ללכת איתו
קצת כמו הדוג־ווקרים שצועדים ברחבי העיר עם כלב שלבעליו אין זמן לטייל איתו, בן ויינשטיין צועד עם אנשים שזקוקים לאוזן קשבת. ותתפלאו, יש לו לא מעט לקוחות. הרוב נשים, אגב. מתברר שבעולם המנוכר שלנו הרבה אנשים רוצים לפרוק את מה שמעיק עליהם ולא מוצאים עם מי. "אוזן קשבת זה מצרך נדיר היום בעידן הפייסבוק והסלולרי", אומר ויינשטיין על המקצוע יוצא הדופן שלו
צפו: בן הפיפל ווקר בפעולה
אז למה שמה שמתאים לידידו הטוב של האדם לא יתאים לאדם עצמו? הכירו את בן ויינשטיין מתל־אביב, סטודנט לפסיכולוגיה וגם פיפל ווקר. כן־כן, בתרגום הכי מילולי שיש הוא אחד כזה שצועד בתשלום עם אנשים. על הרצועה אמנם הוא מוותר, אבל במחיר סמלי הוא מציע לכם לחלץ את האיברים וגם לפרוק את אשר על ליבכם.
"עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה", מספר לי ויינשטיין בעיצומו של מפגש הליכה בנוף אורבני. "בתואר היו המון תיאוריות, סטטיסטיקות ופיזיולוגיה שהן לא תמיד רלוונטיות ללהיות פסיכולוג בתכל'ס. היתה לי חסרה איזושהי התנסות מעשית. אתה יכול לשמוע הרצאות במשך עשר שנים ואז להגיע למקצוע ושלא יהיו לך בכלל כלים להתמודד עם מצבים שהם יותר חווייתיים. נתקלתי בכתבה של בחור אמריקאי, שעושה בדיוק את הפרויקט הזה. אמרתי איזה יופי, אני יכול במקום לחשוב על רעיון משלי פשוט 'לגנוב' את הרעיון שלו. וכך קרה. פירסמתי מודעות בכל מיני מקומות, ואנשים פשוט פנו אליי".
הקשבה בתשלום סמלי
הטרנד החדש אותו החליט לייבא לארץ אכן מגיע מארצות־הברית. מלוס־אנג'לס, ליתר דיוק. אבל בעוד ששם הפנים של התופעה הוא שחקן מובטל (הוליווד, אלא מה) שמספק ללקוחותיו גם חצי שואו, בארץ הקודש החליט ויינשטיין להתמקד בצעידות בעיקר באלמנט הזה שנראה שברח לנו קצת בעידן הדיגיטלי, הקשבה.
"הקהל שלי מתחלק", הוא מסביר לי בעודנו ממשיכים בהליכה נינוחה, שגם שונאת־תזוזה שכמוני יכולה ליהנות ממנה. "החלק הכי משמעותי זה אנשים שמחפשים אוזן קשבת, שרוצים פשוט שיקשיבו להם - דבר שהפך להיות מצרך די נדיר עם כל הסלולרי והפייסבוק. אנשים, גם כשהם פוגשים משפחה וחברים, עדיין כל אחד עסוק בעצמו. כל אחד רוצה להשמיע ופחות לשמוע. יש גם את אלו שפונים אליי כסוג של אימון כושר. יש מיעוט קטן של אנשים שרואים את זה בתור טיפול פסיכולוגי. במקרה הזה אני מבהיר שזה לא אני. אני לא מטפל, אין לי הכשרה לזה. אני שולח אותם לבן אדם יותר מוסמך".
הלקוחות חוזרים? כמו בתהליך טיפולי?
"הסשן הכי ארוך שהיה לי נמשך חמש פגישות. הרוב באים לפעם אחת, אני מניח שמרוב סקרנות. ספורים האנשים שמגיעים כמה פעמים".
אבל למה בעצם לדבר איתך? למה לא לדבר עם משפחה וחברים?
"גם כשיש שיחה עם קרובי משפחה וחברים, הרבה פעמים השיחה היא קצת חד־צדדית, וכל אחד מביא את עצמו ופחות קשוב לאחר. פחות מרגישים אכפתיות, לפי דעתי. הרבה פעמים גם יותר קל להיפתח לבן אדם זר מאשר לחבר או לבן משפחה. יש נושאים שהרבה יותר קל להעלות אותם ולגעת בהם".
והפורמט של ההליכה, למה לא פשוט לבוא לבתים של אנשים? או לשבת בבית קפה ולשוחח?
"יש משהו בסביבה נייטרלית שמאוד מקל ומקליל את האווירה. זה הופך את המפגש ללא פורמלי. אני חושב שזה עוזר לאנשים להיפתח. ברגע ששני אנשים הולכים ברחוב יש יותר הסחות דעת, לא הכל הוא סביב מה שהבן אדם אומר. וחוץ מזה יש גם את האלמנט הפיזי. גם זה שמבצעים פעילות תוך כדי קצת מסיח את הדעת מהכבדות. אני משתדל שהמסלולים יהיו במקומות שהם קצת יותר טבע, ים או פארק. לצאת קצת מהעיר, שלפעמים יש בה משהו שהוא מעיק".
