מתקומם נגד הפער הדתי

הרוח עירבלה את כנפות האוהל. אמו של רחמן עטפה אותו בזרועותיה, מהדקת היטב את השמיכה סביב הגוף הזעיר. גופה עוד דאב מהלידה, אך בידה הפנויה ניסתה לאחוז בבד המתנפנף. הרוח ניצחה והאוהל קרס. היא נותרה אובדת עצות, עולה חדשה מפרס במעברה בשדרות, תחת גשם זלעפות, תינוק בן יומיים בידיה.

זו הייתה קבלת הפנים הסוערת שבה זכה רחמן עם בואו לעולם. לא סתם העניקו לו הוריו את שמו: הם התפללו שאחרי שני תינוקות שנפטרו ונעלמו באופן מוזר מבית החולים, יזכה הבן הזה לאריכות ימים. תחינתם נענתה, ועם השנים הפך רחמן לרב רחמים נסימי. הוא זכה לא רק לשרוד את תנאי המעברה הקשים, אלא גם להפוך לדמות בולטת בהנהגת הציונות הדתית. כיום, בגיל 63, הוא יו"ר ארגון "שעלי תורה", אשר מפעיל מוסדות חינוך והקים עד כה 24 גרעינים המונים כ־5,000 משפחות.

אבל מה שהופך את נסימי לבולט בזרם שאליו הוא משתייך הוא לא רק הישגיו, אלא גם הביקורת הנוקבת שהוא אינו חושש למתוח על שותפיו לדרך. "פס הייצור של הציונות הדתית מנתק את בוגריו מהזהות הספרדית שלהם, וגם עליי זה השפיע מאוד. זה חורה וכואב לי, וכל עוד הדבר לא יתוקן - זה רובץ על שכמנו", הוא אומר. "אם הציונות הדתית רוצה להנהיג, היא חייבת להתחבר לעם, ל־40 אחוז המסורתיים. לדבר איתם בגובה העיניים ולשלב אותם בצמרת שלה. חלקים בציונות הדתית נותרו אליטה מנותקת, וההנהגה שלה אינה נגישה לתושבי הפריפריה".

את הביקורת יורה נסימי בלי קמצוץ של בכיינות או תחושת קיפוח. "הפערים החברתיים שחוויתי על בשרי ושקיימים עד היום לא יוצרים אצלי מרמור, רק מניעים אותי לפעולה", הוא מבטיח. "אני אוהב את הציונות הדתית ומרגיש שייך אליה. בזכותה זכיתי להרבה דברים גדולים, אך את אשר יאהב יוכיח.

"במוסדות כמו ישיבות תיכוניות, אולפנות וישיבות הסדר לא מחנכים לתרבות מזרחית. אין פיוטים ותפילות מזרחיות. אין את נקודת הלב ועולם הרגש שכל כך חזקים שם, אין את החום ואהבת האדם. זה אחד הנזקים הגדולים שהציונות הדתית עשתה לתרבות המזרחית, ביודעין ושלא ביודעין.

"לצערי, ראשי הציונות הדתית לא מודים שיש בעיה. דיברתי עם כמה מהם וכולם אומרים שזה לא משהו מכוון, שאין להם שום כוונה להתנתק מהתרבות המזרחית, אבל אף אחד לא עושה שינוי ממשי בשטח. אין תשובה למחדל רב השנים הזה".

לצד הניתוק התרבותי, נסימי מוטרד גם מאיוש התפקידים הבכירים בציונות הדתית. "כמעט כל ראשי הארגונים הם מאותו גוון. קשה למצוא שם מזרחים", הוא אומר. "אני אחד היחידים שמנהל ארגון ארצי ולא מגיע מהאליטה הקלאסית, וגם את זה יש מי שמנסה לשנות. לא נותנים לנו להקים עוד ישיבות ואולפנות בערים אחרות, כי רוצים שמוסדות כאלה יישארו תחת בני עקיבא. ההגמוניה רוצה למזג אותנו עם ארגונים אחרים, כך שנאבד את הזהות המיוחדת שלנו. לכך אני לא מוכן. לא כולם צריכים להיות מאותו הגוון ומאותו בית מדרש. גם בעניין הזה דרוש שידוד מערכות.

"היום בכל עיירת פיתוח יש נציגים של מרכז הליכוד. איפה הנציגים של הבית היהודי? אני מרגיש שאין היום בציונות הדתית מישהו שישכב על גדר למען עיירות הפיתוח. בזמנו, יצחק לוי מהמפד"ל סייע לנו מאוד. היום אנחנו לבד".

נפתלי בנט דווקא ניסה לצרף את אלי אוחנה לבית היהודי, וזה לא הלך.

