רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 27.03.2017
    יער בראשית
    שמעון בוזגלו מכסה את השאפתנות במעטה של פשטות נונשלנטית
    אלי הירש

    פשר לומר ששמעון בוזגלו הולך ומשתבח עם השנים. בעוד שיריו ותרגומיו המוקדמים היו בוסריים למדי, והיה בהם משהו נוקשה, "תרבותי" במובן הדידקטי של המילה - פועל יוצא, אולי, של העובדה שהוא קשר את גורלו הספרותי עם היוונית העתיקה והלטינית, שפות שמעודדות בקרב מתרגמיהן מידה מסוימת של יהירות - שיריו ותרגומיו מהעשור האחרון מעידים על תהליך של הבשלה. יש בהם מין קלות מרחפת, וירטואוזיות נינוחה, ובעיקר מתיקות מיוחדת, דומה לזו של פירות אקזוטיים או של אגדות מתור הזהב של תרבות שכוחה. בוזגלו אולי לא פחות שאפתני משהיה בתחילת דרכו, אבל עם השנים הוא הבין כנראה שכמיהתו לקלאסיקה תובעת הסתגננות נונשלנטית, מין מעטה מתעתע של נגישות ופשטות, שתכסה על השאפתנות ואולי אף תצדיק אותה.

     

    את האידיאה הזאת מנסח בוזגלו בדרכו המיוחדת, שיש בה תמיד משהו משועשע, כמעט פרודי, ב'אבו אל חינה' - אחד השירים היותר יפים בספרו השישי, החדש, 'בשירותי הספריה באלכסנדריה'. חוכמת השירה, הוא רומז שם, צריכה לדמות לחוכמתם האגדית של מלכי עבר דגולים כהארון אל רשיד, קרל הגדול, הקיסר הצהוב או שלמה המלך; כלומר להיות עמוקה מני חקר ובה בעת פשוטה בתכלית, פשוטה עד כדי כך שאפילו בעלי חיים יצליחו להבינה. הרעיון הוא שרק משוררים מזן מיוחד - כשלמה המלך, ואולי גם שמעון בוזגלו - יכולים להמות בשפת היונים, ליילל בשפת התנים או לצייץ בשפת אדומי החזה.

     

    האם שירתו של בוזגלו באמת פשוטה עד כדי כך? בהחלט לא. השפעתן של הקלאסיקה היוונית והלטינית מצד אחד, ושל המסורת האירופית העשירה בתרגומים שלהן וכתיבה בהשראתן מצד שני, ניכרות מאוד בשיריו, שיש בהם בדרך כלל משהו משוכלל ומודע לעצמו, רווי בהדים תרבותיים, ואפילו מלאכותי. ואף על פי כן אפשר לומר על שיריו שהם חותרים אל הפשטות, או לפחות לדימוי עצמי של פשטות, למין "פשטות" במירכאות כפולות. זוהי פשטות מפונטזת, שנולדה מתוך כמיהה למה שמסומן כ"טבעי" כניגוד ל"מלאכותי": העולם לפני בריאת האדם, או אדם וחווה לפני הגירוש מגן עדן. אבל גם למשורר ברור שמדובר באידיאה מתורבתת לחלוטין של "טבע", מין אידיאל שבאמצעותו שירתו שואפת לשכלל את עצמה ובעיקר להתאהב בעצמה.

     

    זה ניכר, למשל, ב'אנונימוס', גם הוא מהשירים היותר יפים בספר החדש. השיר מצייר טבע כזה בדיוק, מתוק ופראי, מין יער בראשית שהדובים מחייכים בו חיוך נוטף דם ומרבד של עלים יבשים מכסה את אדמתו כמו בסתיו נצחי. אלא שהניסיון לטאטא את העלים כדי למצוא מתחת להם את שם האמן שצייר את היער נכשל שוב ושוב. זהו יער "טבעי" רק במובן זה ששמו של מי שצייר אותו אינו ידוע, ממש כשמו הפרטי, הנסתר, של אלוהים. נכון ששמו של המשורר החתום על 'אנונימוס' - שמעון בוזגלו - ידוע גם ידוע, אבל אפשר לומר עליו שהוא חותר לכתוב שירה שתהיה יצירתית וסמכותית לא פחות מזו של משורר אנונימי עתיק. קשה להצליח בזה, אולי בלתי אפשרי, אבל בעצם הניסיון יש כמיהה גדולה, רצינית ונואשת. ואפשר לומר על השירים בספר שיופיים נובע מהדיסוננס בין הכמיהה הנואשת שמולידה אותם לבין הנימה המשתעשעת, הכמו־פשוטה או כמעט־מיתממת, שבה הם כתובים.

     

     

    בשירותי הספריה באלכסנדריה // שמעון בוזגלו - אבן חושן -  116 עמודים

     

    נובמבר ליד הים

     

     

    יַנְשׁוּפִים

     

    מַלְבִּינִים אֶת הַלַּיְלָה;

     

    תַּנִּים -

     

    תַּנִּים נִזְכָּרִים בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים

     

    וּמְיַלְּלִים,

     

    לְלִים,

     

    לְלִים.

     

    מָה הָיָה בַּזְּמַנִּים הָהֵם,

     

    אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי,

     

    לַיְלָה לַיְלָה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי

     

    וּמֵרִים אִתָּם רֹאשׁ לַיָּרֵחַ.

     


    פרסום ראשון: 27.03.17 , 19:50