לזרוק ולא לשכוח

השולחן הגדול, הכבד, השחור, זה שהיה זרוק מפורק אצלם במחסן, שלקחתי אז, כשהתחלתי לכתוב. הוא פשוט גדול מדי.

× × ×

אחרי שהתפוצץ הצינור לא הייתה ברירה והיה צריך לתקן ולשפץ את פינת העבודה שלי.

יכול להיות שגם לאביב הייתה רגל בעניין המיני־שיפוץ. איך שהוא מתקרב, ובעיקר איך שמתחיל שעון הקיץ ומעניק יותר אור, אני מתחילה לראות אותם. את הפגמים.

לראות פתאום את כל מה שהתעלמתי ממנו בחורף, כל מה שצריך לסדר, לתקן, לארגן. לצבוע.

עם פרוץ האביב אני נתקפת רצון לזרוק.

להוריד מעליי, להשיל, למצוא איך להקל על העומס בעיניים, העומס הזה שמתחיל לחנוק גם את הנשמה.

יותר מדי פרטים ממלאים את חיינו היום, ואני כבר יודעת שמה שלא רשמתי לא קיים. כלום אני לא זוכרת בלי לרשום.

× × ×

קונדו, הגורו היפנית לסידור הבית, טוענת שברגע שהבית יהיה מסודר באמת — הבלגן לעולם לא ישוב. היא אומרת שיש שלושה כללים: 1. לבצע את מלאכת סידור הבית בסדר הנכון. 2. לשמור רק את החפצים שאנחנו אוהבים באמת. 3. לעשות הכול בבת אחת.

היא גם מתעקשת שאם ניישם את השיטה כלשונה, נזכה לבית מסודר לתמיד.

היא כנראה לא פגשה את הילדים שלי.

× × ×

והיה שקט על הקו.

אבא שלי, שתמיד אומר שאין בעיה, ומה שטוב לי וזה בסדר, פתאום שתק.

"את בטוחה?" הוא שאל אחרי מה שנראה לי כמו נצח. "תני לי רגע לחשוב עם אימא אם יש לנו איפה לשים אותו אצלנו".

ואני פתאום קפאתי, הייתי באמצע טרפת הזריקות, אחרי שכבר הרכבתי שולחן חדש דנדש מקופסה שקניתי, נקי וחלק, והסתכלתי עליו, חסר אישיות וחיוור, עומד שם, איפה שפעם היה השולחן של סבא של אבא.

× × ×

"את רוצה שאני אמחק את ה"חיה"?" שאלה הפקידה במשרד הפנים לפני הרבה שנים כשהוצאתי תעודת זהות חדשה.

ואני כל כך הופתעתי, אז שתקתי.

קוראים לי חיה ליהיא, על שם סבתא של אבא, חיה לאה. זו שאת השולחן של בעלה זרקתי הרגע והוא מונח על המדרכה בחוץ.

"מה פתאום?" הייתי מזועזעת מהשאלה שלה. זה השם שנתנו לי הוריי, שנתן לי אבי על שם סבתו האהובה.

וכשמצלצלים ושואלים אם חיה בבית, אני יודעת שזה מהבנק. או ממשרד הפנים.

× × ×

אני אומרת לאבא שלי שאני אחזור אליו ומצלמת את פינת העבודה שלי, הנקייה. החדשה. שנראית כמו מקטלוג של איקאה. ומבינה שבא לי לבכות.

הנה אני זורקת, בשם איזה גורו יפנית, את העבר שלי לרחוב.

ורצתי החוצה למדרכה, בבהלה. מפחדת שמישהו כבר אסף את השולחן, ורק כשאני מגיעה ורואה אותו מפורק, ענק, אני מבינה שאני חייבת להציל אותו.

אין מה לומר, העבר מטיל עלינו כבוד גדול. מכריח אותנו לזכור, לשמור ולא לשכוח. ואנחנו עם כזה, שמתעקש לזכור. שמוטלת עליו האחריות להמשיך.

וזה הכי טבעי ואפילו נכון אחת לכמה זמן להיפרד, להיפטר, להוריד מעל הגב והעורף.

אבל אני לא רוצה למחוק את השם שלי רק כדי שהוא יישמע למישהו יותר מודרני.

ואני רוצה להציל את השולחן.

× × ×

אני נזכרת שרוית סיפרה לי פעם בעיניים בורקות איך היא שיפצה שידה. היא מנהלת ההצגה במופע שבו אני מופיעה עכשיו. והיא נשמה. וזה התחביב שלה.

אני מצלצלת אליה, וכשהיא שומעת על השולחן, כמו מצילת גורי חתולים שתקועים על עמוד, היא ממהרת ותוך רבע שעה מגיעה אל המדרכה.

"את זה את רצית לזרוק?!" היא רושפת עליי בהלם, באכזבה, בכעס.

באותו חוסר אמונה כמו זה שבו עניתי לפקידה המקסימה שרק רצתה להקל עליי את סחיבת השם חיה הישן.

× × ×

המחותנת לעתיד מצלצלת לשאול מה להביא לליל הסדר ואם היא יכולה לעזור.

כהרגלי, בכל שנה, אני שמחה לתת לכולם משימות. גם לה. אף אישה או איש לא צריכים להכין סדר לבד.

הנה עול שהדורות לפנינו החזיקו. בדורות שקדמו לנו היה נהוג להציע למארחת הסדר להביא משהו, והיא הייתה אומרת, חודש קודם, "עזבי, הכול כבר מוכן". או "מה פתאום!" בתרעומת נעלבת.

ואנחנו, תודה לאל, דור שלמד כבר לקבל עזרה.

יש לנו איך להשתפר בתחום, אבל אנחנו בדרך הנכונה.

וביקשתי ממנה את האורז הנפלא שלה.

× × ×

ובדיוק רוית הגיעה עם השולחן.

היא הורידה ממנו את הצבע השחור, ופתאום יצא והציץ העץ שלו. עץ מלא. אמיתי. שהשנים ציירו עליו קווים. מסוג השולחנות האלה שרואים באיזה שוק ואומרים, פעם, יום אחד, כשאהיה גדולה, יהיה לי שולחן כזה.

× × ×

לפני 15 שנה הבאתי מההורים איזה שולחן ישן. ומאז אני אומרת לעצמי כל פעם שמגיע לי שולחן חדש.

ולא ידעתי שמתחת לכל הצבע והשנים יש לי בעצם השולחן הכי יפה.

אין עוד אחד כזה.

באף קופסת קרטון מנצנצת.

× × ×

וכבר יש עליו די הרבה בלגן. יום אחד אסדר.

נכון אחת לכמה זמן להיפרד, להיפטר, להוריד מעל הגב והעורף

צילום: רוית פרדמן

ולא ידעתי שמתחת לכל הצבע והשנים יש לי בעצם השולחן הכי יפה. אין עוד אחד כזה. באף קופסת קרטון מנצנצת