ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 30.03.2017
    עולים לאיבוד
    הפסיכולוגית מוכרת בגדים בקניון, המהנדס נאלץ לעבוד בטלמרקטינג, האח המוסמך חייב לטוס לפריז כדי להתפרנס. אלפי יהודים צרפתים שעזבו את מולדתם בגלל האנטישמיות מתקשים למצוא תעסוקה בארץ, וסקר חדש מגלה כי 37 אחוז מהעולים כלל אינם עובדים. "הישראלים חושבים שהגענו לכאן רק בשביל לקנות דירות, וזו טעות. אם לא תהיה ברירה, ניאלץ לחזור לצרפת". השבוע נחנך בירושלים מיזם מיוחד שנועד לעזור להם
    ענת מידן | איור: גיא מורד

    אריאל ברטל מחלק את חייו בין ישראל לצרפת: ארבעה ימים בתחילתו של כל חודש וארבעה ימים בסיומו הוא נמצא עם אשתו וארבעת ילדיו בביתם באשדוד, ובשאר הזמן הוא שוהה בפריז ועובד כאח מוסמך בחדר מיון פסיכיאטרי בבית חולים. הסידור הזה מאוד קשה לברטל (43) ולמשפחתו: כשהוא החליט לעלות לישראל, לא העלה על דעתו שחייו ייראו כך.

     

    "כשהתחלנו לחשוב על עלייה", הוא אומר, "סיפרו לנו על בית חולים אסותא שעומד להיפתח באשדוד, ואמרו שלא תהיה לי בעיה למצוא שם עבודה. אותו דבר אמרו לאשתי, שהיא אחות בחדר ניתוח. שמחנו מאוד. ביולי האחרון עלינו לארץ, ואז התברר לנו שהתהליך לא פשוט: נאמר לנו שכדי להתקבל לעבודה באסותא אנחנו צריכים לעבור בחינה של משרד הבריאות, מכיוון שהתעודות של עובדי הסיעוד מצרפת לא מוכרות כאן. בינתיים אני רואה את אסותא מחלון הבית שלי, וכל פעם מחדש כואב לי בלב. קשה לי להבין למה בן אדם כמוני, עם שנים של ניסיון בטיפול בחולים, לא יכול למצוא כאן עבודה".

     

    ברטל לא לבד. טיסות שיוצאות מנתב"ג לפריז בימי ראשון וחוזרות בימי חמישי, מלאות בעולים מצרפת שמנהלים שגרת חיים זהה: מכיוון שלא הצליחו למצוא עבודה בארץ, הם נאלצים להמשיך לעבוד במולדתם, וחייהם מתנהלים על הקו שבין שתי המדינות, מה שהעניק להם את הכינוי "עליית בואינג".

     

    "במטוס אני תמיד פוגש רופאים, עורכי דין, רואי חשבון ואנשי עסקים שעלו לישראל ולא מצאו עבודה", מספר ברטל. "הסידור הזה מאוד בעייתי: אני רואה את הילדים שלי רק כמה ימים בחודש ובוכה על כך שהם גדלים בלי אבא. אני כבר לא מדבר על כך שהטיסות האלה עולות לי כמה מאות דולרים כל חודש, וזו הוצאה כספית מאוד גדולה.

     

     

    "אני לא רוצה להיות מיליונר, לא מחכה למשכורת ענקית, אסתדר מצוין עם 6,000 שקל לחודש – אבל גם את זה אף אחד לא מציע לי. הילדים מאוד אוהבים לחיות כאן; טוב להם, אבל לי קשה עם הטיסות והמרחק. אי־אפשר לחיות ככה הרבה זמן. אני עובד יום ולילה בפריז, לוקח על עצמי הרבה משמרות, וכבר אין לי כוח. אם לא אמצא עבודה בארץ גם בשנה הבאה, נשקול לחזור לפריז".

