אדולף היטלר היה גם ג'אנקי. הפיהרר היה מכור לסם סינתטי אופורי, מעין־הרואין, שקיבל במנות כבירות ובהזרקות לווריד. 1,100 כאלה קיבל רק בשנתיים האחרונות לחייו, ולשלטון הרייך בן אלף השנה. הצבא הגרמני היה מפוצץ סמים. מפקדי טנקים בפלישות לצרפת ולרוסיה קיבלו אספקה של עשרות מיליוני קפסולות של ספידים לחישול הנפש והגוף. המעבדות הגרמניות המשיכו לרקוח תרופות שטניות. בין היתר את הוונדר־דראג, מסטיק־קוקאין מרוכז בטירוף, שנוסה על אסירים במחנות, ונועד ללוחמים בודדים בצוללות קמיקזה מתאבדות, בדרכן אל מימי התמזה. והאומה הגרמנית כולה נשטפה בשיגעון הפרוויטין. כדור חוקי ומומלץ לכל פועל, תוסף בריאות לכל עקרת בית: אתם מכירים את זה היום תחת השם, קריסטל־מת'. גרמניה הנאצית, Breaking VERY Bad.
את כל אלה, ועוד הרבה יותר, חושף הסופר והעיתונאי נורמן אוהלר בספרו 'Blitzed – סמים ברייך השלישי', שתורגם עתה לאנגלית, בוודאי יגיע גם אלינו, וכבר מעורר עניין רב בעולם. מסמך מרתק בטירוף, מחקר היסטורי אבל גם סיפור צבעוני, מבעית, מופרע, הנכתב בשפה לא אקדמית, על ידי מי שהוא בכלל סופר ועיתונאי פוליטי. והרגע שניצת בו הרעיון, מספר אוהלר בחיוך, מגיע בכלל מסצנת האנדרגראונד ונפילת חומת ברלין: במזרח העיר התגלו בתי מרקחת, שהזמן עצר בהם מלכת.
"חבר טוב שלי, אלכס, הוא די־ג'יי במועדון ה־Visionaere", מספר אוהלר, "והוא הכיר אנשים שהיו פורצים בניינטיז לבתי מרקחת במזרח ברלין, כדי לגנוב תרופות. ערב אחד הם חזרו עם פרוויטין, באריזה המקורית. אז בתור די־ג'יי ברלינאי הוא אמר, בואו ננסה גם את זה. 'אחרי משהו כמו 60 שנה', הוא אמר לי, 'החומר עבד. וזה היה נורא חזק. פתאום הבנתי, אלוהים אדירים, כולם לקחו אז סמים קשים!' הוא סיים את הסיפור המטורף הזה ואני הייתי בהלם. מה? גרמניה הנאצית הייתה על סמים?! וזה התחיל לעורר את הסקרנות שלי".
* * *
מכאן החל מחקר יסודי בן חמש שנים. אוהלר שילב את הידוע עד היום, וזה לא מעט, בשיחות עם היסטוריונים, סקירה של תעשיית הרוקחות הגרמנית, ונבירה בחומרים מרתקים, שהתחבאו בארכיונים הגרמניים. והם, כידוע לשמצה, תיעדו הכל. דווקא בתחום שנדמה היה שהכל כבר נאמר בו, הוא מצליח לחדש לא מעט. אוהלר בעצם בודק מקרוב את "טוהר הדם הגרמני" עצמו - מה באמת זרם בעורקי המדינה הנאצית.
"הגרמנים תמיד היו אובססיביים לגבי הדם שלהם, כמו חוקי הגזע בנירנברג, והשמדת העם היהודי שהתבססה על כך, כמובן", הוא אומר. "וטוהר הדם הזה, טוהר הגזע, גם הולך יד ביד עם הסדר הגרמני המפורסם. אנשים כמו סבא שלי תמיד היו ממשיכים להגן על היטלר, 'הכל היה מסודר, נקי, לכולם הייתה עבודה'. ואני ביקשתי לקעקע את המיתוסים המקובלים על גרמניה הנאצית. לגלות שהמצב היה דווקא כאוטי ביותר. וכן, לבדוק את 'הדם הגרמני'".
