ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Jonathan Bloom
    7 לילות • 03.04.2017
    חורבן הבית
    יונתן ברג ברח מההתנחלות פסגות ומאז לא מצא לו בית. לא בגיהינום הצבאי, לא במסיבות הסמים של דרום אמריקה, לא בתל־אביב הריקנית, לא בממסד הדתי המושחת, וגם לא בשירה הישראלית הפרובינציאלית. ספרו החדש הוא דין וחשבון עם המקום שבו גדל: פחד המוות, הפוגרומים בשכנים הערבים, המיניות המתעוררת והאידיאלים שהוחלפו בקרייריזם נוסח בנט. כשתגיע השעה, הוא מודה בכאב, יעזור לפנות את בית הוריו
    יהודה נוריאל // צילומים: יונתן בלום

    גן העדן של קולומביה מצא יונתן ברג את הגיהינום. "נקודת השפל של חיי", הוא משחזר במבוכה. "בקרטחנה יש קטע של ישראלים. חבורות של עשרה, אחרי צבא, שוכרים את הפנטהאוז בבניין גבוה. כמה דקות אחרי שהגעתי, דפיקה בדלת. נכנס בחור עם חליפה ולידו שני בריונים. והוא פותח מזוודה, ובתוכה - אני לא מגזים - לפחות שלושה־ארבעה קילו קוקאין. וזה מילא. ברחוב המרכזי יש קזינו, שבאים אליו אירופאים עשירים, ומסתובבות שם זונות צעירות, יפהפיות. אז הקטע הישראלי הוא לבוא לשם בשתיים־שלוש לפנות בוקר, והבחורות שלא מצאו קליינט - זה או לחזור עם הסרסור שלהן, או עם צעיר ישראלי, משוחרר צבא, שמביא אותן לפנטהאוז, נותן להן קוקאין חינם, אוכל, שתייה, מיטה - ומבקש בתמורה סקס.

     

    יונתן ברג
    יונתן ברג

     

    "רגע, ועל 'הבית של יפתח' שמעת? זו חוויה מעצבת של דור. בית בבוגוטה, שמיועד רק לצעירים ישראלים. מוזיקת טראנס 24 שעות ביממה בווליום מטורף, והכל חשוך כל הזמן, ובכל החדרים יש בחורות מקומיות וקוקאין. יש אנשים שנמצאים שם רצוף שבועיים, חודש, לא יוצאים מהמקום - סקס וקוק. ומי שרעב, יש למטה מסעדה שמוציאה פלאפל וחומוס כל הזמן. אנשים לא ישנים חודש. מאבדים את זה. נופלים במדרגות. זוחלים. נגמרים. זו חוויה אגרסיבית. אתה רואה שם איך כל הצעקה של הצבא, 'אהההההה!' איך הבנאדם מוציא את כל השלוש שנים, לפני שהוא חוזר הביתה ללימודים ולאישה ולילדים ולמשכנתה. אין מקום שנראה יותר כמו סדום ועמורה. זה הגיהינום".

     

    ואתה?

     

    "בכנות, לא עשיתי שום דבר. קמתי בבוקר הראשון, ומסביב ההוא מחוק וזו שוכבת עירומה וזה דוהר על אקסטזי. קמתי ואמרתי, זה לא בשבילי. וברחתי".

     

     

    אז הוא חזר מהבית של יפתח, אחרי עוד כמה שנות נדודים בעולם, אלא שלא היה כבר בית לחזור אליו. ברג הוא בן היישוב פסגות. מהיישובים האידיאולוגיים של תנועת ההתנחלות, בגב ההר, עמוק בשטח העוין, משקיף על אל־בירה. בגיל צעיר נשלח למסלול המובחר, תיכון 'חורב' וישיבת 'נתיב מאיר' האליטיסטית, כדי למצוא עצמו נזרק ממנה. חזר בשאלה במובן המקובל, המשיך לבית ספר אקסטרני, פריקת עול, סיני, בחורות. בצבא עבר חוויות קשות כלוחם קרבי, כולל נפילת חבריו הקרובים, שהובילו להתמוטטות עולם הערכים הישן. על אלה בא אותו טיול גדול, "פרויקט הימלטות" כמו שהוא קורא לו - מסיבות טראנס, גואה, ברזיל, תאילנד, סמים פסיכדליים. עד שעצר הכל. במקום חומרים משני תודעה, החל להתמכר לסם האמיתי - המציאות בכבודה. יושב וכותב.