"הניסיון להכניס את אוחנה למפלגה היה מביך. הוא היה גימיק, לא תוצר של תהליך עמוק. אי־אפשר לעשות גימיק זול רק כדי לנסות לקושש עוד קולות. הנהגה אמיתית צריך להצמיח מהשטח לאט־לאט עד לעמדות המפתח. הגרעינים התורניים הם הכל חוץ מגימיק. הם חיבור אמיתי למקום ולאוכלוסייה, ואם הנהגת הציונות הדתית רוצה להתחבר לעם, היא צריכה להצמיח מנהיגים צעירים משם".

מאוהל לפחון

לא במקרה חושב נסימי כי הגרעינים התורניים הם פתרון לנתק שהוא רואה בין הנהגת הציונות הדתית לשכבות רבות בעם. הוא היה מעורב בהקמתם לפני 30 שנה, כדי לקרב לדת את האוכלוסייה בעיירות פיתוח, וליווה את התפתחותם מאז.

הקמת הגרעינים הייתה שיאו של תהליך שהחל אצלו כששירת בצבא. "רק בגיל 19 התוודעתי לראשונה לפערים החברתיים", הוא מודה. "התגייסתי עם עוד חבר משדרות לגרעין נח"ל. שאר החבר'ה היו האליטה של הציונות הדתית, שגרו בבתי אבן גדולים בירושלים עם עוזרת שניקתה בשבילם. אנחנו, אחרי שעזבנו את המעברה עברנו לפחון. מהפחון השתדרגנו, משפחה עם שמונה ילדים, ועברנו לדירת חדר וחצי. הילדות שלי לא הייתה טראומטית, אבל אני זוכר מחסור פיזי ומנטלי קשה. ההורים של החברים שלי מהגרעין היו שולחים חבילות ומגיעים לביקורים עם מכונית. ההורים שלי לא יכלו לשלוח חבילות ובטח שלא להגיע לבקר. אני לא זוכר תחושה של קיפוח או תסכול, אלא רק הרגשה שאני צריך לפעול כדי לשנות את המציאות הזאת ולסגור את הפער, הן בחיים שלי והן בחברה הישראלית בכלל".

נסימי הבין כי הדרך לשינוי מתחילה באוניברסיטה. במשך שנתיים, לצד עבודה בהדרכה, השלים בכוחות עצמו את בחינות הבגרות ולאחר מכן עשה תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ובמנהל חינוכי. באותה תקופה הוא גם החל להתקרב לדת. "גדלתי בבית חילוני, שלא שמרו בו שבת, אבל למרות זאת ההורים שלחו אותי למסגרות לימוד דתיות", הוא מספר. "אחרי הצבא היה סביבי תהליך רחב מאוד של התרחקות מהדת וחזרה בשאלה. אני זוכר ששתי התופעות האלה, הגילוי של הפערים בחברה ותופעת החילון, הטרידו אותי מאוד".

אחרי שסיים את הלימודים החליט נסימי לחזור לשדרות, ובגיל 26 מונה למנהל אגף חינוך ושיקום שכונות בעירייה. "הייתי אחראי על ניהול תקציב של עשרות מיליונים", הוא נזכר. "ממשלת בגין שפכה כסף לשיקום השכונות. יכולנו לקנות כל מה שרצינו, לממש כל חלום, ועוד נותר לנו עודף בתקציב. צבענו את כל העיר, אבל חשתי שהכל חיצוני, שאנחנו לא מצליחים לגעת בנפש של האנשים. אז התחלתי להבין שאם לא תהיה אינטגרציה חברתית לא יהיה שיקום שכונות. כסף זה לא מספיק. צריך שינוי חברתי אמיתי".

בשדרות פגש נסימי את רינה, צעירה חיפאית שהגיעה לעיירת הפיתוח כדי לסייע בהתנדבות לעולים חדשים. השניים התאהבו ונישאו. לאחר כמה שנים החליט נסימי להעמיק את השכלתו התורנית, והמשפחה הצעירה עברה לישיבה שבקיבוץ שעלבים. בזמן הלימודים החל להתגלגל בראשו הרעיון להקמת גרעין תורני עם כמה שותפים נוספים, שהבולט שבהם הוא יעקב שטרית. "הבנו שלשלוח מרצים במונית מירושלים לעיירות פיתוח זו לא הדרך. רק כשאתה חי במקום נוצר אמון. הרעיון הזה היה מנוגד לתנועה המרכזית של הציונות הדתית באותן שנים, שיצאה מעיירות הפיתוח ומהערים ועברה ליישובים ביהודה ושומרון. מבין החבר'ה המעטים שנותרו דתיים, כולם עזבו את עיירות הפיתוח. גם המשכילים החילונים עזבו. הרעיון של התיישבות מבורך בעיניי, אבל הטריד אותי שאין איזון. העיירות מתרוקנות וההתיישבות פורחת. הפריע לי שאף אחד לא מניף את הדגל החברתי ומתחבר לקשיים של עמך ישראל. הרגשתי שאני שליח בצומת, שכל המטען שקיבלתי במשך חיי היה כדי לתת מענה בנקודה הזאת. הישיבה והאקדמיה לימדו אותי לתקשר עם האליטות, אבל השורשים שלי היו מחוברים לעם".