גרמניה הייתה אומה שאהבה מאוד להשתמש בסמים. מורפיום, קוקאין, מריחואנה או סמי הזיה, שהוקעו מאוחר יותר על ידי המשטר הנאצי - לטובת ממריצים אחרים ומסוכנים לא פחות. "עבדתי עם האנס מומסן המנוח (מבכירי החוקרים של הרייך השלישי), והוא אמר לי להתחיל את הספר מהתקופה שלפני עליית היטלר לשלטון. 'לך לוויימאר', הוא אמר לי, וזו הייתה עצה מעולה.
"אז חזרתי אחורה, ואחורה, עד שהגעתי לשורשי נוכחות הסמים בתרבות ובחברה הגרמנית. הרוקח פרידריך סרטורנר, שמגלה ב־1805 את המורפין, נקודת הפריצה של תעשיית הרוקחות הגרמנית. בסוף אותה מאה מגיע פליקס הופמן, כימאי בחברת 'באייר', עם תרופה לעולם - אספירין. 11 יום אחר כך, אותו אדם מעורב בהמצאה אחרת: 'הרואין', אופיאט חצי סינתטי, הסם המעוצב הראשון - ובאייר עושה בזכותו עסקים מעולים".
רפובליקת ויימאר מתפוררת ומפנה מקום ב־1933 לנאצים, שהולכים ומנקים אותה, לכאורה. והיהודים כמובן הראשונים בתור. ובהקשר של השימוש בסמים – היהודים מוצגים כמכורים ומפיצי הנגע. אתה מראה איורים בספרי לימוד, היהודים הם כמו פטריות סמים רעילות.
"כן, זה מזעזע. רפובליקת ויימאר היא עניין מרתק. הנאצים תמיד קראו לה, 'הרפובליקה היהודית'. ולמרות שהבכירים הנאצים השתמשו בכל כך הרבה סמים, הם הכריזו על 'מלחמה בסמים', כדרך לדכא מיעוטים, באופן שבו אנחנו רואים עד היום ממשלים בעולם שכך נוהגים, למשל נגד שחורים. ובמסגרת האידיאולוגיה הנאצית נטען, שהיהודים מכורים לסמים. טענו שרבים מהרופאים היהודים בברלין מכורים למורפיום, למשל. ואחד הנימוקים היה: היהודים לא שותים הרבה אלכוהול, שהוא דבר חיובי. לכן הם לוקחים סמים רעים".
ונקודת המפנה היא אולימפיאדת ברלין 1936. זה מצחיק, אם נזכרים במזרח גרמניה המאוחרת והסימום של הספורטאים – ומגלים שהקשר מתחיל עוד הרבה קודם. הסמים עוזרים לספורטאים - אז למה שלא נייצר בעצמנו?
"לגרמנים, בעקבות האולימפיאדה, לא הסתדר איך הם הגזע הארי, האדם העליון, אבל השחורים הנחותים האלה, ג'סי אוונס והאחרים, יכולים לרוץ מהר יותר ולזכות בכל מדליות הזהב. רווחו שמועות שהאמריקאים נטלו בנזדרין (סם ממריץ), שהיה חוקי אז. אבל זו הנחה שלא הוכחה.
"ואז באה חברת 'טמלר' והחליטה לפתח משהו עוד יותר טוב: את המתאמפטמין, 'פרוויטין', שנכנס לשוק ב־1938. תרופה לעם הגרמני. דומה מאוד לקריסטל־מת' של היום, רק מיוצר במעבדה גרמנית נקייה, ולא במרתף מזוהם ומסוכן", הוא מספר. והפרוויטין שטף את כל גרמניה. הוא ניתן בהתחלה בלי מרשם אפילו. ההשקה שלו הייתה מסיבית, קיצונית. מודעות בכל מקום, הלהיט החדש. תרופת פלא, התרופה של כל התרופות. לשפר את מצב הרוח, למנוע חרדות, לחדד את החושים, הרבה מאוד מרץ ורעננות ויכולת לעבוד. תרופה לדיאטה, אפילו אמצעי להגביר את הליבידו. וגם - התרופה שתשכך את כל סימפטומי הגמילה מאלכוהול, מורפיום וקוקאין. "זה לא נחשב סם מסוכן, אלא חומר מעורר, כמו לשתות קפה", מספר אוהלר, שבספרו מציג, בין היתר, אפילו פרסומות לשוקולד, עם תוספת פרוויטין, קריסטל־מת', בתוכו.