     

    ועכשיו רואה אור הספר הגדול שלו, 'פסגות: סיפור עזיבה' (הוצאת אפיק). ממואר קצר ומרתק מתחילתו ועד סופו, שהוא גם סיפורו של הצעיר יליד שנות ה־80 - תיכון, צבא, מסע בעולם, חזרה - וגם הסיפור הגדול על ההתנחלות. בסגנון ריאליסטי, חשוף, מדוקדק, ברג שוטח את חייו ומאפשר לכל אחד מאיתנו להציץ אל המקום הזה, שאזהרת מסע מרחפת מעליו. היישוב פסגות: עיקול הביוב המסוכן בדרך, הגדר החשמלית שצמחה לה עם השנים, האשקוביות של הדור הצעיר - מין תושבים שמרנים שנכלאו באזור לא־להם. הנחמה שמצא בספרייה וחיבוטי המיניות הראשונים. הדו־קרב בין בית הכנסת האשכנזי השליט וזה הספרדי. האימה להיתקע בטעות ברמאללה ופוגרומצ'יק מאולתר בפנסים של אל־בירה. פסגות של ברג היא מין קיבוץ, הלוקה במחלות הישנות: בועה סגורה, התעליינות, היכרות צפופה מדי בין החברים, אשכנזיות־יתר, לעיתים חוסר פיכחון כלכלי, ומבט עוין־מתגאה במי שיצא ולא יחזור.

     

    ואת הספר הזה, אני אומר לו, הוא כותב במבט של היסטוריון, מתעד מקום שהולך ונעלם. "לכתוב ממואר בגיל 35 זה לא לגיטימי", הוא מודה בחיוך. "המקום הזה קיים לגמרי ומוביל את הישראליות כבר 40 שנה, אבל עבורי הוא גנאלוגיה של דבר שנעלם. אני לא יכול לגור היום בפסגות. אורח החיים שלי לא מקובל שם יותר. אבל יום אחד חבר שלי דיבר על 'המתנחלים האלה' ונזעקתי, 'אתה לא מכיר כלום!' אחר כך אמרתי לעצמי, 'יונתן, מה אתה רוצה? בשולחן השבת אתה רותח על המשפחה, באוניברסיטת תל־אביב אתה מגן על השכנים. מה עבר עליך? ומה בעצם הסיפור כולו?"

     

     

    • • •

     

    נתחיל מהסוף: לאן כל זה הולך? ההבנה שיום אחד ייאלצו להתפנות או ציפייה לפורענות מתישהו, וגירוש הפלסטינים?

     

    "זה לא קיים במודע. הסלע התחיל להתפורר, ובציבור המתנחלים כבר מזמן חילחלה ההבנה שיהיה צורך לפנות התנחלויות. אז ממשיכים לשחק את הפסאדה של 'ארץ ישראל השלמה' ו'אף שעל', כי זה יותר נכון אסטרטגית מול הממסד - אבל עמוק בפנים מבינים שיהיה צורך בפינוי. ואני אפילו לא רואה תרחישי אימה כשזה יקרה. ה־200 חבר'ה האלה שמתבצרים בעמונה בבית כנסת - זה בדיוק מה שזה. ואיתם, מדינת ישראל צריכה לדעת להתמודד".

     

    כי בתכלס, הם פוצים?

