באביב היא תשוב בחזרה
גשם אביבי / ביום ראשון בשעה 5:58 בבוקר החל לרדת גשם כבד ושבר לי לרגע את כל האשליות של האביב הלוהט. האמת שרציתי לכתוב טור על המשורר יבגני יבטושנקו שמת בשבת, אבל חבר ששיתפתי אותו בזה הביט בי בתימהון וטען שזה כבד מדי בשביל האביב.
האזינו לשלמה ארצי
"אבל יבטושנקו חשף ב־1961 בשיר את הטבח של יהודי באבי־יאר בשואה (על באבי יאר אין יד ואין מצבה – כתב)", טענתי להגנתי.
"כתוב טורים קלילים. מהכבדות יש לנו מספיק", אמר חברי והתכוון לטבח הכימי המחריד שהתרחש השבוע בסוריה.
"אנסה", אמרתי. וכשסיפרו לי שלדודו אהרון יש חברה חדשה, באמת ניסיתי לכתוב על זה. רק לא היה לי מה.
פייק טוק / פקקי אביב השתרכו בכבישים, אבל ראש הממשלה, שאמר על התקשורת שהם רואים פקקים כשהוא רואה מחלפים, לא נתקל בהם, כי השיירה שלו חוצה כנראה מהר את הכבישים, בלי לעמוד בהם.
נתקלתם לאחרונה בטלוויזיה בקאלט החדש "דיבור צפוף", שבו שמים לשחקני כדורגל מילים מדובבות חדשות בפה? זה מצחיק ומגניב. כי עכשיו חוץ מפייק ניוז יש גם פייק טוק – כלומר דיבור מזויף.
גם הגשם באותו בוקר היה כנראה פייק ריין זמני, ופסק. ואני חשבתי שאולי האביב הזה הוא פתח לעשות קעקוע ביד, כי הרי כמו שאין גיל לגעגועים, אין גיל לקעקועים (יש לכם רעיון מה לקעקע?). אחר כך חשבתי איך האביב השתנה לנו. כלומר, איך לעומת טקסי קבלת האביב הנרגשים והשמחים עם תבואה וטרקטורים שהיו עושים פעם בקיבוצים ובמושבים, עכשיו האביב מתקבל כמובן מאליו. הוא בא כי הוא צריך לבוא.
מה זה אביב / אז הלכנו לקבל אותו, נעמי ושירי ואני. וכשנתקלנו ברמת־החייל בשדה כלניות, בישרה אמא שירי לנעמי שלה שאביב הגיע פסח בא.
מה פירוש המילה אביב? שאלה נעמי בת השש, ואני נדרכתי כי לא ידעתי גם.
זה בא מהמילה אֵב שפירושה צמח רענן וצעיר, כמו שבתנ"ך כתוב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ", הקריאה שירי לנעמי מהגוגל. "וואי, איפה הימים שהיה צריך אנציקלופדיה", לחשתי. "מה זה אינציקלוקלופדיה?" שאלה נעמי.
אחר כך ניפקנו לה עוד מידע, על מה זה "אביב נעורים" ואיך אביבים הם שנות חיים. אבל את נעמי זה פחות עניין, כי היא רצתה רק להראות לנו את החורים שעשתה באוזניים, את העגילים שהתנודדו לה כמו שני נרקיסי אביב ואת הדלקת שהחירור עשה לה.
פרידה איטית / משיחות עם חברים עולה שרובם לא מתעניינים בתקשורת המוחלשת שלנו לאור עלילות ביבי, התאגיד ורשות השדור, אלא יותר בלואו־קוסטים של הטיסות לאירופה.
אז אולי מאוחר להודות עכשיו, אבל אני לא ממש עזבתי מעולם את ערוץ 1. גג הסתרתי את העובדה שאני צופה בו כדי שחבריי העוינים וההיפסטרים לא יצחקו עליי. טרחנותו המתוקה של הערוץ הזה דווקא תמיד הגניבה אותי. ועכשיו כשהוא מפרפר בתחילת האביב של סתיו חייו, אני נפרד ממנו לאט־לאט כל ערב וערב. כן, גם פרידה היא לקחת אחריות. ובמקרה זה, של הצופה הבודד האחרון כמוני.
אז השבוע זה קרה לי בסדרה "הרמטכ"לים". ובפרק המספר בעיקר את הסיפור הטרגי שלנו ושל דוד אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, נזכרתי שכשדדו היה אלוף פיקוד צפון שיחקתי נגדו פינג־פונג שולחן באיזה בסיס צבאי. לא זוכר איך הגעתי לזה, אבל סביר להניח שבתור סמל לא העזתי להסתבך ולנצח את האלוף.
דדו מת שבור לב ומנוצח שנתיים אחרי שאולץ להתפטר על ידי ועדת אגרנט. ויופיו של ערוץ 1 היה תמיד שאצלו עדיין זכרו והראו דברים כאלה. כלומר, את שורשי הארץ הנעלמת שלנו.
יאללה, תגיד תאגיד.