צעד מתריס

כדי להגשים את החזון ולהתערות בחיי עיירות הפיתוח קבעו נסימי וחבריו ארבעה כללי בסיס, שעליהם הם משתדלים לשמור עד היום בכל 24 הגרעינים של "שעלי תורה": גרעין יוקם רק בעיר שיש בה רוב חילוני; הילדים לא ילמדו בבתי ספר נפרדים; לא כולם יגורו באותו אזור ביישוב; ולגרעין לא יהיה בית כנסת משלו.

התוכנית הראשונית הייתה לחזור לשדרות, אבל לבסוף הוחלט להתיישב בבית־שמש. ב־1988 הגיעו לעיר ארבע משפחות, ובהן זו של נסימי, וגילו שזה לא הולך להיות קל. "זו הייתה עיירה שכוחת אל, עם 15 אלף תושבים, אבטלה אדירה ורק בחור אחד שלמד בישיבת הסדר", מספר נסימי. "החינוך של הציונות הדתית הוא של דיס־אינטגרציה. זה לא פשוט להתרגל פתאום לכך שהבת שלך היא הילדה הדתייה הכמעט יחידה בגן. גם ההשתלבות בבית הכנסת המקומי הייתה מסובכת. רוב יוצאי העיירות השתכנזו עם השנים, גם במנטליות וגם בהווי הדתי, ולא הייתי יוצא דופן. לחזור לתפילות המזרחיות הארוכות היה קשה".

הקשיים, אומר נסימי, הגיעו גם מבחוץ: "כיום הציונות הדתית מתגאה בגרעינים התורניים, אבל בזמנו הקמת הארגון שלנו זה היה צעד מתריס. אני זוכר ראש ישיבה שביקשתי ממנו להפנות אלינו משפחות. הוא הסביר לי את ההיררכיה: בוגרי הישיבה המשובחים ביותר מופנים להיות רבני יישובים ביהודה ושומרון או רבנים בישיבות הסדר; הפחות מוכשרים משתלבים בישיבות תיכוניות; ומי שגם לכך לא ראוי, ילך לעיירת פיתוח. בזמנו שתקתי. לא העזתי להתעמת עם אותו ראש ישיבה כי לא היה לי מעמד. כיום יש לי קשרים הדוקים בכל הישיבות ואף אחד כבר לא מדבר בסגנון המתנשא הזה".

למרות הקשיים הגרעין בבית־שמש הפך להצלחה. "בתוך זמן קצר כבר מנה מאה משפחות וכיום חיות בעיר אלפי משפחות דתיות", מתגאה נסימי.

בית־שמש הפכה לעיר חרדית קיצונית.

"אני לא אוהב את ההתחרדות של בית־שמש. זה לא תהליך טבעי. זו הייתה החלטה מלמעלה להפוך את העיר לחרדית, וזה לא טוב לה. אנשים מרגישים שלקחו להם את העיר. אני אוהב את בית־שמש המגוונת, זו שיש בה חילונים ודתיים וחרדים במרקם מאוזן".

לאחר התבססותו של הגרעין בבית־שמש הוקמו בתחילת שנות ה־90 גרעינים גם בשדרות ובדימונה. "המרכז של הגרעינים היה בני עיירות הפיתוח ששבו הביתה", מתגאה נסימי. "כך היה בהמשך גם בעיירות בצפון. לצערי יש כל מיני אנשים שמנסים לגנוב את הקרדיט מבני העיירות. האליטה של ההנהגה הציונות הדתית מנסה לנכס לעצמה את הפרויקט המצליח הזה. אבל בשמיים זה רשום נכון. הגיעו הרבה אנשים מבחוץ, אבל מי שהניע את המהלך היו בני העיירות ששבו הביתה".

לצד הצלחת הפרויקט פקד את נסימי אסון. רעייתו חלתה בטרשת נפוצה, ולאחר עשר שנות מאבק נפטרה. הוא נותר עם חמישה ילדים, הצעיר שבהם בן עשר. "התלבטתי אם להפסיק את הפעילות בשנים של המחלה, אבל לא עצרנו עם כל הקושי", הוא מספר. "רינה הייתה שותפה מלאה לחזון. יחד ראיינו בביתנו אלפי משפחות שרצו להתקבל לגרעינים תורניים. גם אחרי מותה הבנתי שאני ממשיך באותה דרך". שנתיים לאחר המוות נישא נסימי בשנית לאסתר, אלמנה עם שבעה ילדים, ויחד הם ממשיכים לטפח את מפעל הגרעינים התורניים.

ב־2012 התמודדת בפריימריז בבית היהודי, אבל לא הגעת למקום ריאלי. אתה שוקל לנסות שוב את כוחך בפוליטיקה?

"לא, מיציתי את זה. אבל אשמח מאוד לראות צעירים מזרחים משתלבים בעמדות הנהגה בציונות הדתית".

yifater1@gmail.com