1997 הייתה שנה אחת יותר מדי
על גבול מצרים, סוף העולם ימינה נמצא היישוב עזוז. אם ממשיכים אחריו על כביש צר ונטול סממנים של בני אדם מגיעים לחאן בארותיים. את עופר הר טוב שהקים את המקום הזה פגשתי בתרגיל במילואים לפני שנתיים. החיים אצלו מתחלקים למדים ולאזרחי. בדרך כלל בין מדבר לחורש צפוני על ג'יפים מאובקים. היתרון הכי גדול במקום היפה שהקים הוא שאין שם קליטה לטלפונים ניידים. אין חדשות ומשברים פוליטיים. לאנשים כמוני זה סוג של מגבלה וקסם. מי שלוקה באובססיה לתקשורת מביט בכוכבים בלילה, מי שנתקף באמוק על התאגיד יוצא לריצה על השביל עד שלא רואים כלום. ירדנו לשם כמה חברים מימי הצבא והמון ילדים. בתיק לקחתי איתי ספר אחד לכבוד יו"ר הקואליציה דוד ביטן. במקרה יצא מהערימה הספר של מתי פרידמן "דלעת". מקרה אבל בספרות בניגוד לפוליטיקה המקריות הגיונית. על פרידמן כתבתי פעם בטור הזה אחרי שפירסם מאמר נוקב במגזין "טאבלט". בעבר שימש כתב של סוכנות הידיעות AP, הוא ראה במו עיניו כיצד מתוך 40 אנשי צוות למזרח התיכון, 39 מוצבים בישראל. כיצד מפחדים לדווח על השימוש של חמאס במגינים אנושיים אבל אמיצים לבקר את ישראל על כל צעד ושעל. הוא כתב ויצר ויכוח עצום. גם הספר שלו מעורר מחשבה וקנאת סופרים. לפחות את קנאתו של כותב שורות אלה. פרדימן סיפר על מוצב אחד שהכרתי בימי השהות של צה"ל בדרום לבנון. יצא לו ספר על דור שלם שהוא גם הדור שלי. העלייה בשיירות, התקפות מוצב וטפטוף שמות ההרוגים.
ורטיגו
כשהילדים ישנו דיברנו על מה שקרה אז. תכף ימלאו 20 לאסון השייטת. יש כבר כמה סרטים ותחקירים שנעשים בימים אלה בנושא. אני יודע כי פנו אליי וסירבתי. בועז, אחד החברים שירד איתנו לחאן, היה אז מפקד כוח החילוץ. לילה שלם הוא חילץ פצועים, אסף גופות למסוק ואיבטח מפני אמל, חיזבאללה או כל מי שחשבו שהגיע לשם. בבוקר חזרו לארץ, אחרי ההלוויות חזרנו כולם לשגרה. לרוץ מהר, לפתח הומור שחור ולתכנן מבצעים. מדי פעם פונים אליו לדבר עם התקשורת, "למען התיעוד ההיסטורי", והוא מסרב. כך גם עכשיו. 20 שנה זה נשמע הרבה אבל לא למי שהיה בתוך הסיפור ולא למשפחות השכולות.
אסון השייטת היה לאחד הגורמים שהוציאו אותנו מלבנון. לפניו אסון המסוקים והשריפה בסלוקי עם חמישה הרוגים מגולני. שנת 1997 הייתה שנה אחת יותר מדי. ארגון ארבע אמהות עם ההפגנות והוויכוח הציבורי, ואהוד ברק שכעבור שלוש שנים אימץ את ההבטחה לסגת (ובפועל לברוח) בחסות הלילה כשמאחור מפוצצים את המוצבים.
הדור הזה שלי שיצא לדיסקוטקים בתל־אביב רגע לפני החזרה לבסיס או העלייה ללבנון. השתכר מהחיים ככל שיכול ואז עם הנגאובר עלה בשיירה. השגרה בתוך המוצבים מלאי הבטון והמחסות, הפצמ"רים והמארבים. מי שלא הסתדר עם שגרת הבטון השתגע. כמו החבר שטיפס על אנטנה במוצב ולא הסכים לרדת למרות שהיה יכול למות. בסוף הורידו אותו ומצאו דרך בין השיירות להחזיר אותו לארץ. כמו החבר שלא רצה לחזור.
מאחור בארץ התווכחו אז על הסכם שלום עם הפלסטינים. ערפאת של שנות ה־90 הצליח לשקר לכמה ישראלים שהוא איש של שלום. ובצבא התווכחו כי שמאלנים וימנים היו יחד, עם אותם מדים ואותו קפה, עוד לפני ההכפשות והטמטום של הטוקבקיסטים. בימים שאפשר היה להתווכח.