     

    "בדיוק ככה. פוצים טובים. תשמע, את אבא שלי, שבפסגות היה הסמן הכי קיצוני, הכי 'גבר', עושה טיולים לבד בבנימין, סמל האתוס של 'לא מעניין אותי' - הם ניפנפו אותו! לא רק שהם פוצים, אין להם יכולת להתמודד עם חריגים. כולם בעיקרון נורא מעריצים חנן פורתים וזמבישים, שילכו אל הגבעות ויבנו בתים ויתעמתו עם הממשלה - אבל כל פעם שיש אינדיבידואל ביישוב, הם לא יכולים לסבול את זה. זה כמו שיהיה לך רכב יקר מדי, או בית של שלוש קומות ולא שתיים, או שמישהו יהיה פתאום אמן. ואת זה הם לא פתרו".

     

    יש בהתנחלות תחושה משותפת של "דבר אסור", כולנו גונבים סוסים יחד?

     

    "לא בפסגות. אולי ביישובים יותר קיצוניים. הרוב לא נמצאים בשיח הזה. בעלי בתים, מקצועות חופשיים, מתפרנסים בירושלים, ישנים בווילה שתי קומות - האוכלוסייה לא עסוקה בשאלות אידיאולוגיות. מה אתה חושב, שבגיל 45 הפלפל האידיאולוגי עוד בתחת? וזה הפרדוקס: אני לא יכול להניח לזה בתל־אביב, בעוד הם יושבים שם ואומרים לי, מה אתה עושה עניין? אנחנו בסך הכל חיים פה. מה אתה חופר?"

     

    אתה משטח את זה לאיכות חיים, "גם לנו מגיע צמוד קרקע ורמי לוי כמו לכולם". אבל בבסיס זה הרב קוק, האתחלתא דגאולה, ההבטחה האלוהית.

     

    "לא מסכים עם זה. המשיכה לארץ ישראל ולאדמה קשורה לארוס. הצורך של הארוס לפרוץ באיזושהי צורה. למיניות יש הרבה יותר חשיבות מ'ההבטחה האלוהית', וזו טעות לא להתייחס לחברה דתית, גם לחרדית, שלא מבעד לעדשה המינית. הארוס חייב לצאת - או במאבק נגד מנגנוני המדינה, כמו אצל החרדים, או בתשוקה הבלתי נגמרת הזו לאדמה.

     

    "המחשבה על חברה שעדיין נתונה בלהט הקדום והקדוש של סבסטיה היא לא נכונה. עדיין מתייחסים אליהם, מבחוץ, כמו לחנן פורת. אבל הם לא. הם בנט. הם אקזיט והצלחה כלכלית. הייתה תקופה שכל בני היישובים היו עובדים סוציאליים. זה סימן אחר של הארוס היישובי: להציל, לעזור. בינתיים פיעפע המודל של ההצלחה הכלכלית, של בנט".

     

    ואף אחד לא עושה אקזיט ממש, פיזי, לרעננה של בנט? אומר לעצמו, די, אני רוצה לנוח מבקבוקי תבערה?

     

    "יש בדור המבוגר כאלה. ומבינים אותם. אבל הדבר הדרמטי שהשתנה הוא האתוס, ולא האקזיט לרעננה. אח שלי יעקב, הבעלים של יקב פסגות, עם ההצלחה הכלכלית שלו - הוא הדור החדש, לא נערי הגבעות או איתמר בן גביר. הוא מייצג אתוס שאומר, 'אני מפה, מפסגות, אבל אשחק במגרש של מרכז החברה הישראלית, ואגיע להצלחה כלכלית ובינלאומית'.

     

    "ומה קורה לחנן פורתים? הם הופכים לנערי גבעות. וזה לא מקרי שיצהר וחברון הם כאלה. זרקו את כל החבר'ה החריגים לשני מקומות בערך, ושהם 'ילכו לפני המחנה'. אבל האם בפסגות היו רוצים שיסתובבו להם שם הפאות הארוכות האלה והכיפה הבוכרית, וירקדו להם בבית כנסת? בחיים לא! אתה יודע למה? קודם כל, כי זה מאריך נורא את התפילה, ואני רוצה כבר להגיע הביתה לארוחה. אז שכל החבר'ה האלה ירקדו להם בצומת תפוח ובבת עין. ובכנות, אם הייתי בא לאמא שלי עם הכיפה הבוכרית הזו, במקום עם הקוקו שיש לי - היא הייתה לא מרוצה בדיוק אותו דבר".