שלומוש / לפעמים בא לי להיות ראפר כדי לקחת בשיר מונופול על כל המילים הדפוקות שבעולם (הם אומרים בשורה אחת פי שלושה יותר מילים מאשר בכל שיר נורמלי).
הנה סיפורון: פגשתי את הזמר מוש בן ארי. בן אדם אמיתי ושר נהדר (שנינו נולדנו בבית חולים העמק בעפולה). אז כיוון שנפגשנו במקרה ליד השירותים של אולפן הקלטות בחצר האחורית של בני־ברק ואני מאמין במקריות שאין בה מקריות, הצעתי למוש בספונטניות להיכנס לאולפן ולשיר יחד.
ואכן, אחרי כמה שעות יצא לנו שיר מותק. פיצוץ. ועכשיו לך תדע, אולי נקרע איתו את חומת הגלגלציות.
אז נא להעביר למירי רגב, שנדמה לי שמוש ממוצא עיראקי ואני כנראה ממוצא רומני, ושלא תגיד שזה לא שעטנז אביבי מזרחי אשכנזי ישראלי מופלא.
תשוב בחזרה? / הילד היה עצוב ונעול. גם אביו עמד בצד והביט בו בחוסר אונים.
לרוב אני לא יודע מה לומר לילדים או למבוגרים שעוטים סביבם חומה, כי הם מזכירים לי את עצמי בגיל הזה, כשחשתי שאיש לא מבין אותי.
"מה קרה?" שאלתי ת'ילד.
"מישהי התפיידה לי", לחש.
"אולי תבוא איתי לראות את האביב בחוץ?" שאלתי.
"איך רואים את האביב?" שאל.
"בעיקר מריחים".
יצאנו מחוץ לבית. "אתה מריח?" שאלתי.
"אני מריח רק את פחי הזבל", אמר בכעס.
"יש שורה אלמותית כזאת באיזה שיר, 'באביב היא תשוב בחזרה'", ניסיתי לנחם אותו.
"אני לא חושב שזה המצב", אמר.
בווום רצחני / העונות משתנות. נשים משתנות. גברים משתנים. קראתם את התזה המרתקת של גבריאל בוקובזה ("הדרמה של הגבריות החדשה") על מצבם של הגברים הסובלים, הנשלחים לשדות הקרב, המופקעים בגירושים מילדיהם, שנופלים ממנופים בבניינים וסובלים מהמון בעיות נפשיות יחסית לנשים? אהבתי את מרד הגברים שלו.
מצד שני, הנה מרד הנשים בנורווגיה הרחוקה, שבה התחילו למשל יותר ויותר נשים לעסוק בציד צבאים, ועכשיו לצבאים יש בעיה.
אבל יותר מכל אני זוכר את צער אביב 2002. הכל נראה תמים יותר מהיום, ואז – בווום. בליל הסדר התפוצצה הפצצה במלון פארק בנתניה. 30 נהרגו ו־160 נפצעו על ידי המחבל שהתחפש לאישה והרג אותם, אותנו ואת האביב ההוא.
פריחה טובה / בכל שנה אנחנו נכנעים לאביב, כי יעילותו הוכחה מעל לכל ספק במהלך השנים. וגם עכשיו הוא הלך והתפשט בארץ, כמו פריחה טובה, אם יש דבר כזה. הפרחים ריצדו, השעה התחלפה והערב ירד יותר לאט. אישית זה השפיע על מצב רוחי שלפעמים סובל מסתוויות יתר, שממנה אגב יוצרים שירים.
אז שתלנו לכבודו כמה פרחים בגינה (גרניום). דיברנו על המוזיקה הישראלית, וכשמישהו אמר לי שהיא פושטת את הרגל באביב הזה, עניתי שצריך ללמוד להבין את המוזיקה החדשה, כי היא עדיין באביב ימיה.
ואחר כך דיברנו גם על מר פסח. וכשנזכרתי שהשנה בסדר הילדים אצל גרושתי התעצבתי, כי אני שונא להיות אהוב עזוב בהגדה.
לפטופ / תגידו, האם לא הגיע הזמן לעוף מפה קצת (נניח לסנטיאגו דה קובה שבקובה) כדי להיגמל מהתלות שפיתחנו ביחסי גברים־נשים, טלוויזיה וסדרות, מה יהיה במלחמה הבאה, מה יהיה צבע השיער של ביבי מחר וכל הנרקיסיזם החולני הזה, שאופף אותנו כמו ריח נרקיסים?
באביב הכל משתנה וכיוון שכך אני תמיד שואל את עצמי: "האם שינוי צריך להתחיל מכלנית אחת אודמת או ישר משדה שלם? והאם באמת היא תשוב בחזרה כמו שהיא הבטיחה?" כי רובן לא שבות.
אין לי תשובות טובות. מה שכן, מר אביב הוא בעיניי מין לפטופ כזה. שאם אתה פותח את כל האפליקציות שלו במכה, אתה נושם ריחות ששום אפטר־שייב שרכשתי בדיוטי פרי לאחרונה לא מתקרב אליהם.
לפנייה לכתב/ת 
