שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חיים גורי | צילום: אלכס קולומויסקי
    7 ימים • 05.04.2017
    חיים, כמשל
    הוא לחם במלחמות ישראל וליווה את המדינה הצעירה מראשית דרכה בשירים שהפכו לחלק מהדנ"א התרבותי שלה. אבל בגיל 93, במקום לנוח על זרי הדפנה, המשורר חתן פרס ישראל חיים גורי מנהל את הקרב המאסף של חייו, על דמות המדינה שאותה הקים. בראיון נוקב הוא מספר מה הדברים שעליהם אסור לסלוח לנתניהו, מסביר למה הוא מתנגד לקריאת אתר ההנצחה בשער הגיא על שמו של רחבעם זאבי ולמה פרשת אלאור אזריה הייתה עבורו קו השבר. ויש גם ד"ש לשרית חדד
    אלעד זרט | צילומים: אלכס קולומויסקי

    בגיל 93 חיים גורי לא נח. בחודשים האחרונים מצא עצמו המשורר חתן פרס ישראל, שלחם כפלמ"חניק במלחמת השחרור ושמילותיו חקוקות בזיכרון הישראלי, מוחה, לצד מאות קצינים ולוחמים יוצאי חטיבת הראל, על החלטת הממשלה להקים בשער הגיא אתר הנצחה על שם השר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי), שנרצח בידי מחבלים.

     

    עבור גורי, מדובר בחציית קו אדום. בניסיון לעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי. זה שעליו גם הוא, בין היתר, חתום, עם שירו "באב אל וואד". והוא לא מתכוון לוותר.

     

    "השיר הזה נכתב על רבים שנהרגו בבאב אל וואד, בדרך אל העיר, ועכשיו רוצים לקרוא את המקום על שמו של גנדי", הוא אומר בקול חנוק. "מה זה הטירוף הזה? כל כך הרבה אנשים נהרגו שמה. מבקיעי הדרך, מלווי השיירות — כולם אנשים שנהרגו שמה. לא רק פלמ"חניקים. אנשי ירושלים, נהגי משאיות. מה, כל זה הוא אתר גנדי? זה חלק מהשיבוש הזה של הארץ. חצי מצפון הארץ כבר שלו, גשרים, השד יודע מה עוד. ואני לא מדבר אפילו על הדברים הקשים שנחשפו בתוכנית של אילנה דיין".

     

    שמעת בעבר על הטענות שהועלו שם?

     

    חיים גורי, השבוע. "אני מאמין שהמיליונים שנאחזים במקום הזה אוהבים את הארץ. אם ישראל לא תהיה מקום שאנשים רוצים לחיות בו, בטוב וברע, לא יהיה מקום אחר"
    חיים גורי, השבוע. "אני מאמין שהמיליונים שנאחזים במקום הזה אוהבים את הארץ. אם ישראל לא תהיה מקום שאנשים רוצים לחיות בו, בטוב וברע, לא יהיה מקום אחר"

     

     

     

    "שמענו. כבר אז נפוצו שמועות. היה ידוע שהיו לו חברים בעולם התחתון. הוא היה לוחם בעייתי מאוד גם בהתנהלותו הצבאית. בצד אהבתו לארץ ובקיאותו בתולדותיה היה לו גם צד אחר".

     

    הכרת אותו?

     

    "הוא הרגיש שהוא מושמץ ופנה אליי דרך חבר משותף וביקש להיפגש. קבענו לשמונה בבוקר בביתי. הוא הופיע בדלת כבר ברבע לשמונה. ישב יום שלם. שאלתי אותו על כל הקשרים האלה שלו והוא הסביר, 'כשחבר מטלפן, אני עונה לו גם באמצע הלילה'. הוא נרצח והוחלט להנחיל את 'מורשת גנדי' במערכת החינוך. קשה להבין את ההתעקשות בעניין באב אל וואד. הרי גנדי לא לחם בכלל בחזית הזאת".

     

    איפה עומדת עכשיו המחאה?