הספר מתאר בהרחבה כיצד אחיות, מזכירות, נהגים, שומרים, אנשי אבטחה, מדענים, סטודנטים - כו־לם נסחפו בזה. הסם המעורר שיגשג גם לאור הצמא לגאווה לאומית לאחר חרפת הסכמי השלום של מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי. קריאות כמו "התעוררי, גרמניה" הלכו טוב עם ספידים. מדובר בסם אופורי חזק ביותר שכמו שורף את הגוף משימוש יתר. שיניים רקובות, נזק בריאותי, התמכרות נוראית, חרדה ודיכאון של הדאון, ריקנות, פרנויות, עוינות, אלימות, הזיות אפילו, ונזק מאוד גדול למערכת החיסונית. פשע משמעותי לא התפתח סביב השימוש, משום שהוא היה חוקי. אין בספר נתונים מספריים לגבי השימוש בפרוויטין בקרב האוכלוסייה, אבל רק בצבא, ורק לפני הפלישה לארדנים, חילקו 35 מיליון כדורים, וכמות הרבה יותר גדולה בהמשך, יותר מ־200 מיליון מנות, לפי ההערכה. פרוויטין היה הרבה יותר כמו אקמול.
המתאמפטמין בא לחשל את העם, כדי לעשות את מה שהם יעשו? או להפך – מה שהגרמנים עשו, דחף אותם לסמים כאלה?
"שיגעון הפרוויטין מתחיל ב־38', כשרוב האוכלוסייה עדיין לא מעורבת בפשעים הנוראים. המחקר שלי מגלה שהסם נועד להתמודד עם הקצב המהיר של התקופה. כשהיטלר עולה לשלטון היו שישה מיליון מובטלים. ב־38', אפס. זה כמובן קשור גם למדיניות הגזענית ולסילוק היהודים בין היתר, אבל כל אדם הפך לחלק יצרני במערכת, חלק ממרוץ העכברים של החיים המודרניים. הם התחילו ליטול פרוויטין כדי להתמודד עם משימות היומיום, ומהר מאוד התרגלו לזה. ומהבית זה הגיע לצבא. לקראת הפלישה לפולין, החיילים פשוט לקחו מיוזמתם פרוויטין".
בספרך אתה מציין שהפלישה לפולין היתה הפיילוט לפרוויטין. הפלישה הגדולה למדינות השפלה ולצרפת קיבלה פוש מהשימוש הזה?
"לא, היא לא הייתה פרי שימוש בסמים. התוכנית הייתה לחצות את הארדנים, במשך שלושה ימים ולילות בלא שינה, ולהפתיע את הצרפתים. היטלר תמיד האמין בתוכניות משוגעות. זה היה עבורו הפתרון, ותשובה לטענות שזה יהיה כמו במלחמת העולם הראשונה, יימשך לנצח ובסוף הגרמנים יפסידו. היטלר אמר, 'כשהמצב דרש את זה במלחמה הקודמת, אני נשארתי ער בשוחה. לחייל הגרמני לא תהיה בעיה להישאר ער!' ועל כל הדבר הזה הגיע המתאמפטמין. 35 מיליון כדורי פרוויטין שסופקו לחיילים הלוחמים. הצבא הנאצי היה הראשון בעולם להשתמש בשיטתיות בסמי בית מרקחת. הדבר הזה מבוסס על מחקר מאוד יסודי שביצעתי. הלוחמים בטנקים שפרצו את הדרך, היללו את הפרוויטין, 'הוא עזר לנו לעשות את העבודה שהיינו צריכים'. והם תמיד קראו לזה, 'העבודה'".