     

    נוער הגבעות זה פאנק? מרד הנעורים, אולי היחיד בחברה הישראלית?

     

    "לחלוטין. בגיל 15 וחצי נזרקתי מהישיבה. ואם לא, הייתי פונה לכיכר ציון, ולחוף דוגית, לסיני ולסמים, 'המרד החילוני' - אז המרד שלי היה שולח אותי לשם. אלה שתי האופציות שלך: או שתלך לאיזו גבעה, כיפה גדולה, פאות, מגפי בוקרים, תסתובב עם הצאן ותעשן - או שתלך לכיכר ציון ותרד על בקבוק פינלנדיה. מה עוד יש?"

     

    דרך האמצע: לשמוע סטטיק ובן־אל ולהילחם על זכותך לאופניים חשמליים. ילדים שהיום נשארים לגור עם ההורים עד גיל 30 בערך.

     

    "או בחברה הדתית, תופעה הולכת וגדלה של נישואים מוקדמים. וזה מאוד מבאס. כן, העניין המיני כמובן, בגלל שרוצים להתפרק, זו הסיבה - וזה סם ההרדמה הכי גדול לחיים. נישואים ואיתם ילדים בגיל מאוד מוקדם. כל חבריי, כולל מי שהפך לחילוני - כולם נשואים היום עם שלושה ילדים. והחלק של חיפוש, בלבול, תעייה - נמחק. ואי־אפשר לשחזר".

     

    איך לא נמצאה עדיין פרצה בעניין המין?

     

    "מה אתה חושב, צעירים דתיים־לאומיים מעל גיל 25 לא מקיימים יחסי מין? משוכנע שכן. מה זה כל התרבות של 'דתיים־לייט', נחלאות? מי שלא התחתן עד גיל 25, מוצא את עצמו בנחלאות. ואם זה היה קורה לי, זה היה האסון של חיי. ולא שאני לא מבואס להיות בגיל 35 לא נשוי, גם זה סרט. ואחת המטרות בספר הייתה לתת לאנשים שעברו את המסע שלי הרגשה שהם לא לבד. כי הם סובלים. הם עזבו שפה אחת - ולעולם לא ימצאו שפה אחרת. והמקום שבו זה הכי חזק הוא הזוגיות. מי הבחורה הזו שאני אמצא? איפה היא קיימת בכלל?"

     

    מצד שני, אין גם קנאה בך, שיצאת משם, "נהנה מהעיר הגדולה"?

     

    "כן. עד היום. לא במובן של 'הוא נהנה מהחיים', כי הנאה שם היא לא העניין. זו חברה מאוד ספרטנית. אותי לא חינכו לצרכנות. לא אקנה משהו חדש כי הוא יפה ולא אלך למסעדה יקרה לאכול גורמה. חינכו אותנו לאכול מה שצריך וללבוש מה שיש. והחופשה היחידה שהייתה לנו כמשפחה, הייתה בגוש קטיף. לא, הקנאה באה ממקום של 'הוא מכיר יותר'. המנעד והמגוון שלו מבחינת קיום, רחב יותר. אלא שיש מחירים כבדים למה שעשיתי. חרדה גדולה. איבדתי את האדמה, את הביטחון, איבדתי את השפה. ובאיזשהו אופן איבדתי את הבית".

     

     

    • • •

     

    את הרגע הזה, שבו הוא מבין שכבר אינו בן בית בפסגות, מתאר ברג ברגע אחד של פחד. עיקול הביוב המסוכן בדרך ליישוב, זה שהיה חולף על פניו בלי למצמץ, ומאז יצא מפסגות - הלב שלו מחסיר שם פעימה. "זו נסיעה שעשיתי אלף פעם. ופתאום, כשעברתי את העיקול - וואו. ואנשים עושים את זה כל יום, פעמיים. אם כל פעם תדמיין שכדור מפלח את השמשה, לא תעמוד בזה. בטח ובטח אם הילד יגיד לך את זה בלילה".

