ביום שבו נגזרו שלושה מאסרי עולם על איתי בן דרור שרצח את שלושת ילדיו, החליטה אמם לילך שם טוב לסיים את חייה. "רציתי להצטרף אל הפרחים שלי", היא אומרת בפשטות. "אמרתי למטפל שליווה אותי שההליך הפלילי הסתיים וכבר אין לי סיבה להמשיך לחיות. אבל המטפל אמר, 'אף פעם לא סיפרת לי על הילדים, לילך, אולי היום הגיע הזמן'. ואני חשבתי שאם עומר, בני הבכור, היה זוכה לגדול, הוא היה מהפכן חברתי כי הצדק היה נורא חשוב לו, ורוני אהבה לצייר והייתה אוספת את ילדי השכונה ומאפרת אותם. ואור הקטן, הנסיך שלי, היה בסך הכל בן חמש וכל כך שמח. העיניים שלו היו מחייכות עוד לפני שהוא פתח את הפה".
העיניים של שם טוב ריקות מחיוך. והפנים קשות, חפות מהבעה. "המטפל הקשיב ואמר לי, 'מה דעתך, לילך, להחיות את הילדים דרכך?' ואני כעסתי, כי איך אני מתאבדת עכשיו אם הוא נותן לי משימה? רק אחרי הרבה זמן הבנתי למה הוא התכוון וכמה המשפט הקשה והחכם הזה הציל אותי".
למה הוא התכוון?
"שלא צריך לסגוד לילדים, אלא לחיות אותם מחדש, כאמא".
כמעט חמש שנים חלפו מאז, ולפני כעשרה חודשים השלימה שם טוב את המשימה והפכה אמא לתינוקת שי לי. "הרבה לפני הלידה הלכתי להצגה 'כמעט נורמלי' בתיאטרון הבימה, שבה אם שכולה ממשיכה לגדל כביכול את בנה המת ומתעלמת מהילדה החיה שנותרה", היא נזכרת. "וזה טילטל אותי כי ההצגה שיקפה את הפחד הגדול שלי לגדל ילד שמביא איתו חיים לסביבה שמתנהלת בצל אובדן. נדרתי שלי זה לא יקרה. שביום שאהיה שוב אמא, אביא לעולם הרבה יותר חיים מאשר מוות".
וגם את הנדר הזה היא קיימה. כי היום, כשהיא חובקת תינוקת פלא עולצת ומגרגרת משמחה, החיים מכופפים את מועקת המוות. הכל עדיין שברירי מאוד, אבל הבית תוסס וצבעוני וצעצועים מקרקשים מנגינות עליזות המניסות את החושך. "לפני ששי לי נולדה, חזרתי יום אחד הביתה והיה לי מצב רוח טוב", אומרת לילך בביישנות ולראשונה מתגנב אל פניה חיוך ממיס לב. "כמובן מיד אחר כך הלקיתי את עצמי. כי מי את חושבת שאת, הרי איבדת שלושה ילדים, אסור לך להיות מאושרת. ואז הלכתי למחשב וחיפשתי הגדרה לאושר וראיתי שרק מי שלא חווה אובדן או סבל יכול לקרוא לעצמו מאושר. אמרתי, אם כך, רוב האנשים לא מאושרים. מאוחר יותר הבנתי שאושר זה סיפוק ותכלית, ושאם אני מביאה ערך מוסף לחיים שלי, אז מותר לי להיות מאושרת".
כששי לי נולדה, השגת את האושר?
"אם אושר זה למצוא משמעות לחיים, אז כן, אני מאושרת. שי לי באה לעולם כדי להביא אור, אהבה וריפוי. בזכותה חזרתי להיות אמא. בזכותה הבנתי שאושר זו לא מילה גסה ושגם לאם שכולה מותר לשמוח. מאז שהיא נולדה, גם הילדים המתים שלי חיים דרכי ודרכה".