אתה לא חושש שהספר יספק "כתב הגנה" מעוות לפשעי הנאצים? כאילו, "הסמים גרמו לנו לזה".
"זו נקודה שחשוב מיד להבהיר ולהבין: ביצוע הזוועות, ותכנון הפשעים, במיוחד רצח העם היהודי, לא תוכננו בעקבות שימוש בסמים. זו הייתה האידיאולוגיה הנאצית מתחילת הדרך. לוועידת ואנזה ("הפתרון הסופי") אין שום קשר לסמים. אפילו הלכתי ובדקתי, למשל, אם האיינזצגרופן השתמשו בפרוויטין. לא מצאתי שום תיעוד לכך. בדקתי גם אם השומרים במחנות הריכוז השתמשו בפרוויטין. גם לכך לא מצאתי הוכחות. הם שתו כמויות אדירות של אלכוהול, אבל אלכוהול הוא לא הסיבה לקיום של אושוויץ, כן", הוא מפטיר בעוגמה.
"ואדולף היטלר, שהשתמש בכמויות כמויות גדולות של סמים - לא עשה את זה כדי להיות יותר מרושע ומשוגע. הוא היה כזה ממילא. אלא, כדי להמשיך ולשקוע באופוריה, בניתוק. היטלר לא רצה להתעמת עם המציאות, במיוחד לא בשלבים המאוחרים, כשהוא הולך להפסיד את המלחמה. הוא השתמש בסמים כדי לשמור על מצב רוח אופטימי, וכדי לשכנע בפגישות את הגנרלים שלו. לסמים אין אחריות למעשים של המפלצות האלה".
* * *
השטן עם השפם הוא מרכז חלקו השני של הספר, וביתר דיוק: הקשר בין אדולף היטלר לדוקטור תיאודור מורל. רופא פרטי שנחשד בתחילת הדרך בהיותו בכלל יהודי, מיהר להצטרף למפלגה הנאצית, חילק ביד נדיבה סמים לכל מיני מפורסמים והפך בין היתר למטפל של הקולנוענית לני ריפנשטאהל ושל אווה בראון, ששידכה אותו לאהובה, הפיהרר. מורל משמש לצידו עד הימים האחרונים ממש, עם מרקחת הולכת וגוברת של חומרים, שאותם הוא מתעד, עבור הלקוח הסודי והאחד שלו: "הפציינט A".
ואתה מתאר מצב שבו הפציינט A, אדולף היטלר, הולך והופך לג'אנקי שנתלש מהמציאות. והרופא שלו – מעין דילר מבוהל או צייתן.
"היחסים בין שניהם מרתקים. תיאודור מורל הוא אחת הדמויות המרתקות והמוזרות ביותר בכל המכונה הנאצית. היטלר תמיד הצטייר לעולם בתור פריק של בריאות, צמחוני אדוק, לא שותה, מתרחק אפילו מקפאין. ואז הוא פוגש את מורל ומפתח איתו יחסים אינטימיים, בניגוד לבוז מסביב של כל הצמרת הנאצית. מורל נותן לו בהתחלה זריקות ויטמינים, כל יום, מ־36' עד 41'. ואז היטלר חולה לראשונה, ומתחיל לקבל אופיואידים, את ה־Eukodal המפורסם (מעין הרואין, דומה לאוקסיקודון). והמרשמים הולכים ומשתנים, ככל שהבעיות של היטלר בחזית נמשכות, והיחסים ביניהם הופכים אינטנסיביים, עד שמה שהוא שם בזריקות האלה זה כבר לא ויטמינים או גלוקוז - אלא סמים קשים, ובכמויות, היישר לווריד".
וטענה חדשנית שלך: ימיו האחרונים של היטלר בבונקר, ומצב רוחו ובריאותו – הם בעצם תסמיני גמילה של ג'אנקי נטול סמים.
