אופרה אחרת

העונות האחרונות באופרה הישראלית העידו על שמרנות בבחירת הרפרטואר והעדפת כוחות מיובאים על פני כישרונות מקומיים. העונה הקרובה, שהיא גם העונה הראשונה של צח גרניט בתפקיד המנכ"ל, מעידה על שינוי מבורך - שהלוואי ויימשך. כך למשל, לאחר שנים רבות של היעדרות לא ברורה של מוצרט מבימת האופרה, תעלה הפקה חדשה של 'דון ג'ובני'. אמנם אפשר היה להיות יצירתיים יותר ולהעלות אופרות אחרות שלו שמשוועות להפקה רעננה: 'אידומניאו' או 'החטיפה מן ההרמון' למשל, אך עדיין משמח לראות כי זו ההפקה שתעלה בינואר הקרוב.

משמח גם לראות כי קיימת נציגות לאופרה מהמאה ה־20, 'חלום ליל קיץ' של בנג'מין בריטן. אבל יש כאן גם הימור בטוח עם שם שמושך קהל. מה עוד אפשר לנסות בגזרה זו? לא חסר: 'הדיאלוגים של הכרמליטיות' מאת פולנק יכולה להיות בחירה מעולה, או כל אחת מהאופרות המאוחרות של ג'יל מסנה.

כל מי שעינו פקוחה רואה עד כמה סצנת הבארוק הישראלית התפתחה בשנים האחרונות, עם נגנים וזמרות שעושים נפלאות בסוגה הזאת. כך שקשה לי להבין מדוע משעה שהוחלט להעלות אופרה בארוקית (בהשתתפות כוחות ישראליים רבים), נבחרה דווקא הלעוסה מביניהן, 'דידו ואניאס' של פרסל. אפשר גם לבחור ב'קסטור ופולוקס' של ראמו או, אם כבר בוחרים במוכר, את 'הכתרת פופיאה' של מונטוורדי, שעלתה אצלנו בפעם האחרונה לפני 15 שנים.

על תופעת מיקור החוץ של האופרה הישראלית, דהיינו, רכישת הפקות מיובאות ממזרח אירופה תוך השארת הכוחות המקומיים נטולי עבודה, כבר כתבתי בעבר. הפעם זו תהיה 'סיפורו של הצאר סלטן' מאת רימסקי־קורסקוב, כאשר הסולנים, התזמורת והמקהלה, כולם יגיעו מבית האופרה סטניסלבסקי ונמירוביץ'־דנצ'נקו ממוסקבה.

בניגוד לתפיסה כי בחירה בלהיטים מבטיחה הצלחה בקופות, גם לשמרנות אמנותית יכול להיות מחיר כלכלי. כאשר הקהל הוותיק נחשף לאופרות רומנטיות בכל הפקה שנייה, ייתכן שגם 'דידו ואניאס', הפקה שנראית בטוחה על פניו, תרתיע את הצופים. התמהיל האופטימלי שהנהלת האופרה צריכה לכוון אליו - והעונה הנוכחית היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הנכון - הוא שילוב של הנמכר עם הנעדר: 'טוסקה' לצד 'המלך פריאמוס'; 'כרמן' לצד אחת האופרות של גלוק. המיינסטרים והזר לצד החדש, המקומי, והלא מוכר.