שי לי היא התשובה הבהירה ביותר למעשה האפל. בכל תינוק יש משהו שובה לב, אבל שי לי היא המתיקות בהתגלמותה: רכה ופעלתנית, בהירת שיער ועין, מחוללת תנועה שמחה בחדרים המוארים.
"שי לי הכריחה אותי להתרגל למציאות אחרת", מעידה עליה אמה. "לפני שהיא נולדה חייתי בבית עם קירות ריקים וחדרים חשוכים והייתה לי הפריבילגיה להיכנס למיטה לשעות וימים, לשים את השמיכה על הראש ולהלקות את עצמי. היום אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי נפילות והתכנסות. יש לי תינוקת שזקוקה לי, אני צריכה לדאוג לה. היא עוזרת לי להתמקד בכאן ועכשיו. היא תוחמת גבול שהיה מאוד־מאוד פרוץ".
את התחום הפרוץ הזה, מהעולם שחרב ועד החיים החדשים כאמא, ליוותה מצלמתו של העיתונאי והבמאי עמנואל רוזן במשך ארבע שנים. התוצאה היא הסרט "לילך: החיים שאחרי", בהפקת הילה מדליה, שישודר ב־10 במאי ב־21:00 בערוץ yes דוקו. הסרט מתעד את המסע הארוך שעברה שם טוב החל בלבטים שלה, דרך התהליכים שעברה וטיפולי ההפריה ועד ההיריון והלידה. "זה היה סרט שלא ידענו איך הוא יתפתח ומתי הוא ייגמר", אומר רוזן, "אבל המשכנו כי האמנו בתהליך ובנס של לילך".
נדמה שנס זו אכן הגדרה הולמת לתחושותיה של שם טוב. "כשהניחו את התינוקת על הבטן שלי בחדר הניתוח, נתנו לנו רגע לבד ואני אמרתי לה שאני אוהבת אותה", היא אומרת בקול רועד. "שי לי התחילה לבכות וגם אני בכיתי. המון. זה היה רגע שהיו בו גם הרבה מאוד ייסורים. כי מצד אחד הרגשתי שאני חוטאת לרוני ולאור ולעומר, ומצד שני, הרי התחייבתי לאהוב את התינוקת ברגע שהיא יצאה מגופי".
חוטאת לשלושת הילדים?
"התרגלתי להתגעגע אליהם ולדבר רק עליהם, ופתאום תינוקת. יצור חי, מוחשי, קיים ונוכח על הבטן שלי. זה הרגיש לי כל כך מנוגד למה שהייתי עד שהיא נולדה — אמא שאיבדה שלושה ילדים ונמצאת בחושך מאוד גדול. לא ידעתי איך להתמודד עם האור שהיא הביאה. הרגשתי כאילו לוקחים פנס כיס להאיר על תהום גדולה. הרי צריך גם כוחות נפשיים כדי להסכים לראות את האור. אבל ייסורי המצפון עברו. בפעמים הבאות שאמרתי לשי לי שאני אוהבת אותה, כבר הרגשתי שזה נכון ומדויק, ושהילדים איתי באמירה הזאת. ממש הרגשתי שהם נותנים לי אישור להיות איתה. ושגם הם איתנו, נוכחים רגשית. היום אני מחכה שהתינוקת שלי תלמד לדבר, כדי שאוכל לשמוע שוב את המילה 'אמא', את שלוש האותיות המקודשות האלה בפה שלה".
נורות אזהרה
זה קרה ביולי 2010. איתי בן דרור, גרוש ואב לשלושה, רצח את ילדיו הקטנים בשנתם בזה אחר זה, באכזריות מקפיאת דם, בעשרות דקירות סכין. כשנה לפני המעשה התגרש מאשתו לילך שם טוב. מאז האסון היא לא מוכנה לקרוא לו בשמו. "היינו נשואים 14 שנה ורובן היו קשות ורעות", היא נזכרת. "סבלתי מאלימות מילולית, רגשית וחברתית, אבל לא ידעתי שאני אישה מוכה כי לא קיבלתי מכות. הוא מידר אותי במניפולטיביות מחברות שלי, סיכסך ביני לבין המשפחה, לעג לי בשפה משפילה, ולמרות שבגד בי, הוא היה אומר לי, 'מי ירצה אותך בכלל, אף אחד לא יסתכל עלייך'".