"קראתי את התרשומות של דוקטור מורל. ב־45' הוא כבר לא מצליח לספק להיטלר את ה־Eukodal. מורל לא מסביר למה - אולי זה קשור להפצצת המפעל בדרמשטט בדצמבר 44'. אבל הוא מציין שהוא שלח את העוזרים שלו לאזורים מופצצים ומסוכנים ברחבי ברלין, מבית מרקחת אחד לשני, לחפש תרופות וסמים. הרעידות והצמרמורות של היטלר נראים כתסמיני גמילה ברורים. גבלס כותב ביומן שלו, במרץ 45', שכנראה כל האופיואידים שמורל נתן, לא היו לטובת בריאותו של הפיהרר.
"אז התזה המקובלת אומרת שהיטלר לקה בפרקינסון. אין הוכחות לכך, והוא קיבל רק פעם אחת תרופה לזה. אולי הוא לקה בשני הדברים, ובכל מקרה, עבורי זה מובן מאליו - היטלר היה מכור, בתהליכי גמילה חריפים. ובקשר לבונקר ול'היטלר מחפש חניה' (צוחק), יש כבר טייק כזה. היטלר צועק, איפה מורל והסמים שלי?"
היו בהתחלה שמועות שמורל יהודי. בהוליווד עוד יעשו על זה סרט – האיש שבעצם הציל את העולם!
"לא מצאתי שום סימוכין ליהדותו, אין לכך רישום, וללא ספק הוא נבדק. הוא רק זכה לכתובות נאצה על הקליניקה שלו בתחילת הדרך. אבל לך תדע! (צוחק) אולי הוא הצליח להסוות את זה. האם דוקטור מורל הציל את העולם? זו שאלה טובה. אולי בסוף עוד יקראו על שמו רחוב בהרצליה".
ובאופן מהותי יותר – אולי זה רק היה לטובת העולם, שהיטלר השתמש והידרדר?
"כן, ניתן להסביר את חולשתו של היטלר כדיקטטור גם בבריאותו המידרדרת. אחרי 'מבצע ואלקירי' (ניסיון ההתנקשות בהיטלר) הוא כבר לוקח בתכיפות אופיאטים, גם בשילוב קוקאין, וממשיך באסטרטגיית המלחמה. מה שכמובן לא עזר לגרמניה. שוחחתי על הספר עם סר אנטוני ביוור, ההיסטוריון הבריטי. הוא תמיד התעניין בשאלה הנוגעת לחיסולו של היטלר. המודיעין הבריטי הפסיק ב־44' עם התוכניות להתנקש בהיטלר, כי הם הסיקו שהיטלר לא אפקטיבי, ההחלטות שלו שגויות, ועדיף להשאיר אותו. במקום למשל שיגיע במקומו אלברט שפר (האדריכל הכריזמטי של הרייך), נעים השיחה, ההגיוני, שיבקש לעשות שלום עם המערב, ואולי להתלכד במלחמה נגד ברית־המועצות. אלא שצ'רצ'יל תמיד התנגד לזה. הוא רצה לחסל את הנציונל־סוציאליזם, עד הסוף".
אתה רומז בספרך לכך שהמוטיבציה לפלוש לרוסיה, ובדיעבד להיקבר שם, הייתה גם היא תלוית סמים? הרבה היסטוריונים יחלקו עליך.
"להחלטה של היטלר לפלוש לרוסיה אין קשר ישיר לסמים, אלא להצלחות המזהירות קודם. אבל בעקיפין יש נקודה: חיל האוויר הכושל, בפיקודו של גרינג. החולשה של הלופטוואפה לא איפשרה את הפלישה לבריטניה, והעובדה שגרינג נעשה מכור למורפיום, לא הפכה אותו למצביא דגול. גרינג הולך ומוציא את עצמו מהמלחמה. הוא מעדיף לבלות במסעות ציד, ללטף את אריה המחמד שלו, נסחף בעולם של פנטזיה.
"בגלל אלה, היטלר חיפש אויב אחר, הרפתקה אחרת - ובוחר ברוסיה, גם בגלל האידיאולוגיה והשנאה היוקדת לקומוניזם. ובכל מקרה, כשהחיילים הגרמנים פולשים לרוסיה, הם כבר משתמשים בעשרות מיליוני טבליות מת', הרבה יותר מבפלישה לצרפת. והם נוחלים הצלחות אדירות. רק שלמזלנו, כידוע, הם לא ידעו להעריך את הגודל של רוסיה, את החורף, וכמובן - הגבורה של הצבא הרוסי".
