ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מיינפיק סימה
    המוסף לשבת • 30.03.2017
    בעיטת מספריים
    אחרי שהטריף את המערכת הפוליטית, נתניהו יכול לרשום כמה הישגים בסוף משבר התאגיד. מגוף השידור ממנו כה חשש נעקר הלב הפועם, ומה שנותר הוא המקבילה למסעדה בשרית שמגישה רק קינוחים. אבל גם אם מאות אנשי תקשורת ילכו בקרוב הביתה, ברור שזה היה תירוץ בלבד: נתניהו יחפש עכשיו סיבה אחרת להקדמת הבחירות. ובינתיים השרה רגב, הצנזורית המשנית, בונה על שלטון נצחי של הזוג מבלפור. לא בטוח שזה הימור נכון
    סימה קדמון

    1. מחיר ההתנתקות

     

    שרת התרבות והספורט מרוצה. נראה כי אין יותר מדי חילוקי דעות בין שלל הכתבות והטורים המבוהלים שהתפרסמו ביומיים האחרונים, המאשימים את מירי רגב במקרתיזם. וכי מה ביקשה לעצמה רגב יותר מזה? הנה, מסתבר כי נזקה מתחיל לחרוג ממסגרת דיבורים, הצהרות ופרובוקציות, ומתחיל לשאת תוצאות של ממש. לא רק השתלחויות חסרות רסן באליטות, באקדמיה ובאינטלקטואלים. זה כבר יותר מאיומים, אזהרות והתחשבנויות. חשש של ממש מתעורר בממונים על התרבות, לגווניה השונים, והם מתחילים לצנזר את עצמם.

     

    שלילת תקציב מתיאטראות, שנה אחר שנה, בניגוד לחוק ולפסיקת בתי המשפט, מטרידה בוודאי את האחראים על הרפרטואר, בבואם לבחור את הנושאים לשנה הבאה. קרנות קולנוע מכוונות את היוצרים ממה להימנע ביצירתם. לקטורים ומבקרים חוששים להיקרא לשיחת בירור. זו כבר לא בדיחה, והדיון, אם זה מריח או כבר מסריח ממקרתיזם, נושא גם גוון של פחד, לא רק של תיעוב.

     

    מאחר שאנחנו מכירים את רגב שנים רבות, ברור לנו שהטורנדו הזה לא נובע ממניעים אידיאולוגיים. הרי רגב בכלל לא הייתה ימנית. מי שהייתה יחצניתם של רמטכ"לים, ודיבררה בהתלהבות את הנסיגה מגוש קטיף, הצטרפה עם שחרורה מצה"ל לליכוד, לא לפני שהתלבטה קשות אם ללכת למפלגת העבודה.

     

    הקושי שלה בליכוד היה שהיא נתפסה כמי שעשתה את תפקידה בהתנתקות בהתלהבות יתרה. ובכל מקרה, היא בוודאי לא באה לליכוד על תקן ימנית, אלא על הטיקט החברתי. בפריימריז של 2008 היא נאבקה על המשבצת של אישה חדשה וניצחה בקושי את קרן ברק. היא נכנסה לבסוף למקום ה־27, המקום האחרון בסיעת הליכוד בכנסת. ולמי ששכח, נתניהו ממש לא סבל אותה. גם בגלל המאבק שניהלה על מע"מ פירות וירקות וגם בגלל קרבתה לגדעון סער.

     

    כשסער עזב את הפוליטיקה היו כמה אנשים שתיווכו בין רגב לנתניהו, בהם ניר חפץ, והיום היא יקירת בלפור. יותר קתולית מהאפיפיור. עד כדי כך, שכשדוד ביטן אמר שהם יהיו מוכנים לוותר על חוק הפיקוח אם התאגיד ייסגר - רגב אמרה שהיא רוצה גם וגם: גם חוק פיקוח וגם סגירת התאגיד.

     

    ההימור על שרה נתניהו הצליח לה. התשלום כנראה לא גבוה מבחינתה: להתחנף לגברת בלי טיפה של בושה, להגן עליה בכל הזדמנות ועל כל נושא, ולבצע מטלות שאפילו יחצנים בשכר היו נגעלים לעשות. זה היה הימור נכון, כי הגברת נתניהו, בניגוד לבעלה, לא מפקירה את אנשיה כל עוד היא חושבת שהם איתה. גם היא, כמוהו, משתמשת באנשים, אבל אם כבר לבחור באחד מבני הזוג נתניהו כחבר - עדיפה הגברת.