     

    אלזה ברטל. "מרגיז שלא מכירים כאן במקצוע שלי"
    אלזה ברטל. "מרגיז שלא מכירים כאן במקצוע שלי"

     

    אשתו אלזה (40) מצאה עבודה כסייעת של אחות בסניף קופת חולים מאוחדת באשדוד, אבל לא רואה עצמה כבת מזל, שכן הייתה מעדיפה לעבוד במקצועה. "מאוד מרגיז אותי שאחרי שעבדתי 15 שנה כאחות מוסמכת בבית חולים בפריז, בישראל זה לא נחשב, ואני צריכה לעבור בחינה של משרד הבריאות כאילו הייתי סטודנטית שרק סיימה לימודים", היא אומרת. "בעלי ניסה למצוא עבודה פה ולא הצליח, כך שהעבודה שלו בפריז היא הברירה היחידה. קשה לנו עם הנסיעות האלה, אבל זה יותר טוב מכלום".

     

    לרפא שבר עם פלסטר

     

    בני הזוג ברטל נמנים עם קהל היעד של המיזם "HUB התעסוקה", שנחנך השבוע בירושלים במטרה לעזור לעולים מצרפת למצוא כאן עבודה ולקצר תהליכים ביורוקרטיים. למעשה, הסטטיסטיקה מעידה שרוב העולים זקוקים לעזרה כזו: סקר שנערך ביוזמת ארגון הגג של עולי צרפת (קעליטה) ומתפרסם כאן לראשונה, מעלה כי 65 אחוז מהאזרחים הצרפתים שעלו לארץ בארבע השנים האחרונות מחפשים סיוע במציאת עבודה, 40 אחוז עובדים כאן בתחום שונה מזה שבו עסקו בחו"ל, ו־37 אחוז מהעולים שבגילאי עבודה אינם עובדים כלל.

     

    אזולאי. "צריכה סבלנות"
    אזולאי. "צריכה סבלנות"

     

    לורה ודן אזולאי, שעלו לארץ מפריז ביולי האחרון, עובדים כאן, אבל לא במקצועם. "שנינו פסיכולוגים", אומרת לורה בת ה־26, "וכשהגענו לארץ, הגשנו את תעודות ההסמכה שלנו למשרד הבריאות כדי שנוכל לעבוד במקצוע. להפתעתנו, לא אישרו לנו: דרשו שנעשה השלמות באוניברסיטה ונגיש תזה. נדהמנו. בעלי ואני למדנו באוניברסיטאות טובות בצרפת ולא הבנו למה זה לא מספיק נחשב בישראל. פנינו לארגון קעליטה, ובעזרתו הגענו לפגישות כשאנחנו מצוידים בכל המסמכים והתעודות. הסברנו לנציגת משרד הבריאות מה למדנו בצרפת ומהי רמת הידע שלנו, ובפברואר קיבלנו רישיון והוכרנו כפסיכולוגים כלליים. עכשיו אנחנו צריכים לעשות התמחות, אבל קשה לנו למצוא מקום שיקבל אותנו".

     

    עד שזה יקרה, היא עובדת כמוכרת בחנות בגדים בקניון מלחה בירושלים, ובעלה מייעץ מהארץ לחברות בצרפת. בני הזוג מכירים את האופציה של חיים על הקו ישראל־צרפת, אבל זה לא מתאים להם. "אני רואה את זה אצל חברים שלנו", אומרת אזולאי, "ובעיניי זה כמו לנסות לרפא שבר עם פלסטר: זה לא פתרון לטווח ארוך. זה גם לא עושה טוב למשפחה: הבעל טס לעבוד בצרפת ומשאיר את אשתו להתמודד לבד עם החיים החדשים כאן".

     

    אבל עם כל הקשיים, בני הזוג לא רואים אפשרות של חזרה לצרפת. "אני לא מעזה לחשוב על דבר כזה. מכרתי דירה ועזבתי עבודה טובה במחלקת הדרכה של חברת מימון גדולה כדי שהעתיד שלי ושל הילדים שייוולדו לי יהיה בישראל. אני רוצה להיות אופטימית, וכל בוקר מזכירה לעצמי שאני צריכה הרבה סבלנות".