השניים גרו בכפר־יונה וניהלו עסק להעברת תכולת דירות ומשרדים. "ולמרות שעבדתי יחד איתו הוא זה שקבע כמה כסף יהיה לי בארנק", מספרת שם טוב. "כל כך הרבה נורות אזהרה היו בדרך, אבל אני לא ידעתי לזהות. גרנו בבית גדול, לכאורה ברווחה כלכלית, שתי מכוניות, אבל הכל היה תחת השליטה המוחלטת שלו. שנה לפני הרצח הוא עזב את הבית והתגרשנו. בשלב הזה כבר לא חייתי בהדחקה ובהכחשה, אבל עדיין המשכתי לפחד ממנו".
למה?
"כי הוא היה צועק ומקלל, חותך את הוורידים שלו, מתאשפז לסירוגין במרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון. כשאסף גולדרינג רצח את בתו נעה ז"ל, הוא בא אליי הביתה ואמר במהלך מריבה, 'צריך לנכש את העשבים השוטים ולשים על הקבר שלך'. בפעם אחרת הוא ניסה להכניס סכין לבית. הייתי בטוחה שהוא ירצח אותי. באותו שלב עדיין לא חששתי שהוא יפגע בילדים".
איזה אבא הוא היה?
"הוא היה שופך על הילדים שפע של מתנות ובילויים, בלי גבולות. הבית שלנו היה כמו עשרים גני ילדים. אחרי התקרית עם הסכין דיווחתי לרשויות וביקשתי שיראה את הילדים רק בליווי מקצועי. פחדתי שהוא יפגע בהם. במשך חודש וחצי הוא נפגש איתם בנוכחות שתי עובדות סוציאליות. רציתי שזה יימשך, אבל ברווחה אמרו שהוא חזר לעצמו, שכר דירה, התחיל לעבוד. לא הייתי שקטה, אבל לא יכולתי להתנגד. הייתי חסרת אונים".
הרצח המזוויע תוכנן בקפדנות. בשישי בבוקר רכש בן דרור סכין קצבים וסרט דביק. בהמשך בדק באינטרנט היכן ממוקמים כלי הדם המרכזיים כדי להקל את מלאכת ההרג, הכין מכתבי פרידה ותיק קטן לעצמו, למקרה שיישלח לבית חולים לאחר הרצח. לאחר מכן אסף את ילדיו מבית אמם.
בלילה עוד הספיקה לשוחח עם הילדים בטלפון. "והרגשתי שהוא מדבר מגרונם", היא מספרת בדמעות. "כי הם היו קרים ומנוכרים, ואור, הילד שהיה כל כך קשור אליי, לא היה מוכן לדבר איתי בכלל. שיתפתי את החברות והן אמרו, 'מחר, כשתלכי להחזיר את הילדים, אל תגידי כלום, רק תחבקי אותם'. עד היום אני מחכה לחיבוק הזה".
ולמחרת, ביום שבת, היא הרגישה משהו. "נכנסתי לחדר של הילדים, הסתכלתי על המיטות הריקות והייתה לי מועקה גדולה", היא נזכרת. "נפגשתי עם חברים וכשעמדתי לחזור, הטלפון צילצל. על הצג ראיתי את השם של האח של הרוצח. ברקע שמעתי את אבא שלו צורח: 'איפה לילך', ושיש בלגן עם הילדים. שמעתי שהוא מדבר בקו השני עם שוטר, והמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה שהוא פגע בעצמו מול הילדים והילדים בטראומה.