     

    לזכותה של רגב צריך לומר שהיא הצליחה ליצור אהדה בקרב שכבות מסוימות בציבור, שאוהב אותה באופן אותנטי. נראה שהיא מקפידה לא לקרוא סופרים שהיא לא מכירה, לא לראות סרטים שלהם היא מתנגדת, לא לצפות בסדרות שאותן היא פוסלת, ולא ללכת לתיאטרון שאותו היא עוצרת. היא נראית תמיד כמו באותו רגע בלתי נשכח, בפתיחת הפסטיבל שבו התארח הבמאי טרנטינו, כשהתקשתה לזכור שם של סרט אחד שלו אך ניסתה לטעון שהיא מכירה את יצירתו ו"אוהבת במיוחד את הנגיעות הנכונות, ואת המערכת המורכבת בין גברים לנשים", בעודה מטביעה את הביטוי הבלתי נשכח: "רגע, רגע, רגע, רגע".

     

    2. שכול וכישלון

     

    דוגמה מצוינת לאופייה והתנהלותה של רגב, אפשר ללמוד מהאפיזודה הטרייה של הסדרה "מגידו", העוסקת בחייהם של האסירים הביטחוניים בכלא מגידו, והופקה, אגב, בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא של השב"ס. לפני כמה ימים פירסמה רגב, בתגובה לפנייה של פורום המשפחות השכולות, כי תפעל בכלים המשפטיים העומדים לרשותה כדי להסיר את תמיכת המשרד והמדינה. היא גם דאגה לציין, שלא בזמנה ניתן האישור לסדרה וציטטה משפטים כואבים ממכתבם של המשפחות השכולות. על לבנת, קודמתה בתפקיד ומי שהייתה עד לאחרונה חברת סיעה ואחת ממנהיגי הליכוד, היא דיברה בחוסר כבוד אופייני.

     

    במהרה הסתבר, שלא רק שהיא לא צפתה באף פרק מהסדרה, היא גם לא קיבלה כל מכתב, וכך גם לא השרים ארדן או בנט. פורום המשפחות השכולות פירסם מכתב זועם שבו הוא מסתייג מהשימוש בו, ובשכול, לניסיון השתקה וסתימת פיות, בעוד שכל תכליתו של הפורום היא קירוב לבבות. בדיקה שערך הפורום העלתה כי המכתב המדומה הוא המצאה של דובר הארגון הלאומני "אם תרצו", אודי טנא. פורום המשפחות השכולות דורש הכחשה, התנצלות והבהרה.

     

    בקיצור, רגב לא ראתה, לא קראה, לא קיבלה מכתב, לא בדקה, אבל לא היססה להשתמש במשפחות השכולות לסתימת פיות, הפחדה ופרסום עצמי.

     

    אפילו לגדולי תומכיה הגדישה הפעם רגב את הסאה, עד כדי כך שרון כחלילי - אשר תמך בה פומבית ברוב מהלכיה, האמין בכנותה, ואפילו הסכים להתמנות באישורה לחבר מדור תיאטרון במשרדה - מפרסם עכשיו מעין "מיה קולפה", שבה הוא מכה על חטא תמיכתו, נוזף בשרה על סתימת הפיות ומפציר בה לחזור בה מהתנהלותה המדכאת מיעוטים והחונקת קולות אחרים.

     

    יותר ויותר ממצבת רגב את עצמה כהעתק עלוב של נתניהו - פוליטיקאי מקטב, שמשתמש באנטגוניזם כסוג של מקפצה.

     

    לפני שבוע, כשלפיד כתב פוסט בפייסבוק נגד חוק המואזין, היא יצאה נגדו באמירה שמה שמעניין אותו אלה מכונות האספרסו במרכז שוסטר ברמת אביב. הנה דוגמה לאופן שבו היא פועלת: חיזוק חוק שמיועד לפגוע בערבים, ועל הדרך גם תקיפה של תושבי רמת אביב.

     

    קשה שלא לתהות איפה הייתה היום, אם הייתה בוחרת באפשרות השנייה שהתלבטה בה ומצטרפת למפלגתם של הרצוג, יחימוביץ' ומיכאלי. אפשר רק לנחש שהיא הייתה יוצאת ובאה עם מסרים של תהליך מדיני ושתי מדינות לשני עמים, והופכת לגרופית של ליאור שליין.

     

    אבל רגב בחרה בליכוד, ומאז השכילה להתאים את התבטאויותיה למה שנדרש כדי לטפס במהירות במעלה הרשימה, עד למקום החמישי.

     

    דומה שאין כמוה להכיר את הכפתורים שעליהם יש ללחוץ כדי להצליח במפלגה. אין בעיה, אם צריך, לקרוא למבקשי המקלט סרטן, לחתוך את הבולשיט של יפי הנפש, להתעטף בדגל ולעצור תקציבים. כפיים.