ובמרחק השנים, כשהילדים ישנים באוהל, פתאום מבינים את המשקל ששמים על כתפי הורים במדינת ישראל. אצלנו בבית שני אחים בקרבי. הצעיר בקו של גולני בריחן ועישייה בגזרה המזרחית ואני, שלא אמרתי כלום. ולא הבנתי דבר, בטח לא על דאגה של הורים. הבנתי רק שיש צורך להיות שם "כדי להגן על יישובי הצפון". כפי שנכתב בפקודות. הצורך של צעיר ישראלי להילחם ואולי להקריב את חייו.
כמה שבועות לאחר אסון השייטת הגיע ראש הממשלה נתניהו לבקר ביחידה שלי. ביקור תנחומים. הכניסו את כולנו לאולם ליד חדר ההנצחה אחרי שביקשו שנשאיר נשקים בחוץ. הייתי מפקד צוות צעיר, רחוק מפוליטיקה, אבל סיקרן אותי לראות את האיש שהצבעתי לו. נתניהו הוקף במאבטחים, עם אפוד מגן מתחת לחליפה והפרדה מוחלטת מבני האדם הרגילים. אנחנו. גם בתוך יחידה צבאית סגורה ומאובטחת. כך נראתה תגובת הנגד של היחידה לאבטחת אישים לרצח רבין. כך נראים החיים שלו כבר 20 שנה.
נתניהו חטף על ההרוגים האלה בלבנון והעיתונות ירדה לחייו. בסוף אותו חודש נכשל ניסיון החיסול של חאלד משעל בירדן והפך לעוד ביקורת. ראש הממשלה הצעיר והמבטיח מהימין סיים כשבר כלי. השריטה של לבנון הגיעה עד אליו. התקשורת הייתה הכלי שהעמיק אותה ולא נתן לפצע להגליד. אולי זה מה שמסביר את מה שקורה לו עכשיו 20 שנה אחרי. את האנטנה שהוא מטפס עליה ויורד.
סיימנו לדבר על לבנון בחאן. האש במדורה המרכזית דעכה. מעטים הספרים שהצליחו להניע שיחה כזאת על מה שלא נוהגים לדבר. בלילה יצאתי לרגע מהאוהל הגדול שבו ישנו כל המשפחות, וכשחזרתי הייתה העלטה מוחלטת. זיהיתי מזרנים ורגליים של ילדים במקום המשוער ונשכבתי עם כל המשקל. בשלב מסוים אחרי תנועה לפה ותנועה לשם הבנתי שהאישה שלידי היא לא שלי ומספר הילדים שסביבי גדול מדי. לא תמיד נוחתים במקום הנכון. בסוף אחרי הרבה אי־נעימויות, הצלחתי לזחול את דרכי למשפחה הנכונה. בסיום הסצנה הזאת שכמו נלקחה מסרט בורקס כולם באוהל ישנו. אפשר לדווח שלכל המשפחות שלום. ורטיגו קורה לפעמים בגלל תנאים טבעיים: חושך, מציאות גיאופוליטית, טעויות אנושיות. זה נהיה מסוכן כאשר הווריטגו הוא תוצר של פחדים ושריטות מהעבר.
חלום מגלומני
מה שברור עכשיו מעל לכל ספק הוא שטראמפ הקדים את זמנו. הייתי משוכנע שיתעורר בוקר אחד ויחליט שהוא רוצה עסקה בינינו לבין הפלסטינים. למה? ככה. כי מתאים לו חלום מגלומני על פרס נובל לשלום. הבוקר הזה מתברר התרחש מיד לאחר כניסתו לבית הלבן. זה מצב מסוכן מכיוון שאין אף אחד שאומר לו בצורה גלויה שאי־אפשר להשיג הסכם שלום אמיתי עם הפלסטינים. מדינת ישראל הרשמית מפלרטטת עם רעיון השלום דרך הליגה הערבית כאילו יש בו משהו אמיתי ולא חזרה לגבולות 67'. הדבר היחיד שקיים באזור הוא אינטרסים, הבעיה היא שאת שלנו אנחנו לא מגדירים בקול מחשש להיתפס כסרבני שלום. על זה היה נתניהו צריך לעשות עשרות דיונים וישיבות. לא על תאגיד שידור. ¿
לפנייה לכתב/ת 
