כמעט שלא יוצא מהבית".

עידו קיבל ממרכז חוסן, שנוסד כדי להעניק מענה טיפולי לאוכלוסיה סביב אירועי אסון וקונפליקט מתמשך, מכסה של 30 טיפולים. המכסה נגמרה מזמן. בכל פעם הוא מקבל הארכה. כשפנו לביטוח הלאומי לקבל הכרה כנפגע פעולות איבה, הבינו שהוא לא נכלל על פי החוק כזכאי להכרה, כיוון שאין אירוע ספציפי ממוקד אליו נחשף, שגרם לפוסט־טראומה. "זה מעצבן ומרתיח. הגענו לרופאה לחמש דקות. עידו לא שיתף פעולה. הוא זקוק לתרופות כדי להירדם בלילה, הוא בריגרסיה רצינית אבל הוא לא יכול היה לשתף פעולה והרופאה קבעה שאין ממצא. בטפסים התעקשו איתנו שנמלא באיזו שעה היה האירוע, אם זה היה אזעקה או ירי או יירוט שגרם לו. התעקשו איתנו על דברים קטנוניים. עכשיו לאור ההתחממות בגזרה המצב בבית לא טוב. מרוב פחד הוא חותך את העור. אנחנו לא מאפשרים בבית חדשות ובכל זאת המידע מגיע. חשוב לי שהחוק ישונה לא רק בשביל הילד שלי. בשביל כל ילד אחר שסובל ולא זוכה להכרה ולטיפול".

אל לשכתו של חבר הכנסת חיים ילין הגיעו מספר פניות ציבור מתושבי עוטף עזה שילדיהם סובלים מטראומה בעקבות חשיפה ממושכת לאיום הביטחוני. בין היתר פנתה אליו עו"ד בקי כהן־קשת מעמותת מז"ח — מרכז זכויות חברתיות בנגב. עו"ד כהן־קשת העלתה בפני ח"כ ילין את מצבם של תושבי העוטף, שפגע גם במשפחת גבאי: חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה אינו חל על נפגעי טראומה כתוצאה מטרור ממושך, אלא רק על אלו שנפגעו מאירוע בודד. יחד ניסחו הצעת לתיקון החוק.

"עו"ד כהן־קשת אמרה לי 'תקשיב, יש ילדים שראו מהחלון איך הבית מולם מתפוצץ, או שהם חווים מיום שנולדו רעשי מלחמה ו'צבע אדום' ומבינים שמחר הם עלולים להיפגע. הם סובלים מחרדה אך הם לא מוכרים'. אם בביטוח הלאומי לא ישנו את התקנות, נניח את הצעת החוק בתום הפגרה על שולחן הכנסת".

מרכזי החוסן מתייבשים

קרוב ל־16 שנים שתושבי הדרום חשופים לירי כמעט מתמיד של טילים על היישובים שלהם. על הבתים, בתי הספר והדרכים. "כאשר אדם חשוף לאיום קיומי משך זמן ארוך כל־כך הוא מאמץ לעצמו מצב של דריכות מתמדת", אומרת הפסיכולוגית החינוכית ד"ר תמר לביא, מנהלת השירותים הקהילתיים בנט"ל. "במצב כזה, כל רמז קטן — כתבה בעיתון על התחממות באיזור, המראות של מטוסים ובוודאי ירי קסאמים והתראות 'צבע אדום' — מעלה את המצוקה הרגשית.

אנחנו עדים להתעוררות של המצוקה שבאה לידי ביטוי בעלייה בכמות הפניות של מטופלים לניידת, לקו הסיוע וליחידה הקלינית", אומרת ד"ר לביא.

את השנתיים האחרונות של הרגיעה היחסית, אמנם ניצלו התושבים לדבריה להחלמה ולהתפתחות אישית וקהילתית, "אולם לצד אלו ישנם גם תושבים שלא מצליחים לסגור את מגירת הזיכרונות מ"צוק איתן" ושעבורם, השנים הללו לא הספיקו כדי להתנער מן הסימפטומים שפיתחו במהלך המבצע ולאחריו. היעדר פיתרון מדיני שיסמן את סיום הסיכסוך אינו מאפשר להם להניח את הדריכות שלהם בצד ולאפשר לתהליכי ההחלמה לעבוד ללא הפרעה. במהלך השנים הללו ועד היום אנחנו רואים ילדים ובני נוער שמתקשים לישון לבדם במיטות שלהם, פוחדים להתקלח לבדם עם דלת סגורה או להישאר לבד בבית, ילדים שחוזרים להרטיב או צמודים להורים, ובוודאי אינם מעזים להתרחק מהבית או להסתובב לבדם כי הם חוששים ממחבלים שיכולים להגיע עד מרכז היישוב או אפילו לתוך הבית".