     

    3. נקודת האל־חזור

     

    שרת התרבות היא קודקוד משמעותי במרובע שקד־ארדן־רגב־בנט, המצליחים, כל אחד בתחומו, למוטט את הסדר הקיים, הישן, ולעצב את עולמנו מחדש, לפי תפיסת עולמם. מערכת המשפט משתנה מול עינינו, המשטרה ומשמר הגבול מפסיקים להתבייש, מוסדות התרבות מצנזרים את עצמם, והאקדמיה פוסעת על ביצים.

     

    אבל שלא כמו בנט ושקד, המובילים סדר יום ברור וכנראה גם אמונתי, שלא לומר אמוני, מחריד ככל שיהיה אבל עקבי ונאמן - מצטיירים רגב וארדן יותר ויותר כמי שרוקדים על פי חלילו של נתניהו. הם עושים את רצון אדונם וגבירתם, מתוך אמונה שזה מה שיעזור להם בקריירה הפוליטית, בין מצביעי הפריימריז ובמינויים ממשלתיים.

     

    וכאן גם בעייתם. הנבונים שבפוליטיקאים שומרים על אופציות פתוחות, בייחוד בכל הקשור לנתניהו. לא רק בגלל נטייתו, הכמעט ממאירה, להתכחש לנאמנים לו ולהשליך ראשונה את הנאמנים ביותר, אלא גם בשל מצבו המשפטי והציבורי. הנבונים מציבים את עצמם במקום שבו יוכלו לשרוד ולהצליח גם אם נתניהו ייפול, או לחלופין אם יתהפך, ישנה פתאום את עורו ויחתור למרכז.

     

    מעמדם של האחים היהודים ואחיותיהם יישמר גם במקרה זה. בין בקואליציה ובין באופוזיציה, הקהל שלהם יישאר נאמן להם. היושבים על הגדר, אלו הממצבים את עצמם כנאמני אידיאולוגיה ולא נאמני אישיות, רוב שרי הליכוד - ישרדו. אפילו אקוניס נראה כמי שלקח צעד אחורה מהנאמנות האישית העיוורת לנתניהו, וקפץ על הגדר להמתין לבאות.

     

    אבל מה יהיה על רגב שלנו? נדמה כי היא חצתה את נקודת האל־חזור, והפכה מפוליטיקאית ממולחת, שאצבעה על דופק הציבור שלה, לגרופית מלהקת המעודדות של הזוג המלכותי. היא מהמרת על כך שמרכז הכובד הציבורי הוא בימין, שהופך לימין קיצוני, יהפוך בהמשך לימין הזוי ויישאר שם תמיד, בעוד נתניהו ימלוך לנצח.

     

    ייתכן שהיא צודקת בהימור זה, אבל זה הימור שאינו טוב לפוליטיקאי בעל יומרות. אם תמשיך המדינה להידרדר למחוזות הימין ההזוי, אולי נראה אותה עושה עוד יותר חיל.

     

    נראה שאולי תחזיק מעמד גם אם ייאלץ נתניהו, תחת מכבש לחצים אמריקאי ואירופי לפנות שמאלה, לשנות את הרכב ממשלתו ולצרף גורמים כמו יש עתיד והמחנה הציוני. לא נראה שמי מהם יתנה את הצטרפותו בסילוקה של רגב. הגורמים הקיצוניים שבקואליציה יפרשו כנראה מרצונם, והגורמים המקרתיסטיים לא יהוו בעיה לאף אחד.

     

    אבל גם הפסימיים הגרועים שבינינו הם אופטימיים, ויודעים שסופו של הגלגל להתהפך. בטוב או ברע, בלחץ או בהסכמה, בהצבעה או בהדחה, בעקבות חרם או בעקבות אלפי הרוגים, אחרי כתבי אישום או מהפכות חצר - הגלגל מתישהו יתהפך.

     

    ומה יהיה אז על הרגבים, הארדנים וכל אלה שחצו איתם את נקודת האל־חזור המוסרית.

     

    4. עד הסיבוב הבא

     

    רק אתמול בצהריים, לאחר חמש פגישות, הסתיימה הפארסה שהתרחשה לנגד עינינו במשך שבועות וכונתה משבר תאגיד. מדינה עם כל כך הרבה עניינים דחופים, והשאלה שנותרה גם בסופה של הטלנובלה הזו היא מה נתניהו רוצה. אם הוא באמת חתר לבחירות, וכל מה שרצה זה להחליש את כחלון בדרך ולהפוך אותו למתמודד לא לגיטימי, או שהוא הבין בסוף את מה שניסו בליכוד ובמפלגות הקואליציה להבהיר לו שוב ושוב: שלא ייתנו יד לבחירות עכשיו ולכן עדיף לו לצאת מהסיפור הזה עם כמה שיותר הישגים.