"התקשרתי לרוני והנייד שלה לא היה זמין. גם הנייד של עומר שתק. אמרתי לידיד שהיה איתי, 'הוא חי והילדים שלי מתים'. הידיד שאל אם יש לגרוש שלי אקדח, ואמרתי שלא, אבל יש לו כדורים פסיכיאטריים. בדיעבד התברר שהוא ריסק ומהל אותם בכוסות התה של הילדים כדי שיהיו רדומים ולא יתנגדו למעשיו, כיסה את פניהם במגבת ודקר למוות. 29 דקירות לאור, 54 דקירות לעומר ו־70 דקירות לרוני. אחד השוטרים אמר שהילדים מתו בשנתם, שלא כאב להם, אבל קראתי את כל הדוחות של המשטרה ואת כתב האישום והבנתי שהילדים התנגדו".
זה היה ביום ההולדת שלה. מחוץ לשער כבר עמדו ניידות משטרה ואמבולנס. "שוטרת באה אליי עם עיניים מלאות דמעות. שאלתי, הם מתו? והיא אמרה, כן. שאלתי, שלושתם? ושוב היא אמרה, כן, שלושתם. התחלתי לצרוח ולא הפסקתי עד שהתמוטטתי".
גם בהלוויה, היא זוכרת, מישהי צרחה מגרונה. "רציתי לקפוץ לקברים של הילדים, להתאחד איתם, אבל תפסו אותי ולא יכולתי לזוז. קראתי לאור, אמא באה אליך עוד מעט, ולא נתנו לי לגשת לקבר שלו. רציתי לסיים את החיים. הייתה לי תוכנית ברורה. לפני כן רק רציתי לוודא שהרוצח יבוא על עונשו. ידעתי שהוא מסוגל להשתמש בבעיות הנפשיות שלו כדי להימלט מעונש, ושיננתי לעצמי שאני במלחמה, שאני לא מרפה עד שהוא מקבל את העונש המרבי בחוק, שלצערי הוא לא עונש מוות אלא מאסרי עולם".
לשמור על השפיות
השבועות הראשונים עברו עליה בהלם מוחלט. "לא בכיתי", היא אומרת בעייפות. "הגוף שלי נכנס לטראומה כל כך גדולה שלא הייתי מסוגלת להגיב. אומרים שבכי הוא ביטוי לנהר החיים, אבל אצלי לא היה שום נהר. הכל היה מיובש. הייתי כבויה, אבודה, מיותרת. רציונלית הבנתי מה קרה, זכרתי את ההלוויה ואת שלושת הקברים, אבל רגשית לא הייתי מחוברת בכלל. שלושה חודשים אחרי הרצח עוד עמדתי מול התמונות של הילדים על הקירות בבית הריק ושאלתי את עצמי אם באמת הייתי אמא. שכחתי הרבה מאוד חוויות שהיו לי כאמא וזה לגמרי הוציא אותי מאיזון. רק מאוחר יותר התחלתי לכתוב יומן זיכרונות כדי לשמור על השפיות".
השארת את החפצים שלהם בבית?
"השארתי פריטים מאוד מסוימים מכל ילד, ואת השאר תרמתי או השארתי במחסן. תקופה מאוד ארוכה היו לי תמונות שלהם בכל מקום אפשרי. כל פינה פנויה הפכה לבית מקדש. עם הזמן זה חנק אותי. ובכל פעם שעברתי דירה, צימצמתי קצת את פינות הזיכרון. ולא הייתי מסוגלת לנגב את הפנים שלי במגבת, בגלל שידעתי שהרוצח הניח מגבות על הפנים של הילדים. לא הייתי מסוגלת לבלוע כדורים, לא יכולתי להסתכל על בקבוקי נסטי.
"בשנה הראשונה הייתי בבית העלמין כל יום ואחר כך כל שבוע. הייתי מספרת לילדים מה עובר עליי, ורק כעבור זמן ירדתי לפעם בחודש. לאט־לאט התחלתי להכריח את עצמי ללכת רק בתאריכים ספציפיים כמו ימי הולדת, חגים, והכי גרוע — יום ההולדת שלי שבו הם נרצחו. בתקופה ההיא הייתי מסוגלת לבכות רק בבית העלמין. ביומיום חנקתי את הבכי. רק אחרי הלידה של שי לי התחברתי לרגש מחדש וכל דבר קטן גורם לי לפרוץ בבכי".