מה שקשה לומר על הצבא הצרפתי.
"נו כן. תשמע, אני לא רוצה לשפוט את הצבא הצרפתי, אני לא מומחה לכך. אבל יש עניין קטן שלא הכנסתי לספר. מצאתי שביום המתקפה הגרמנית, 10 במאי, כשהגרמנים דוהרים, מפוצצים ממתאמפטמין - 3,500 משאיות עמוסות יין צרפתי אדום נעות במקביל מחבל הכרמים הצרפתי, אל קווי החזית. כי הייתה הוראה שכל חייל צרפתי יקבל שלושת רבעי ליטר יין אדום ביום. יותר מאוחר הם כבר הגיעו להערכות, שזה לא מועיל כל כך".
בסוף הספר מספר אוהלר מה קורה כשהשימוש בסמים והפיתוח שלהם לצורכי מלחמה מגיע למחוזות של טירוף הדעת - אם היה עוד לאן להגיע. למשל, שימוש במסקלין מעורר הזיות, כדי לפתח טכניקות לשטיפת מוח, שנוסה על אסירים באושוויץ. "אבל ממה שהגעתי אליו, אלה היו לוחמי מחתרת פולנים, לא יהודים. גם לא בניסויי הסמים שנערכו בדכאו", הוא מוסיף.
וגולת הכותרת: פיתוח הוונדר־דראג, סם הפלא. מסטיק ובו קוקאין מרוכז, שנועד להותיר בערנות מלאה, במשך שבוע ימים לפחות, לוחמי קמיקזה של הצי הגרמני. אלה יועדו להישלח בצוללות זעירות של לוחם אחד, ולהתפוצץ במימי האוקיינוס, אפילו בנהר התמזה, על כלי מלחמה של בעלות הברית. "הצי הגרמני טען תמיד: 'לא ביצענו שום פשעי מלחמה. אנחנו היינו החלק הנקי של הצבא'", מספר אוהלר. "אבל אני מצאתי אחרת. הם היו עמוק שם, עם התוכניות המשוגעות האלה, המחקר אחרי הוונדר־דראג, סם־העל שיגרום לאנשים להישאר ערים במשך שבועות, והניסויים על אסירי מחנה זקסנהאוזן.
"אז הם הלכו וניסו למצוא, מה יהיה הסם האולטימטיבי, והופתעתי מהפתרון שלהם: קוקאין, דווקא. אלא שהניסויים האלה לא עבדו. יותר מדויק, אלה היו עינויים של אסירי המחנות, שנדרשו ללכת וללכת, משמונה בערב עד ארבע אחר הצהריים למחרת. לוחמי הקמיקזה בצוללות עצמן, נכלאו בקופסת פח, מפוצצים מסמים, קוקאין בגומי לעיסה, מתאמפטמין ואיוקודאל, והגיעו מהר מאוד למצבים פסיכוטיים. הם אפילו לא הצליחו לקרוא את ההוראות".
צריך להיות נאיביים כדי להניח, שצבאות העולם היום לא עושים שימוש בסמים.
"אל תניח. דיברתי עכשיו בסן־פרנסיסקו על הספר. ואחרי האירוע פגשתי לוחם מהנייבי סילז, מהמעגל של אלה שחיסלו את בן־לאדן. והוא סיפר לי שגם הם לקחו אמפטמין במשימות שהצריכו את זה. הרבה יחידות עילית משתמשות בזה, הגרמנים השתמשו באפגניסטן במודפיניל, סם חדש יחסית, למשל. וגם מהצד השני.