     

    והוא יצא עם הישגים. לא משנה מה נשמע במסיבות העיתונאים או אילו פרשנויות יהיו על מי ניצח ומי הפסיד, כבר עכשיו ברור כי גורלו של תאגיד השידור הציבורי הוא עגום. נכון, הוא אמנם ייפתח, ואפילו כמעט בתאריך המקורי שכחלון ייעד לו, אבל אוי לפתיחה שכזו. מרבית העיתונאים שגויסו בכזה להט למערכת החדשות שכבר לא תקום יפוטרו וילכו הביתה. במקומם נקבל את אנשי רשות השידור, שחייבים את שימור מקום עבודתם לזוג המלכותי.

     

    אז מה קיבלנו עכשיו? התאגיד החדש הוא בעצם מסעדה בשרית שמגישה רק קינוחים. ההישג המרכזי של כחלון, כך נראה, חוץ מאי־פריצה של מסגרת התקציב, הוא הקפאה של חוק הפיקוח על התקשורת. הוא יציין בוודאי את השארתם של אלדד קובלנץ וגיל עומר בתפקיד ראשי התאגיד, למרות שהוא עצמו כבר מזמן ויתר עליהם. אך ספק אם הם עצמם רואים בכך הישג, כשהלב של התאגיד, מחלקת החדשות, נעקר ממנו. כחלון בוודאי גם רואה כהישג את העובדה שהדירקטוריון והמנכ"ל של מערכת החדשות ימונו על ידי ועדת איתור ובראשה שופט. אם זה אכן הישג נדע רק כשנראה מי נבחר לכהן באותה ועדה וכמה מהם אנשי שלומו של נתניהו.

     

    גם אם נתניהו יציג את עצמו עכשיו כמנצח, גדול הוא לא ייצא מהסיפור הזה. עצוב עד מביך לראות במה מתעסק ראש הממשלה כבר שבועות רבים. לחשוב שהדבר המרכזי שמעניין אותו זה מי תגיש את מהדורת החדשות של התאגיד, או אם הכתב הכלכלי יהיה עודד שחר או שאול אמסטרדמסקי. זה פשוט עלוב.

     

    כחלון מודה מאוד למשפטנים שלדעתו פתרו את התסבוכת. אין ספק שליועץ המשפטי לממשלה היה בכך תפקיד חשוב. כבר לפני שבוע נכתב כאן שמבחינה משפטית יהיה קשה מאוד להגן על פיטוריהם של קובלנץ ועומר. רק בשביל זה היו צריכים לשנות את החוק.

     

    מה שסיבך את נתניהו בעיקר אלה ההתבטאויות של אנשי שלומו. נראה שהם עזרו לו קצת יותר מדי. הצהרות כמו אלה של יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, שהתאגיד הוא שמאלני, קומץ של צפונבונים. מה הם היו אומרים בבית משפט כשהיו שואלים אותם למה הם רוצים לסגור את התאגיד? נתניהו לא היה יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שזה עניין של עלות או התייעלות. רגב וביטן כבר קבעו שמדובר ברצון לשליטה, להשפעה. ואת זה, כך נראה, נתניהו קיבל.

     

    אבל שלא נתבלבל: גלוי לעין שנתניהו מחפש בחירות, גם אם זה לא יקרה בסיבוב הזה. התברר לו שהתאגיד הוא לא עילה מספקת. אבל יש לראש הממשלה שתי סיבות טובות ללכת לבחירות: קודם כל החקירות. גם אם זה מתמהמה, זה בוא יבוא, והחקירות יתגבשו לכתב אישום, לפחות בתיק 1000.

     

    הדבר השני הוא העניין המדיני. מסתבר שהשמחה הייתה מוקדמת: האיש המוזר הזה שיושב בבית הלבן נראה די נחוש להתניע משא ומתן מדיני, והשליח האמריקאי לתהליך השלום, ג'ייסון גרינבלט, הולך ומסתמן כאדם יסודי ומעמיק. הוא חורש את השטח, נפגש עם כל הגורמים שיש להם השפעה או דעה בסכסוך ומגבש לעצמו, וגם לנשיא, תמונה מלאה ומפורטת של הבעיה ואולי גם של הפתרון.

     

    השילוב המוזר הזה בין השליח המעמיק, החרוץ והנבון, לנשיא קצר הרוח והחרד לתדמיתו, כנראה מדאיג מאוד את נתניהו. זה לא אובמה. לתוכנית שיביאו טראמפ וגרינבלט, נתניהו לא יוכל להתנגד. ובשביל זה צריך נתניהו ממשלה אחרת, קואליציה אחרת.

     

    עכשיו צריך רק לחפש את העילה הנכונה.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 30.03.17 , 19:33