איך מתמודדים עם אובדן כזה?
"היה לי מאוד ברור שאני מצטרפת לילדים מיד אחרי שההליך הפלילי יסתיים. רק לא הבאתי בחשבון שהוא ייקח שנתיים. ובשנתיים האלה קרו הרבה דברים שהביאו אותי להחלטה דווקא כן לדבוק בחיים כדי לא לתת לרוצח לנצח, וגם כדי להזכיר את הילדים שהוא הרג. כי בשלב מסוים אמרתי, אם אצטרף אליהם, מי ידאג לזכור ולהנציח אותם?"
שלוש שנים נמשך תהליך ההדחקה ובסיומן הבינה גם בשכל וגם ברגש שהילדים באמת אינם. "החגים התקרבו, ואני נסעתי לחברה וכל הדרך אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שהילדים לא איתי", היא נזכרת. "חשבתי שהם תכף יחזרו ונחגוג את החג ביחד כמו משפחה נורמלית. אבל הילדים לא חזרו וההבנה חילחלה. כבר לא יכולתי לברוח ולהדחיק. זו הייתה שנה איומה. התאבלתי על הילדים וכמעט לא יצאתי מהבית. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה כתיבת זיכרונות ותובנות מהתהליכים שעברו עליי. ובסוף השנה הרביעית הפכתי את החומרים שכתבתי לספר".
חיים חדשים
החזרה לחיים הייתה קשה וארוכה. שם טוב הוציאה לאור לפני כשנתיים את ספרה האוטוביוגרפי "לעוף בניגוד לחוקי הטבע" (הוצאת מדיה 10), הקימה את עמותת "פרחי הלילך", להגברת המודעות לאלימות סמויה, והחלה ללמוד אימון אישי. ולצד כל זה, החלה בניסיונות להביא ילד לעולם. "הייתי בת 40 כשהתחלתי לחפש תרומת זרע", היא מספרת. "ישבתי ימים ולילות מול המחשב, קראתי וחקרתי ולקח זמן עד שהעזתי לפנות לרופא ולהתחיל את המסע לילד. אמרתי לעצמי, או שאת סוגרת עניין ועוזבת הכל, או שאת מוצאת משמעות לחייך. ידעתי שרק אמהות מחודשת תציל אותי. ברגע שקבעתי את המטרה כל ההיסוסים נעלמו".
חברת ההפקה שתיעדה את התהליך סיפקה את הפלטפורמה הכלכלית, ואנשי הצוות את התמיכה הנפשית. "למרות המצלמה ואולי דווקא בגללה, הרגשתי שאני לא לגמרי לבד. ועדיין היו טיפולים לא פשוטים וניסיונות להרות שלא הצליחו או שהצליחו לזמן קצר. אבל אני לא נתתי לרעשי רקע להפריע או להחליט במקומי".
כחצי שנה אחרי שהתחילה בטיפולי הפוריות, פגשה את גבי, בן זוגה הנוכחי, גרוש ואב לשניים. "זו הייתה האהבה הראשונה אחרי מה שעבר עליי", היא מחייכת. "זה לא היה פשוט, כי הגעתי ממקום של חוסר ביטחון ולא חשבתי שאני בכלל ראויה לזוגיות טובה. למזלי, גבי הראה לי אפשרות של קשר אוהב ותומך. הוא לא אבי התינוקת, כי היה לי חשוב ללדת ולגדל ילד לבד. אבל גבי ליווה אותי לכל טיפול, והיה שם כדי ללטף לי את הראש ולנחם כשהניסיונות לא הצליחו".
למה התעקשת להביא ילד לבד?
"כדי שאף אחד לא ייקח יותר בעלות על הילד שלי ושהאחריות תהיה רק עליי, שההחלטות תהיינה רק שלי, ושאף אחד לא יוכל לפגוע יותר בילדים שלי".