"אתה יודע, יש לי בעיה קבועה בכניסה לישראל, כי ביקרתי בעבר בפקיסטן, ותמיד שואלים, מה בכלל עשית שם. הייתי שם כעיתונאי. ושם גם שמעתי לראשונה שהטליבאן סיפקו מת' למחבלים מתאבדים. הרי ללכת עם חגורת נפץ להתאבד, זה לא פשוט - אפילו עם ההבטחה לעלות לגן עדן. גם דאעש משתמשים באמפטמין, לא מתאמפטמין, ובין היתר השתמשו ב'קפטגון' בהתקפות האחרונות בצרפת. אז זה עוד כלום מול מה שהצבא הנאצי וכל החברה בעצם השתמשו בו".
* * *
ספרו של אוהלר פורסם לפני שנתיים בגרמנית תחת השם Der Totale Rausch, ומאז תורגם ל־27 שפות. הוא מגלה שהוא כבר מצוי במשא ומתן על עיבוד קולנועי וכמו כן, שהוצאת 'מטר' רכשה את הזכויות ותרגום עברי יראה אור ב־2018. אוהלר, יליד 70', מתגורר היום שוב בברלין, לאחר שוטטות נרחבת ברחבי תבל, ובכלל זה גם שנה וחצי בתל־אביב, שהוא זוכר בחיבה רבה, וקשרים שהוא שומר עם כמה מחבריו כאן.
שאלה לא נעימה, אבל כזו שישראלים לבטח ישאלו: תגיד, מה סבא שלך עשה בשואה?
"אל תתבייש, זו שאלה מצוינת. כי היא נוגעת בשורשי הכתיבה שלי. בגיל 12 או 13 שמעתי לראשונה על מחנות הריכוז, ראיתי תמונות מזעזעות, למרות שכמובן, אנחנו לא היינו בצד הקורבנות. ישבתי עם סבא שלי בגינה ושאלתי אותו אם הייתה לו איזושהי מעורבות בזה, כי ידעתי שהוא עבד בחברת הרכבות. סבא שלי ענה שהוא עבד בתחנת רכבת במורביה, שהייתה חלק מצ'כוסלובקיה, ופעם אחת הוא ראה רכבת של קרונות בקר, מלאה באסירים. הוא אמר בהתחלה, אלה בטח שבויי מלחמה רוסים. אבל אז הוא הבחין שהיא בכלל מגיעה מגרמניה, ויש שם גם ילדים. וכל זה בוודאי נגד התקנות.
"שאלתי אותו, אז מה עשית? 'פשוט המשכתי בעבודה, ולא הוצאתי מילה', הוא ענה, 'כי פחדתי מאוד מהאס־אס'. ואז הוא קם מהכיסא, הלך לחדר שלו, וחזר עם מעטפה. 'אתה צריך לקחת את זה ממני, כי אני לא יכול להחזיק את זה יותר', הוא אמר. בפנים היה פנקס החברות שלו במפלגה, סיכות של צלבי קרס, ונדמה לי שגם עותק של 'מיין קאמפף'. ונדמה לי שאותו רגע הפך אותי לכותב. זה, ונקודות מפנה נוספות, שהפכו אותי שמאלני מאוד, אקטיביסט פוליטי, ותקופה ארוכה שנאתי את גרמניה ואת הגרמנים".
רגע אחד של תקווה הגיע ב־9 בנובמבר 1989. "הייתי במערב העיר כשהחומה נפלה, ומיד טסתי למקום. הדבר הכי מדהים שראיתי בימי חיי", הוא נזכר. קצת לפני שהחבר'ה שלו מגלים את הפרוויטין ההוא, שהתחבא בבתי המרקחת של מזרח ברלין, אוהלר נטל חלק בסצנה המטורפת שפרחה בעיר, בתחילת הניינטיז, מצעדי האהבה, הרייבים, הטכנו, והאקסטזי. "הייתי חלק מכל העניין, 'טרזור' והמועדונים האגדתיים האלה, שנתיים ממש אינטנסיביות", הוא אומר, "אבל מזמן כבר לא. נו באמת, יש לי כבר שני ילדים היום, איך זה מסתדר (צוחק). והסצנה כולה השתנתה. עוד ב־95' האקסטזי הוחלף על ידי ספידים וקוקאין, מה ששינה לגמרי את התמונה".