     

    אתה מתאר את פסגות כמו בועה שמנסה לשמר נורמליות, גגות רעפים ומתקני ילדים, אפופה בענן של פחד.

     

    "כן. הפחד קיים - אלא אם כן אתה משתמש בהדחקה. וזה מנגנון הרסני מאוד, הוא יתפרץ אחר כך בעוצמה כפולה ומכופלת. בטח מהפנים הקפואות של הציבור הזה. הדיבור על טיפול נפשי והפחד הקיומי לחלוטין לא קיים. מה שנכון גם כלפי לוחמים. או הילדים שגדלים שם. מישהו מטפל בהם? אז אני פגוע. פגוע הלם גם של פסגות וגם של הצבא.

     

    "וזה נכון לגבי כלל החברה הישראלית. אנשים בירושלים בתקופת דקירות מתמודדים עם פחד המוות? והאוטובוסים המתפוצצים? בחברה הישראלית יש הדחקה מוחלטת של הפחד. אני כלוחם הופקרתי מבחינה נפשית. כמו אלאור אזריה: למה אף אחד במשפט הזה לא אמר מילה על הסיטואציה של הלוחם בחברון? לצד זה שהוא אשם - למה לא מדברים על מצבו הנפשי האיום ונורא? הרי אתה הופך לשבר כלי. וצריך להתחיל לגעת בחומר הנפץ הזה. אף אחד לא מסוגל להתמודד עם המילה 'כיבוש', אבל אם נתמודד עם המילה 'נפש', נבוא מהדלת האחורית. התשובה 'אין ברירה', לילד שאתה שולח ללשכת גיוס, היא לא לגיטימית. אלאור אזריה עמד במשפט ולא נאמר פעם אחת, 'המצב הנפשי של הלוחם בחברון'".

     

    ואז מתיישב תושב פסגות מול הטלוויזיה, רואה את השמאלנים צועקים עליו ואומר, כפויי טובה? הרי אנחנו פה "נהרגים באוהלה של פסגות".

     

    "זו לא החוויה. כי יש להם תחושת ערך עצמי. להפך, זה נותן עוצמה נפשית גדולה, אני עושה משהו עבור מישהו אחר. ההליכה לפני המחנה מגנה מפני הזעם. 'אנחנו הקיבוץ'. 'אנחנו החלוצים'. אבל זה קצת נמהל ברצון להיות במרכז החברה הישראלית. להיות בגל"צ וב'ידיעות', להיות יועז הנדל ועמית סגל. הוא הרי החליף את המחתרת. עמית סגל החליף את חגי סגל, ועקיבא נוביק החליף את יצחק נוביק - העיתונאים החליפו את האבות שלהם מהמחתרת. זו ההחלפה הגדולה שנוצרה. לא רוצים יותר להיות המחתרת שעושה פעולות טרור".

     

    מצד שני, הזמבישים וחברי המחתרת עדיין זוכים לכבוד, לא? השכיחו את תכנון פיצוץ הר הבית, והאוטובוסים, וראשי הערים, וסולימאן חירבאווי.

     

    "בוודאי. באתוס המתנחלי רוקנו את הדרמה הזו. 'עזוב, הם שיחקו', 'אף אחד לא נהרג ממש', 'זה רק הרגליים של ראשי הערים', חצי הרגו. כאילו - אנחנו לא באמת מפוצצים אוטובוסים, אבל שהערבים יידעו: גם אנחנו יודעים להיות משוגעים. אגב, זה המודל בחברון וביצהר: אתה משוגע? גם אני יודע להיות משוגע. וזה כמובן נורא ואיום".

     

    כמו "חתונת השנאה": בוא נתחפש גם אנחנו לחמאסניקים!

     

    "בדיוק. ובפורים בפרט, בחברון, הכל משתחרר, זה אירוע קיצוני, לכן הרחבתי על זה בספר. 'אל תחשוב שבגלל שהגניוס שלי הוא לכתוב ספרים, אני בחברון איראה כמו מישהו מהשטייטל'. רק מה לי ולאתוס הזה? אני באמת חיוור מהחדר, תן לי לכתוב ספרים! נו טוב, אולי בכדורגל אני קצת ברברי".

