חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ציור Seated Nude, אמנדו מודיליאני
    זמנים מודרנים  • 04.04.2017
    ערות: קחי מאהב
    "לגור עם בן אדם זה לא סקסי". סיגל, בת 47, מצאה את המיניות שלה מחוץ לבית. תמר מור סלע, מחברת רב המכר "ערות", תביא כאן מדי שבוע מונולוגים של נשים על מיניות, על כל גווניה
    תמר מור סלע

    התחתנתי עם הגבר שחשבתי שיתאים להיות בן הזוג שלי לחיים. להקים משפחה. רציתי את הסטטוס "נשואה". רציתי ביטחון. אלה לא היו אהבת חיי וגם לא המין של חיי, כלומר הבסיס מראש היה רעוע. המחיר של הבחירה בו היה ויתור על להיות אישה מינית ורוב המשברים הזוגיים שלנו נעו סביב העניין הזה. פתאום מין, שאמור להיות שיא החופש, נעשה משהו שצריך להתאמץ עליו.

     

    זוגיות ומשפחתיות הורגות את המיניות, כל אחת בדרכה. לגור עם בנאדם זה לא סקסי. הכל צפוי ויש המון התעסקויות מאוד לא סקסיוֹת. אם את רוצה להיות סקסית בתוך קשר עם מישהו שאת חיה איתו, את צריכה לצאת מעורך. לעשות ניתוק כמעט טקסי במעבר בין התפקידים. קשה לי להיות אמא, לבשל, לכבס, לשלם חשבונות ולהיות מינית. זה לא עובד לי. אולי נוח לי להשליך את הקושי על האמהות ולא על הקשר הזוגי הבעייתי שלנו, למרות שיש בו גם רבדים טובים כמו חברות, פרגון ושותפות הורית. אבל הם לא משפרים את המיניות.

     

    הייתי בת 42 כשהלכנו לעוד טיפול זוגי כושל שבסופו המטפלת אמרה לי, "קחי מאהב". הבנתי שכרטיס הכניסה שלי לחופש הוא להיות נאמנה לעצמי. להיות מי שאני. ליצור. לנהל קשרים שונים עם אנשים שונים. לשכב עם מי שבא לי מתי שבא לי. קשה להתנהל בעולם הזה נאמנה לעצמך בלי לחטוף ביקורת ולשלם מחיר. חלק מהביקורת החברתית שתולה במוח שלי כמו חותמת, אבל יש גם את שאלת הילדים ואיזה מחיר הם ישלמו על הצורך שלי להיות חופשייה. ולהיות פומבית עם החופש שלי. כי פומביות היא חלק מלהיות חופשייה.

     

    הרבה שנים הרגשתי דואליות בין המחשבה שמונוגמיה היא דיכוי של החופש שלי, של המיניות שלי, של חלקים שלמים בזהות שלי לבין הידיעה שאני משתפת פעולה עם הדיכוי הזה. האמירה "קחי מאהב", הייתה פתח להבנה עמוקה יותר: שהקשר הזוגי לא יכול לספק לי הכל. שהפתרון שהיא מציעה, המפתח לחופש, נמצא מחוץ לקשר הזוגי. ההבנה הזאת הובילה לפתיחת היחסים בינינו. זה אומר שלכל אחד יש אפשרות לפתוח את עצמו לעוד קשרים, לאו דווקא מיניים.

     

    במשבצת של "אישה נשואה ואמא" יש המון מוגבלות והפתיחה הזאת שיחררה אותי. פתאום יכולתי לפלרטט עם גברים. להיות מינית. בהתחלה, כל גבר שפגשתי נמדד דרך המבט של "אם הוא פרטנר טוב לסקס". זה תדר בעייתי, בטח אם אני אמורה להרצות בפני קהל שיש בו גם גברים וכל מה שמעניין אותי הוא אם הגבר שיושב בשורה השלישית משמאל חושב שאני מושכת. פתאום נפתח לי תדר מיני ולא התחשק לי לסגור אותו ולהגיד לעצמי: "טוב, עכשיו אלבש את החליפה של האישה העובדת ואתאפק."

     

    ואז חזרתי להיות בקשר עם גבר שהייתה לנו בעבר הרחוק מערכת יחסים ארוכה עם סקס מעולה. גם הוא חי בזוגיות. המפגשים שלנו הם רק למטרות סקס כי אנחנו לא יכולים להיפגש בפומבי. אז אנחנו נפגשים מדי פעם לשלוש שעות רצופות של סקס. וזה איטי ומסעיר מכף רגל ועד ראש. הסקס איתו ממלא אותי שמחה ויצירה ויכול להשאיר אותי מרחפת במשך שבועות. אנחנו יכולים לשתף אחד את השני בתמונות מהחיים שלנו, אבל מקפידים לא לדבר על העננה המוסרית שרובצת מעל הקשר הזה. והוא יודע לגעת. הוא מבין מה הגוף שלי אומר לו. אי־אפשר ללמד את זה. וכשמישהו קורא אותך ככה, זה שיא החופש. זה לא שתקשורת מילולית לא חשובה למיניות. היא חשובה. אבל יש משהו מצמצם במילים. תקשורת מינית טובה לא זקוקה להרבה מילים. כשאת יכולה להיות במיטה בלי להגיד כל רגע "יותר חזק, יותר חלש, יותר ימינה", האם זו לא התקשרות הכי גבוהה שיכולה להיות? היום אני מבינה שמין טוב הוא כימיה. יש את זה או שאין את זה. מין טוב זה להתמסר להנאה של עצמך ושלו. לשחרר כל מחשבה. להיות נוכחת בתוך הפיזיוּת: בּרֵיחוֹת, במרקם, בתנועה. פתאום את מרגישה שהכל אפשרי.

     

    ברגע שפתחתי את הדלת, אי־אפשר לסגור אותה. אני לא רוצה לסגור. לא רוצה לוותר על החלק הזה שיש בי. זה לא רק המין. זו ההתרגשות. ההרגשה שאני יפה ומושכת. שאני חיה. זה גם חלק גדול מהקושי. כי כשאת חופשייה, קשה לך לחזור למשבצת. קשה לחזור למשפחתיות.

    סיגל. בת 47.

     

    * * *

    אולי זה סוג של נס שאפשר לכתוב כאן בעיתון טקסטים מהסוג הזה. מאז יצא ספרי "ערות - נשים מדברות מיניות" אני מקבלת המון תגובות ושומעת המון סיפורים. אם אנסה לסכם את המהות של מה שאני שומעת, הרי שזו הכמיהה שיש לכל כך הרבה נשים להפסיק להלך על בהונות, ולדרוך על קרקע החיים בכף רגל מלאה. ומיניות היא אולי הייצוג החזק ביותר של הכמיהה הזאת. הסיפורים האלה הם תביעה לשחרור. לניכוס מחודש של חוויית הגוף שהופקעה מנשים לאורך מאות שנות תרבות פטריארכלית. תרבות שמדברת שפה גברית שאינה משרתת את החוויה הנשית הייחודית. גם לא את זו הגברית. בכל שבוע אכתוב כאן קול אחר. אטיוד קצר שיבטא קשת רחבה ככל האפשר של נשים. ואתן מוזמנות לקרוא. ואז לכתוב אליי. ואכתוב אתכן.

     

    erot.woman@gmail.com