אנחנו, למשל, מגיעים עכשיו לסשן כזה של הליכה. איך זה עובד? איך מתחילים?
"כמו שמתחילה כל שיחה. יש היכרות. כל אחד מציג את עצמו. מה הוא עושה, מה מעניין אותו. השיחה מתפתחת לאן שהיא מתפתחת".
אתה גם מציג את עצמך? אתה חושף מעצמך?
"אני גם חושף מעצמי. אני אומר מי אני, מה הדברים שמעניינים אותי. מה אני עושה. כל דבר שיכול לגרום לשיחה להתפתח לכיוונים מעניינים. זה יותר שיחה מאשר טיפול, אין פה היררכיה".
אתה גם מקבל מזה משהו?
"אני לומד לקבל אנשים כמו שהם. ברור שלא כל בן אדם שמגיע הוא כוס התה שלי. יש הרבה טיפוסים. אני לומד לא להיות שיפוטי. להיות סימפטי יותר".
מי קהל היעד שלך?
"זה מיועד לכל בן אדם. אין, בעצם, קהל יעד ספציפי. כל מי שיש לו צורך פיזי לצאת לעשות פעילות או צורך רגשי שישמעו אותו".
פנו אליך כבר כמה עשרות אנשים. אתה יכול למפות איזה אנשים פונים אליך?
"יש לי יותר פונות מפונים. הטווח הוא בערך גילאי 70־30".
יצא לך ללכת עם מישהו בן 70, והוא עמד בקצב שלך?
"האמת שהוא יותר הוליך אותי מאשר אני אותו".
"לא ציפיתי שיעשו עניין"
את שירותיו מציע ויינשטיין בינתיים רק בתל־אביב. בעודנו הולכים אני תוהה אם האנשים שחולפים מולנו ברחוב מרגישים שמדובר בדינמיקה קצת אחרת, כזו שהיא פועל יוצא של העובדה העצובה אולי שייתכן שכיום אנחנו באמת צריכים לשלם עבור אחד הדברים הבסיסיים ביותר שיש בין אדם לאדם. מי שנתקל בנו לא עוצר לרגע להעיף מבט לאחור. אנחנו כנראה נראים לעין הלא מזוינת כמו סתם עוד שני אנשים ברחוב.
לבחור שייסד את התופעה יש חולצה שכתוב עליה בגדול שהוא פיפל ווקר. למה אתה לא צועד גם עם אחת כזו?
"חשבתי על זה, אבל אני רוצה לשמור על האנונימיות של זה. הדרך היחידה לדעת שאני פיפל ווקר זה לשים חולצה, ואז זה אמנם נורא שיווקי אבל זה גם מאבד את הערך שלו".
אז איך בכל זאת אתה משווק את עצמך?
"הכל בכלל התחיל בדרך מאוד לא בומבסטית. שמתי מודעה ברחוב ומישהו צילם את זה והעלה לפייסבוק. וזה תפס תאוצה יותר משהתכוונתי. קיבלתי עשרות טלפונים ביום, וזה היה מפתיע".
אבל ברור שזה יתפוס תשומת לב, זה דבר חריג.
"זה רגיל. ציפיתי שזה יהיה איזוטרי, קטן. לא ציפיתי שאנשים יעשו מזה עניין, כי זה בסך הכל אנשים שהולכים ומדברים. אני מבין שזה לא הכי 'קונבנציונלי' כיום, הקשבה. זה משהו שהולך ונהיה נדיר. אנשים מדברים אבל הם לא באמת מדברים. כל אחד אומר משהו בתורו וזה פשוט הופך לפינג־פונג של שיחה".
אתה חושב שזה גימיק, או שזה באמת יכול לתפוס?
"אני חושב שיש ביקוש גדול לאלטרנטיבות לטיפול קונבנציונלי. וכן, אני חושב שגם זה וגם פורמטים אחרים יכולים לשגשג. זה יכול להפוך לטרנד כזה שאנשים הולכים אליו מתוך עניין ולא מצורך אמיתי, אבל אני חושב שזה גם באמת יכול לענות על צרכים יותר מהותיים".
איזה תגובות אתה מקבל מאנשים?
"יש אנשים שמגיבים בצורה חיובית, יש עוד סוג של אנשים שאומרים 'אין לך הכשרה, אתה מציג את עצמך כמטפל ויתבעו אותך'. אני מקבל את זה באהבה".
אם כל זה גרם לכם לשקול הסבה מקצועית, תחשבו שוב. עם כל הפאן שבדבר, המחיר שוויינשטיין לוקח הוא סמלי לגמרי. "אפשר לעשות את זה בתור תחביב", הוא מדגיש. "אני עובד לצד העיסוק הזה, זה לא מספק פרנסה. לגמרי תחביב".
אז למה לא פשוט להיות דוג ווקר?
"אני מתעניין בנפש. לכלבים יש נפש נחמדה, אבל בניגוד לאנשים הם פשוט לא חולקים אותה איתנו. אבל אם יש אנשים שיש להם כלב - הם מוזמנים להביא גם אותו ואז כולנו נקבל טיול".
לפנייה לכתב/ת 