     

     

    • • •

     

    ברג, 35, הוא כותב פורה במיוחד. בשש השנים מאז החל לכתוב, יש מאחוריו כבר שלושה ספרי שירה, רומן אחד ('עוד חמש דקות', גם הוא מבוסס על חייו בהתנחלות) ועוד אחד בעבודה. והמגירות מלאות, הוא מספר. עובד כביבליותרפיסט, ומתגורר, אבוי לבושה, בתל־אביב. "ואתה חושב שכאן אני מרגיש בן בית? ממש לא. זו לא השפה שלי. יש פה דלות רוחנית ואידיאולוגית. קיום מכוח האינרציה. והתכונה המרכזית היא חיקוי. החילוניות של העשורים האחרונים נורא רוצה להיות ניו־יורק וברלין, גם במחיר אובדן הזהות שלה. ולי זה לא מתאים. אז למה אני גר בתל־אביב? שאלה טובה. כי אין מקום אחר שיכול לספק לי את הרעש האנושי התזזיתי המגוון של העיר".

     

    ברג לפחות מתכוון לייצר כאן תרבות אחרת. למשל ספר שיריו האחרון, השאפתני בטירוף, 'היסטוריה'. מחזור של 119 שירים, המשרטט את תולדות היהודים מן התנ"ך ועד לציונות. "השירה העברית הולכת ומתפרקת מהנכסים העצומים שלה, ארון ספרים שאין כמוהו בתולדות האנושות - הרמב"ם, המשנה וההלכה, שירת ספרד, ההשכלה ומנדלסון והיינה ושפינוזה, עד לשבתאי צבי, גרשום שולם ורותקו וגינסברג. כולם יחד. זו תנועה אחת, שאני רוצה להיות שותף לה. אבל כשהמודל משתנה מעמוס עוז לאתגר קרת, זה אומר הכל".

     

    ברג נותר מאמין, אלא שהפרקטיקה שלו אישית לגמרי. "מתפלל בבוקר ומדיטציה, בית כנסת בשישי־שבת, שומר כשרות במובן הראשוני. כשרות זה מנגנון שבא להגיד, 'לא הכל כל הזמן'. נגד גרגרנות. אני מחפש טעם במצוות. אני מנשק מזוזה, למשל, כי כשאתה נכנס לחלל חדש, אתה צריך להיות מודע לכך שנכנסת אליו. מצוות הן תמרורים של מודעות".

     

    אתה יודע שלקיום המצוות יצא שם רע בקרב חילונים, בגלל הממסד האורתודוקסי המגביל.

     

    "אבל למה לצעיר הישראלי עדיין אכפת מהממסד המושחת הזה? תעזוב את הרבנות! שכח מהם! תעשה חתונה שלא מוכרת ברבנות! ואם בצום ביום כיפור אין טעם - אז אל תצום. ההצעה שלי היא יהדות אישית. תסתכל על היהדות ותגיד, מה מתאים לי: ללכת בשישי לבית כנסת? לעשות ארוחת שבת? להתפלל בבוקר? לצום, עושה לי חיבור לרגע טהרה? ככה נראית היהדות שלי. אין לי בעיה לחזור מבית כנסת ולשים סרט. אין לי בעיה לשבת במסעדה עם מטבח לא כשר, ולאכול כשר".

     

    העולם המודרני, 2017, לא הולך ומפרק את הדתות הגדולות והנוקשות?