     

    למיכאל לבן (31), שעלה מפריז באוקטובר 2014 עם תואר בהנדסת חומרים, הסבלנות עומדת להיגמר. "לפני שהגעתי לכאן, נפגשתי עם אנשים מישראל שדיברו איתי על עלייה. הם סיפרו לי על חברות היי־טק שיש בארץ ואמרו שלא תהיה לי בעיה למצוא עבודה כמהנדס. החלטתי לעלות, ואז גיליתי שבהחלט יש בעיה: כדי לעבוד בהיי־טק אתה צריך להיות מהנדס מחשבים, בזמן שלמהנדס חומרים אין ביקוש".

     

     

    אחרי עלייתו עבד במעבדה בטכניון, אבל אחרי שנה נקלעו שם לבעיות כספיות, והוא נאלץ לעזוב ולחפש עבודה אחרת. "שלחתי קורות חיים להרבה חברות ולא קיבלתי תשובות. זה היה מתסכל; הייתי צריך לעבוד במשהו כדי לאכול ולשלם שכירות. אני לא מכיר מספיק את החברות שעוסקות בתחום שלי, וגם לא מכיר ישראלים שיחברו אותי אליהן. למרות שיש לי ידע, ואני דובר כמה שפות, נשארתי בלי עבודה".

     

    בלית ברירה התחיל לעבוד בטלמרקטינג. "אני נוסע כל בוקר מחיפה לנתניה, עובד עד הלילה ומוכר פאנלים סולריים לייצור חשמל ביתי לאנשים בצרפת. אנחנו 20 עולים צרפתים שעובדים שם אחרי שלא מצאנו עבודה בתחום שלמדנו. יש בינינו אנשי כלכלה, אדמיניסטרציה, מלונאות; כולם עובדים בטלמרקטינג כבר כמה שנים, וזה עצוב, כי זה לא המקצוע שלנו.

     

    "עליתי לארץ בגלל אנטישמיות; חשבתי שיהיה לי טוב ושאעבוד במה שאני אוהב. כשזה לא קורה, אני לפעמים חושב לחזור לצרפת. אני יודע שלא כל כך טוב ליהודים שם, אבל כאן לא כל כך נחמד לעולים הצרפתים".

     

    קנדל. "אסור להיכשל"
    קנדל. "אסור להיכשל"

     

    אריאל קנדל, מנכ"ל ארגון הגג של עולי צרפת, מודע לברירת המחדל של הטלמרקטינג שנבחרה על ידי לבן. "זו תופעה שכיחה", הוא אומר. "בארץ יש עשרות מרכזים כאלה שמעסיקים בין עשרות למאות עולים. המרכזים האלה חוקיים, אבל כשעולים נמצאים במשך שנים בבועה צרפתית כזו, זו לא קליטה אולטימטיבית. אנחנו פועלים עם משרד הקליטה, משרד הכלכלה ומשרד הבריאות כדי שעולי צרפת יקבלו את המגיע להם ויכירו את ההתנהלות בישראל".

     

    לדבריו, יהדות צרפת מונה כיום כ־500 אלף איש – רובם משכילים, עוסקים במקצועות חופשיים – ו־43 אחוז מהם אמרו שיעלו לישראל אם הימין הקיצוני יגיע לשלטון. ב־2015 עלו לארץ 8,000 יהודים צרפתים; ב־2016 ירד המספר ל־4,000, וקנדל טוען שאחת הסיבות לכך היא הקושי למצוא עבודה. "עשרה אחוזים מהעולים חוזרים לצרפת במהלך שלוש השנים הראשונות שלהם בארץ, והרוב נשארים", אומר קנדל. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכשל בקליטתם ולא לאפשר להם להתפרנס בכבוד. אחיות, למשל, צריכות לקבל כאן הכרה בהכשרה שלהן ולקבל עבודה. אנחנו נאבקים כדי שזה יקרה".

     

    כמה אפשר לסבול?

     

    המשפט האחרון של קנדל מהווה בשורה טובה עבור אליזבת רנאסייה (50), אחות מוסמכת, שלפני חמש שנים עלתה ממרסיי עם בעלה וחמשת ילדיה, ומאז יושבת חסרת מעש בדירתה השכורה שבהר חומה, לא מבינה למה לא מאפשרים לה לעסוק במקצוע שלה ולטפל בחולים.

