עם חוש קצב של

עם חוש קצב של נגן ג'אז ויכולות רטוריות של מטיף, הסתובב המשורר בוב קאופמן בסן־פרנסיסקו ובניו־יורק של אמצע המאה הקודמת; בין אלן גינזברג, ג'ק קרואק ושאר הביטניקים מילמל שירה לעברן של מכוניות חולפות, בפני יושבי בתי הקפה, בקרנות הרחוב. בארה"ב, בצרפת, בקרב משוררים צעירים חסידי המילה המדוברת - המשורר היהודי־אפריקאי שהיה לבודהיסט, שנעצר על ידי המשטרה עשרות פעמים (כפעיל של התאגדויות העובדים, אקטיביסט בתנועות אנטי־מלחמתיות, ולפעמים בעוון בילוי פומבי עם אישה לבנה), שהתמכר לסמים ואלכוהול, טופל במכות חשמל ובעשור שבין רצח קנדי לסיום מלחמת וייטנאם גזר על עצמו נדר שתיקה - הפך לאגדה.

על הממדים המיתיים של דמותו מעידים המרואיינים בסרט הדוקומנטרי 'וכשאמות, אמשיך לחיות', שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל 'אפוס' במוזיאון תל־אביב. הסרט מתחיל כהבטחה: על רקע צילומים החולפים מקלסתר פניו העוצמתי של קאופמן לחיי הערים הגדולות של אמריקה בשנות ה־50, נשמע קולו של קאופמן מדקלם את שיריו. זו מרקחת מוצלחת שחוזרת עוד כמה פעמים בהמשך הסרט. אבל אלה גם הרגעים שחושפים את חולשתם של יתר החומרים. סקלת המרואיינים האפרורית להפליא כוללת יותר מדי אנשי אקדמיה שעסוקים בהשוואות לסגנון הפואטי של רמבו, היסטוריונים שמעמידים אקספוזיציה כללית וכלכלית של ארצות־הברית, ופחות מדי קטעי שיחה ועדויות בגוף ראשון של האיש ששתק לא מעט מחייו, וכשפתח את פיו דיבר בשיר. גם ההחלטה לפתוח בשנותיו הבוגרות של קאופמן ובדקה ה־70 לחזור בפנייה מלאכותית לאחור, אל הילדות בניו־אורלינס, רק כדי לעשות את כל הדרך חזרה לשנות ה־80 - לא בדיוק מקלה על הצפייה. על רקע כל זה מזדהרות גיחותיו המועטות של קאופמן עצמו אל הפריים.

אם אתם חובבים של קאופמן או של קולנוע תיעודי - סביר להניח שלא תרוו נחת מהסרט הזה. אם עדיין לא התוודעתם לקאופמן, 'וכשאמות, אמשיך לחיות' לא יספק היכרות הולמת. אבל אפשר לפחות לקוות שסרטו של בילי וודברי יעודד הוצאות מקומיות להרים את הכפפה ולהעשיר, באיחור ניכר, את מדף השירה המתורגמת באחד או בכמה מספריו.

'וכשאמות, אמשיך לחיות', חמישי ב־19:00, מוזיאון תל־אביב