חיי ערביות שווים פחות

בנובמבר האחרון צוין בעולם יום המאבק באלימות נגד נשים. גם אצלנו עשו עבודה יפה: יצאו להפגנות, אירגנו כנסים ותיכננו מודלים לזיהוי מוקדם של קורבנות בסיכון. בארבעת החודשים שחלפו מאז נרצחו שמונה נשים, כולן על רקע אלימות בתוך המשפחה. השיא היה בשבוע שעבר: גבר המוכר לשירותי בריאות הנפש כרת לפי החשד את ראש אשתו וניסה להציתו לעיני העוברים והשבים. גבר אחר, רעול פנים, חדר לביתה של אישה ערבייה מלוד כשהוא חמוש באקדח עם משתיק קול ולעיני אחיה הקטן ירה בראשה מטווח אפס. לפי נתוני ויצ”ו, נרצחות שתי נשים בישראל מדי חודש בממוצע. אפשר שהאומללות מטבריה ולוד שידרגו את הנתונים כשצימצמו את הקצב לשבוע מזוויע אחד.

הרצח בטבריה היכה את הציבור בתדהמה וזכה לסיקור נרחב ולתגובה תקיפה ומיידית. גסיסתה של הנרצחת הערבייה מלוד, לעומת זאת, שנלחמה על חייה והלכה לעולמה כעבור יומיים, סוקרה בקצרה וזכתה להרבה פחות תהודה. יש שיתלו את הסיבה לכך בפרטי הפשע בטבריה, שהיו קיצוניים להחריד. אבל סיפורה העגום של סיהאם אזברגה קורע לב לא פחות: כל חטאה היה שנהגה להתנדב בעמותה שנלחמת בתופעת רצח נשים בחברה הערבית. במותה הפכה סיהאם בעצמה קורבן למעשים שנגדם נאבקה.

יותר ממאה נשים נרצחו בישראל בחמש השנים האחרונות, רובן בידי בני זוג. 77 נשים ערביות נרצחו בישראל בעשור האחרון. אלה מספרים בלתי נתפסים, בפרט לאור העובדה שבעוד שביטחונן של נשים יהודיות מופקר עם ובלי ציון בומבסטי של יום בינלאומי למאבק באלימות נגדן, הרי שדמן וכבודן של נשים ערביות מותר מלכתחילה. הן מתריעות, מסתתרות, מתחננות לעזרה, מהבהבות באלף נורות אזהרה אנושיות, וכשגורלן נחרץ הן הופכות לכתובת אדומה, מאוחרת, על הקיר.

הפנים חלקות. השמות עמומים: דועאא אבו־שרך שנרצחה לעיני ארבעת ילדיה; תשע בנות משפחות אבו־גאנם שמצאו את מותן בדרכים משונות; יסמין אבו־סעלוק, עביר אבו־קטיפאן - נציגות אילמות של בנות ואמהות שנרצחו בגלל “פגיעה בכבוד המשפחה”. תווית איומה שמשדרת סוג של הסבר המבצבץ מאחורי הצקצוקים והאנחות. העוול הטמון בהגדרה זועק, שכן הוא טומן בחובו מסר שזה היה צפוי, שמדובר ברצח שיש בו היגיון פנימי, שצריך לתחקר את בני המשפחה בהתחשבות מסוימת.

רוב תיקי רצח נשים על רקע משפחתי מפוענחים בזמן קצר. רשויות החוק משקיעות במקרים הללו, ובצדק, את מיטב המאמצים והתקציבים. בתיקי רצח של נשים ערביות עומד שיעור הפיענוח על פחות ממחצית. לא מן הנמנע שהטיעון שמדובר ב”פשע תרבותי” תורם את חלקו לתגובות ומשפיע לעיתים גם על אופן הטיפול. התפיסה החברתית של רצח הנשים הערביות לוקה בגזענות ובהיעדר סולידריות, והיא גם סוג של גול עצמי. כי באקלים שבו מנכסים לרצח נסיבות של דת ומשפחה קיימת סכנה שיום יבוא וגם לרצח נשים ממגזרים אחרים יימצא נימוק של פולקלור, שינסה לרכך את הזוועה ולהלביש לה מסגרת וטיעון.

חברה שמבקשת להילחם באלימות נגד נשים צריכה לבנות תוכנית לאומית שתיפתח בחינוך ותסתיים בחקיקה, לארגן שיתופי פעולה של כל הגורמים המערכתיים ולהפסיק לבחון מעשי רצח במסגרת מקובעת של קודים עתיקים. וכשמתרחש רצח כזה, צריך להפגין לויאליות של עמיתות לצרה. להצטרף לפעילות במגזר הערבי, להעניק להן נפח וקול ולהבהיר שכל אישה מכל דת זכאית לביטחון שווה במדינתה. ¿