     

    "רק שייתנו לי צ'אנס", היא אומרת, "שיראו איך אני עובדת בבית חולים ויבינו שאי־אפשר לבטל 20 שנות ניסיון. אבל מבקשים ממני לעבור כאן בחינת רישוי, וזה קשה לי. ארבע פעמים עשיתי את הבחינה ונכשלתי. לא קל לי בגילי ללמוד חומר אקדמי. חבל שבמשרד הבריאות לא רואים כמה כואב לי על כך שלא נותנים לי לעבוד".

     

    מתברר שלמדינת ישראל יש אינטרס שהיא תעבוד. במחקר שנערך לפני מספר חודשים במרכז למחקר כלכלי של אוניברסיטת בר־אילן, בדקו פרופ' אליס ברזיס ודפנה אבירם־ניצן את תרומתם של העולים מצרפת לכלכלה הישראלית. "מצאנו שהתועלת הכלכלית המצטברת הצפויה למשק בשנים 2014־2026 מקליטתם של עולי צרפת תתבטא בתוספת של כ־65 מיליארד שקל לשנה", אומרת אבירם־ניצן. "המחקר הניח כי הצמיחה תתרחש הודות לגל עלייה מצרפת בהיקף כולל של 100 אלף איש בשנים הללו, שישתלבו בשוק העבודה ויביאו לעלייה ברמת החיים של כלל אזרחי המדינה".

     

    החוקרות מצאו גם כי בזכות קליטתם של עולי צרפת צפויה ההכנסה ממסים לעלות. "הממצאים מעידים שעל כל שקל שהמדינה תתקצב לעידוד העלייה ולקליטתה, היא תקבל 3.7 שקל בהכנסות ממס, כך שמדובר בהשקעה כדאית ביותר", מסבירה אבירם־ניצן. "אבל לעולים מצרפת קשה כאן: הם באים כאאוטסיידרים, אין להם חברים מהתיכון או מהצבא, הם לא יכולים להיעזר בשיטה של חבר מביא חבר. הם גם לא יכולים להציג בפני הבוס מכתב המלצה ממקום עבודתם הקודם. התמיכה התעסוקתית בהם היא קריטית לשילובם בשוק העבודה הישראלי, שאליו הם מביאים פוטנציאל עצום של ידע, שפות, חיבור לתרבות הארגונית המערב־אירופית והיכרות עם השוק האירופי".

     

    את הפוטנציאל הזה הם מתקשים לממש. "במחקר זיהינו שלעולים מצרפת יש קושי רב בהסתגלות למקומות עבודה בארץ בעיקר בשל קשיי השפה, וגם למעסיקים קשה לקבל אותם בגלל מחסום השפה", אומרת החוקרת. "לכן, ברור לנו שחייבים לתת להם הכשרה מתאימה. בהשקעה זעומה ניתן למצות את הפוטנציאל המאוד גבוה שטמון בעלייה הזו".

     

    אליזבת רנאסייה חושבת שהעלייה שאליה היא משתייכת סובלת מתדמית לא הוגנת. "הישראלים חושבים שכל הצרפתים עלו לארץ כדי לקנות דירות, וזה לא ככה", היא אומרת. "הרוב מכרו את הדירה שלהם ועשו עלייה. הם ממש לא מלאים בכסף; צריכים לעבוד קשה כדי לתת אוכל לילדים.

     

    "בחודשים האחרונים אני חושבת על אפשרות לנסוע באוגוסט למרסיי ולעבוד שם בבית חולים. בקיץ רוב האחיות יוצאות לווקאנס, כך שחסר שם כוח אדם, אז אולי אני אשאיר את הילדים שלי עם בעלי בארץ ואסע לעבוד שם. לילדים יהיה קשה, אבל נראה לי שזה הפתרון הכי טוב. אם לא היו לי ילדים, הייתי חוזרת לצרפת, כי כמה אפשר לסבול? שנה־שנתיים, לא לנצח".

     

    anatmeidan@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 30.03.17 , 20:05