     

    "לא. שום דבר לא ינצח את הדת. אין המצאה אנושית יותר גדולה מהדת. כל הסיפור האנושי הוא חיפוש אפשרויות לסעד נפשי, ולא הומצא סעד גדול יותר מהאל. מבחינה פסיכולוגית, זו ההמצאה הכי מבריקה של בן האנוש. אגב, פייסבוק יושב בדיוק על זה. הוא עלה על משהו מדהים: לתת לך סעד נפשי, בדרך של לייקים. אבל פייסבוק הוא תלוי פעולה, אתה צריך לפרסם פוסט. האלוהות היא תמידית. לא צריך לעשות כלום. זה מבריק. אבל אני מסכים שהאבולוציה הקולקטיבית של הדת היא נוראית. כשהסעד הנפשי הופך לכוח רצחני. לכן זה חייב להיות אישי. שכל אחד יעשה וריאציה משלו על היהדות ועל הישראליות. בכלל, למה הכל נעשה פה במערכות גדולות בין גושים, בכותרות, או שחור או לבן?"

     

    מקום בינארי, שחור־לבן כזה, שמוציא את ברג מכליו, הוא הקרב הניטש בשירה הישראלית בין מזרחי לאשכנזי. "אני רק תולה תקוות שאחרי שהגל העכור יעבור, תהיה התפרקות של הגושים הגדולים האלה, וממנה תתחיל התקרבות לתרבות יותר מאוזנת, מזרח־מערב, מה שיכול להוביל למקום יותר נכון גם ביחס לפלסטיני וגם ביחס ליהדות. צריך לצאת מההתעקשות שלנו לא להיות במזרח התיכון".

     

    אירוני, אתה הרי מגיע מהתנחלות, מקום שמנציח את הבידוד מהמזרח התיכון שמסביבו, ואת התפיסה "או אני או אתם".

     

    "נכון. לכן אני מקווה שיגיע השינוי, אחרי המאבק האלים הזה, מזרחי־אשכנזי. ואולי היה צריך להגזים בהתחלה, רועי חסן היה צריך לבעוט בכל הדלתות, גם במחיר של שירה פחות טובה. ההצלחה של ערס פואטיקה מדהימה. וכל הכבוד להם. אבל האם השירה של רועי חסן ושל עדי קיסר משוכללת ומורכבת? לא. שלומי חתוכה ותהילה חכימי, למשל, כותבים שירה הרבה יותר משוכללת. משוררים נפלאים כמו יעקב ביטון או אלי אליהו נדחקים הצידה. ולהפסיד את יעקב ביטון בשביל רועי חסן, זו טעות של השירה העברית.

     

    "אני לא רוצה להישמע מתנשא, אבל אני לא במשחק הזה יותר. לכן כתבתי את 'היסטוריה'. להגיב לציוויליזציה היהודית דרך שירים. וכן, זה פרויקט 'אליטיסטי'. חלק מהבעיה של השירה העברית היא סגירות־יתר. בשנים האחרונות אני יותר מושפע משירה מתורגמת - רוברט בליי, רילקה, צ'סלב מילוש, זביגנייב הרברט, אליזבת בישופ, אדם זגייבסקי. כי גם כל המריבות שלנו סגורות בתוך השירה העברית; צחצוח החרבות הוא עוד פעם עם זך, עוד פעם עם ויזלטיר. לא מעניין אותי לדבר איתם! אני רוצה לדבר עם דרוויש וזגייבסקי".

     

    נו, עדי קיסר קוראת לעצמה "אפרו־תימן", ורועי חסן נראה כמו שילוב בין סעדיה מרציאנו וגנגסטה ראפר.

     

    "אבל זה לא מה שהם עושים! רועי כותב לגמרי מההשפעה של נתן זך. עדי כותבת לגמרי מההשפעה של ארז ביטון. אם מישהו היה כותב מההשפעה של דרוויש, הייתי אומר אהלן וסהלן. צריך לפתוח את השורות. אי־אפשר להתנהל רק בצינוק של זך ועמיחי. די! ואין בינינו המשוררים שום שיחה רצינית היום. חיים גורי מספר שהוא נתן את השירים הראשונים שלו לאלתרמן ב'כסית'. למי יביא משורר היום את שיריו? אין כלום. אנחנו חולים. כל אחד תולה משהו בפייסבוק, וכל אחד נמצא במרדף אחרי איזה פרס".