איך בן הזוג שלך הגיב להחלטה להרות וללדת בלעדיו?
"במקרה הזדמן לי גבר שמתאים במדויק לאג'נדה שלי. יש לו כבר שני ילדים גדולים, והוא לא היה מעוניין בעוד ילד. בפועל, הוא מאוהב בשי לי והיא מאוהבת בו, ושניהם מבלים יחד כי הוא רוצה, לא כי הוא חייב, וזה הכי מתאים לכולנו".
ההודעה על ההיריון תפסה אותם אחרי שלוש שנים של ניסיונות עקרים. צוות ההפקה היה אצל שם טוב בסלון כשהיא ראתה על צג המחשב את התוצאה החיובית. "עמנואל ישב על הספה ואני הייתי עם הגב אליו", משחזרת לילך. "אמרתי לו, זה חיובי, וכולנו היינו בהלם. במשך שעה אף אחד לא הצליח לדבר. הערכים של ההיריון היו כל כך גבוהים שהייתי בטוחה שיהיו לי תאומים. ובאמת היה היריון לא קל. בגלל הגיל, הטראומה, המתח והלחץ, הסוכר שלי עלה ונאלצתי להזריק אינסולין לכל אורך ההיריון, אבל הייתי חדורת מוטיבציה לצלוח אותו בשלום, ומצד שני, הייתי מנותקת רגשית".
רצית בת?
"ידעתי שזו תהיה בת, כי רוני כל הזמן ביקשה אחות קטנה. הרבה אנשים בילבלו אותי ואמרו שיש לי בן, אבל אני ידעתי. וכשהרופא הודיע שצדקתי, כל כך התרגשתי שהתחלתי לנשום בכבדות עד שנזפו בי שאפסיק לזוז כי אני מפריעה לבדיקה".
הלידה התרחשה כשבועיים לפני המועד המשוער, בניתוח קיסרי. "הוציאו את שי לי, הניחו אותה על החזה שלי ומיד נוצר הקשר", אומרת לילך בדמעות. "בכיתי הרבה, וכל מי שהיה בחדר התרגש כי הכיר את הסיפור שלי. אבל השיא מבחינתי היה כשהרופא ביקש מגבי לקחת את שי לי הקטנה לחדר ההמתנה, ואני ראיתי אותו מחזיק אותה בזרועותיו ויוצא איתה מהחדר ולא פחדתי. ונתתי להם לצאת. וכשהביאו גם אותי לחדר, גבי ישב שם וחיכה לי עם התינוקת. וזו הייתה התמונה הכי מדהימה. כי הבנתי שאני יכולה לסמוך עליו ושהפסקתי לפחד".
מצלמה בחדרים
תינוקות מחוללים שינוי מיידי בבית. החדרים הוצפו בחום. וילונות אדומים נתלו, ינשופים ורדרדים קישטו את המדפים וריח של דייסה ותמימות הפשיר את הכפור. "תמיד היה לי אופי של נתינה", מחבקת לילך את התינוקת שמפטפטת עם בובת פרווה. "וכשלקחו ממני את שלושת הילדים לא היה לי למי לתת. לא היו לי שיעורי בית לבדוק, ארוחות לבשל, ילדים לכסות. היום יש מישהי שצריכה את הנתינה שלי. מישהי שהעניקה לי את הזכות לתת. זה ממש הוויה של קיום. בעצם זה הקיום עצמו".