מגפת סמים אחרת, מסוכנת ומשמעותית פי כמה, עדיין לא הגיע לגרמניה, גם לא לישראל. אוקסיקונטין, פרקוסט ויתר משככי כאבים סינתטיים – דומים להבהיל למה שנטל היטלר - שמציפים את ארצות־הברית, בדרך לשימוש אינטנסיבי בבן הדוד הזול והקטלני יותר, ההרואין.
"זה האקלים שמוליד את דונלד טראמפ. הוא קיבל הרבה מאוד קולות באזורים תעשייתים לשעבר שדעכו, שמשגשגים בהם אופיאטים וגם קריסטל־מת'. בדיוק עכשיו הספר שלי נמצא ברשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס, כי הוא ממש מהדהד את המצב הנוכחי באמריקה, אומה עם התמכרות הולכת וגדלה, תחת מנהיג שיגעוני, במידה רבה".
המלחמה בסמים נכשלה? נעשה בה שימוש לרעה?
"ללא ספק. אני שותף להערכה, למשל, שמגפת הקראק של שנות ה־80 תודלקה בידי סוכנויות ממשל, שרצו להרוס את השכונות השחורות בערים אמריקאיות. באופן כללי, 'המלחמה בסמים' היא כל כך מרושעת, כי היא מנוצלת, במיוחד על ידי הממשלה האמריקאית, לייצר סוג של שליטה וענישה של מגזרים מסוימים. מספיק לבדוק את אוכלוסיית האסירים באמריקה, למעלה משני מיליון איש - והחלק העצום של גברים שחורים, עברייני סמים.
"אז רשמית אין יותר גזענות - אבל ביומיום, שחורים נורים על ידי המשטרה ונכלאים בגלל שימוש בסמים. וגם בגלל זה - 'המלחמה בסמים' חייבת להיפסק. לגליזציה? בוודאי. צריך גם ליצור שיח פתוח על סמים ואיך ראוי להשתמש בהם, עוד דרך ארוכה לפנינו. אבל הנה, אני מבין שאפילו ישראל עושה צעד עם המריחואנה".
בהיבטים אחרים, הוא מספר, ישראל לא נראית משהו ממקום מושבו. "הכיבוש נמשך, וזה לא ייאמן. המחסומים האלה, זה נראה לי כל כך מזמן - ושום דבר לא משתנה", הוא אומר. אוהלר שהה במזרח התיכון לפני כ־13 שנה, ובין היתר, היה גם העיתונאי האחרון שראיין את יאסר ערפאת, שלושה שבועות לפני מותו. "הייתי חלק מתוכנית של מכון גתה, כותבים גרמנים הוזמנו לערים ערביות שונות, כותבים ערבים שהו בגרמניה - ואני הוצבתי ברמאללה", הוא מספר. "חודש בעיר, לכתוב על חיי היומיום, לדבר כל בוקר עם פלסטיני אחר ולתעד את זה. שיחה עם מוכר פלאפל, שיחה עם מחמוד דרוויש.
"עד שבוקר אחד מגיעה אישה ואומרת לי, 'אני יכולה להפגיש אותך עם ערפאת. מעוניין?' בטח! עניתי לה. 'אז עוד 30 דקות, ארוחת צהריים איתו'. ואז היא אספה אותי עם נהג במרצדס, למוקטעה. וזה היה קפקאי. ללכת במבוך של מסדרונות, ממש חוויה פסיכדלית, ופתאום דלת נפתחה - וערפאת היה שם! הוא היה חביב מאוד, והתיישבנו שם, רק אני, האישה וערפאת. אבל לא יכולתי לשאול אותו כלום, הוא רק דיבר על 'הכיבוש', וגילה אובססיה לשרון.
"כל מה שאני זוכר זה שהגיע האוכל, וערפאת הבחין שרק לו נתנו ברוקולי. הוא ראה את זה ואמר, לא! אתה צריך לאכול גם!" אוהלר משתהה. "זה היה די מצחיק. ערפאת נראה לי כמו חייזר. והאמת? בדיוק הייתי די מסומם מעוגיית חשיש שאכלתי קודם".