     

     

    • • •

     

    גילוי נאות. אני מכיר את היישוב פסגות מהעריסה שלו ממש. היו אלה בני משפחתי, הצד האהוב עליי במיוחד, שהיו ממקימי המקום. דודה שולה ודוד שלמה, אנשים מלאי אידיאלים וערכים, החלום הישראלי הכי יפה, שמאחד אשכנזייה ומזרחי, בת קיבוץ ועירוני, שמוותרים על כל מה שיש להם, נוטלים את הילדים הפעוטים ויוצאים אל גב ההר באמונה שלמה. לימים הם חיים ביישוב משגשג, שלושה והנה כבר ארבעה דורות, לוחמים ומחנכים, מפעל חיים אמיתי ומעורר קנאה. וכל המפעל הזה והבית הזה נתונים תמיד בסכנת חורבן. המחשבה על כך עושה גם לשמאלן שאני - במיוחד לשמאלן שאני - תחושה נוראית של בגידה. ברג עוד מוסיף ומציין שהם נחשבים הכי קול ביישוב. את זה ידעתי מזמן.

     

    איך הספר 'פסגות' יתקבל בפסגות?

     

    "אין לי מושג. אולי יכעסו. אני חושש. היה לי קשה לכתוב אותו, ובכל יום שהוא נדחה יש לי סוג של הקלה. הוא מורכב, בעיקר בגלל המראה שאני שם מול המשפחה שלי, שבחלקה כבר לא שם (הוריו של ברג התגרשו ואביו מתגורר במעלה־אדומים, י"נ). ושמתי בו הכל: המיניות, הסמים, החזרה בשאלה. הפוגרומים שהיינו עושים ברמאללה. ומה יקרה לי, עם הבחורות שיקראו אותו? תשמע, אני יודע רק דבר אחד: זו הפעם האחרונה שאני מתעסק עם כל הדבר הזה".

     

    אתה לא חושב לפעמים מה יקרה כשאלף, מאה אלף, מיליון פלסטינים פשוט יקומו יום אחד, וברגליהם יעלו על היישוב?

     

    "משתדל לא לחשוב. לא יודע, יירו בהם. יתפתח עימות צבאי. אני מעדיף לחשוב על תרחיש כלכלי. כשהרס איכות החיים יגיע גם להתנחלות, והאפשרויות הכלכליות יהיו או חיים נורמליים או הדבר הזה. אולי אז ייפול האסימון".

     

    ולא חבל על חיים של הרבה מאוד אנשים, שיתבזבזו על מזבח רעיון הזוי שנועד לחורבן?

     

    "ומה לא בזבוז? לשבת בשינקין זה לא בזבוז? מה האלטרנטיבה המדהימה? לגור בראשון־לציון, או ברחביה, או בנס הרים? לא. ואני מאוד שמח שגדלתי במקום הזה. יש בו סיפור. פסגות היא לא רעננה והרצליה המשעממות. פסגות היא מקום שהטעין את חיי בקונפליקטים ובמשמעות".

     

    ומה אתה רוצה שיקרה שם ואיתנו?

     

    "רוצה שיהיה טוב. שיהיה הסכם שלום. ואם בהסכם הזה יצטרכו לפנות את פסגות, אז כן - ואמא שלי תצרח כשהיא תקרא את זה. כן, כולל לפנות את בית ילדותי. וזה פרויקט החיים של אבא, אמא, אחי. אישית אני לא חושב שיצטרכו לפנות, הרעיון של פדרציה נשמע לי יותר נכון, אבל אם וכאשר, אז כן, וזה יהיה קורע לב. אני אבכה עד עמקי נשמתי וארגיש חורבן. ואנשים שם יעברו התפכחות קשה מאוד, ריק, אבל גדול. ואחריו, או שיצליחו להפנות את האנרגיה הזאת לאפיקים חיוביים, או שכמו הסיפור הקיבוצי, כל הדבר הזה יתמוסס. אגב, זה יכול גם להיות הדבר הכי טוב שיקרה לספרות העברית".

     


    פרסום ראשון: 03.04.17 , 23:16