ורק בפינה מצלמת אבטחה קטנה, עדות מכמירה למתח שבין מה שאבד ומה שנולד מחדש. "בהיריון דמיינתי שאני שוכבת מתחת למיטה של שי לי, כדי שאם המיטה תיפול, התינוקת תיפול עליי ולא תיפגע", מחייכת לילך בהתנצלות. "ובפעם הראשונה שמכשיר הבייביסנס ציפצף, כמעט שברתי את הקיר כדי להגיע אליה כמה שיותר מהר. כשיצאנו מבית החולים הלבישו את שי לי בשתי שכבות ואני המשכתי לעטוף אותה ככה אפילו בקיץ, אפילו באוגוסט. אנשים אמרו לי, חם לילדה, אבל לי היה כל כך חשוב לשמור ולגונן עליה, שהייתי צריכה ממש לעבוד על עצמי כדי להוריד לה שכבת בגדים אחת. היום אני קצת פחות היסטרית, אבל עדיין משגיחה קצת יותר מהרגיל".
וכשאת יוצאת מהבית?
"מצאתי מטפלת שאני יכולה לסמוך עליה. ובכל זאת יש מצלמה בחדרים ואני מסתכלת על שי לי מרחוק".
ואנשים אחרים?
"אני לא בוטחת בכל אחד. שואלים אותי מתי אכניס את שי לי למסגרת, ואני אומרת ספק בצחוק־ספק ברצינות שזה יקרה רק כשהיא תלמד לדבר ולשתף אותי שהכל בסדר בגן. אבל הזמן עוזר ודברים נרגעים. אני חושבת שיהיה לי מאוד קשה כשהיא תגיע לגיל חמש, הגיל של אור, ואחר כך לגיל שמונה של רוני ולגיל עשר של עומר, אבל אולי עד אז אלמד להתמודד גם עם המקומות האלה".
חיוך של תינוקת
ועד אז, לילך כותבת את הספר הבא וגם עובדת כמאמנת אישית. "אני לא מטפלת רגילה. אני לוקחת את הכלים שלמדתי ואת ניסיון החיים שלי ומציעה משהו ייחודי", היא מעידה על עצמה. "אני לא יכולה להגיד שאני בשיא הפריחה הכלכלית שלי, אבל אני יודעת שיהיה בסדר, ושאם חושבים שיהיה בסדר, זו נבואה שמגשימה את עצמה. בעבר נתתי לפחד להשתלט עליי, אבל אחרי שהתינוקת נולדה, אמרתי לעצמי, הפחד לא ינהל אותי יותר, כמו שהטרגדיה של חיי לא תנהל אותי. היא תהיה לצידי, אבל למדתי לשלוט בה ולא להפך".
את מזהה בעצמך עוד שינויים בזכות שי לי?
"שי לי חיברה אותי לרגש. בזכותה אני יותר סומכת על עצמי. הרבה פעמים כשאני עצובה, אני מסתכלת עליה ופתאום היא מחייכת אליי כאילו היא קוראת אותי. אני חושבת שהיא מכריחה אותי לצאת מהכאב. היא כאילו מאותתת לי שדי, כבר אין לי את האפשרות להישאב לתוך האבל".
תספרי לה על האסון?
"בבוא הזמן. בליווי אנשי מקצוע אנסה לשקף לה את מה שקרה בלי להכניס אותה לפחדים ובלי לגרום לה להירתע מגברים. ועד אז אני רוצה להיות לה מודל, ולהוכיח לה שלמרות כל מה שעברתי אני עדיין מאמינה בטוב ומאמינה בחיים".
הכאב עדיין חריף, הגעגועים צורבים את הנפש, אבל לילך מרגישה, כמעט פיזית, ששלושת ילדיה המתים נוכחים בחייה של אחותם הקטנה ומלווים את שתיהן. "אני לא טיפוס רוחני ומשתדלת להיות עם הרגליים על הקרקע", הדמעות נקוות בעיניה. "אבל אני מאמינה שהם איתי, ונותנים לי את הכוחות לצלוח את המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליי. אחרי הלידה עליתי לבית העלמין וסיפרתי להם שנולדה להם אחות ושקוראים לה שי לי. וידעתי שהם לא כועסים עליי, ובכל זאת אמרתי להם, זה לא אומר שחלילה אשכח אתכם. אתם תמיד תהיו איתה ואיתי, ומאז אני בשכנוע עצמי מאוד גדול שאנחנו מוגנות בזכותם". •