אל מז"ח מגיעות פניות רבות של אזרחים שאינם זכאים לפי חוק להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה אך סובלים מהנזק שנצרב בהם. "גילינו שהחוק, שנוסח ב־1970, התייחס לתקופה שהפיגועים היו אירועים של אוטובוס מתפוצץ. זה אירוע נוראי, בודד שיש לו תאריך ושעה. כל מי שנפגע באותו יום, נחשב על ידי הביטוח הלאומי לנפגע פעולות איבה", אומרת עו"ד כהן־קשת. "בשדרות חיים ילדים ומבוגרים שבמשך שנים חיים בלחץ נפשי חמור. הרבה מהאנשים חוזרים לתפקוד תקין אבל חלק מסוים באוכלוסייה לא מסוגל. מבוגרים לא מסוגלים ללכת לעבוד וילדים לא מתפקדים בבית הספר. הבעיה היא שהחוק לא עודכן ואנשים וילדים לא מקבלים הכרה ונגרם להם עוול נורא. החוק של נפגעי פעולות איבה מבטא את הסולדריות הבסיסית של מדינת ישראל שאומרת שכולנו באותה מציאות ביטחונית קשה. כולנו עם אחד ומדינת ישראל מגבה את כולנו. דווקא תושבי עוטף עזה שכל הזמן משלמים את המחיר — לא מקבלים עזרה".

מעוזיה סגל, מנהל אגף השירותים החברתיים במועצה איזורית חוף אשקלון מכיר היטב את התופעה, ואת המחיר האדיר שהאוכלוסיה משלמת כשהמענה שהיא זקוקה לו לא מתוקצב כראוי. "כל פעם שיש נפילה או אזעקת צבע אדום, יש ילדים שחווים פלאשבק וחוזרים אלינו, למרכז החוסן. העצוב הוא שמבחינתנו זה מצב טריוויאלי, זה ברור לנו מאליו. עבור ילד שגר בנתיב העשרה או בזיקים, ששומע את הבומים בצד השני, את האזעקות ואת הרדיו, הטלוויזיה ומה שהוא קורא בעיתונים — זה מעורר פחדים".

מי אחראי מבחינתך?

"המדינה חייבת להבין שיש ילדים עם נזק מתמשך, וזה נזק שעובר מדור לדור. אצלנו זה לא כותרת בעיתון, שהיה צוק איתן ועברנו הלאה. בעוטף עזה לא ממשיכים הלאה, אנחנו כל הזמן בשגרת חירום. הכי מפתיע הוא שמרכזי החוסן בעוטף עזה, שזה הדבר הכי חשוב שיש עבור התושבים, קיבלו הודעה שמשרד הבריאות החליט להקפיא בינתיים את התקציבים לשנה הקרובה. אני לא מבין את ההתנהלות הזאת. אתם יודעים במה מדובר, אז למה אתם מתעסקים עם בירוקרטיות וועדות?"

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה להודעה שנמסרה למועצה האזורית חוף אשקלון כי הוחלט להקפיא את התקציב להפעלת מרכז החוסן: "בהמשך להחלטת הממשלה בנדון, משרד הבריאות מפעיל מזה כעשור, באמצעות הקואליציה לטראומה, חמישה מרכזי חוסן בעוטף עזה, ורואה בפרוייקט זה חשוב וערכי. אין בכוונת משרד הבריאות להפסיק כל תקציב או פעילות של מרכזי החוסן. אנו נדרשים ומטפלים בסוגיות טכניות אשר יוסדרו בהקדם כך שהמרכזים ימשיכו לתת מענה ראוי ונדרש לתושבי עוטף עזה".

מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה לסיפורו של עידו גבאי: "הביטוח הלאומי, באמצעות מרכזי חוסן, מעניק ומממן טיפול נפשי באופן מיידי לכל אדם שחש כי הוא נמצא במצב של דחק נפשי בעקבות אירוע איבה. כמו כן, במסגרת דיונים מחודשים בנושא הקשר בין אירועי איבה ללקויות נפשיות שונות, ועל סמך הניסיון המצטבר אצלנו ובעולם בנושא, אנו פועלים לעדכון הכללים הקיימים ובעיקר בנושא תסמונת פוסט טראומה".