     

    נתניהו | צילום: יאיר שגיא
    נתניהו | צילום: יאיר שגיא

     

     

    "נפגשנו עם ביבי ואנשי לשכתו ושאלנו: 'למה אתם עושים את זה?' אמרתי להם שבאב אל וואד זה סיפור על רבים שנהרגו. זה לא יכול להיקרא על אדם בודד, אפילו אם אותו אחד היה צדיק גדול. סיפרנו איך בסוף מלחמת העצמאות היה מִפקד של כל הכוחות שלחמו בזירה, ובן־גוריון נשא נאום. 'רעננה' (אליהו סלע — א"ז), קצין המבצעים של חטיבת הראל, רץ אל בן־גוריון עם מגילת קלף, נתן לו ואמר, 'עברנו את הדרך והיא פתוחה', כלומר אפשר לנסוע לירושלים.

     

    "נתן אלתרמן קרא בעיתון את הסיפור הזה וכתב בטור השביעי את 'דבר מבקיעי הדרך'", ממשיך גורי, ואז קם מהכיסא שבסלון ומתחיל לדקלם, מהזיכרון ובלי להחסיר מילה, את שירו של אלתרמן:

     

    "'הַהִגָּיוֹן גָּזַר: לַשָּׁוְא!/ הַפַּחַד סָח: נֶחְתַּם דִּינֵנוּ!/ חֶשְׁבּוֹן הַמִּלְחָמוֹת הַשָּׁב/ יָרַק בְּבוּז אֶל מוּל פָּנֵינוּ./ פְּלָדָה אַנְגְּלִית וְאֵשׁ-עֲרָבִים/ צָוְחוּ: אֶתְכֶם נַכְרִיעַ בֶּרֶךְ!/ וְלָנוּ רַק מִנְיַן רוֹבִים.../ אֲבָל עָבַרְנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ!/ מִגְּבוּל מִזְרָח שָׁטְפָה עַמּוֹן/ מִגְּבוּל דָּרוֹם עָלְתָה מִצְרַיִם./ צָפוֹן וְיָם בְּקוֹל־הָמוֹן/ סָגְרוּ אֶת מַעְגַּל הַצַּיִד/ כְּסַד נִתְּנוּ רַגְלֵינוּ, אֵל,/ עֲלֵי גָּחוֹן זָחַלְנוּ הֵרָה,/ וְעַל גַּבֵּנוּ אָח נוֹפֵל…/ אֲבָל עָבַרְנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ'.

     

    "עמדתי מול ביבי ואנשי לשכתו וקראתי להם את השיר הזה, של אחד מגדולי המשוררים בהיסטוריה שלנו, ומה אומר לי ראש הממשלה? 'אנחנו נודיע לכם'. שלושה חודשים עברו מאז ואין מענה", אומר גורי וקולו נשבר. "בחילה איומה תקפה אותי. מה, אני בא להתחנן? מה הוא רוצה שנעשה, שביתת רעב? זה מסוג הדברים שהם חוסר תרבות. בא אליכם משורר עם חבריו הלוחמים. במקום לומר: גורי, אתה צודק, ולצאת מזה — הם מתעקשים. זה חלק מרוע בלתי מפוענח שקיים בתרבות הישראלית היום".

     

    רגב | צילום: אוהד צויגנברג
    רגב | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    הטירוף השתלט

     

    את הרוע הזה, אומר גורי, למד על בשרו. שנים כלוחם במלחמות ישראל וכעיתונאי, המסקר את האירועים המרכזיים במדינה, לא הכינו אותו לאירוע אחד, שקרה בדרום תל־אביב בזמן מבצע "צוק איתן", ועדיין משתק אותו. "חזרנו לפני כניסת השבת, עליקה (כינויה של אשתו עליזה — א"ז) ואני והנכדות, ממעדנייה ברחוב לוינסקי. בדיוק עברנו ברחוב לבונטין ואז אירע משהו שלא מרפה ממני. אחד הסוחרים, איש מבוגר, זיהה אותי כנראה מהטלוויזיה. ואז אני שומע אותו צועק: 'אתם הסופרים, אתם השמאלנים, אתם הקיבוצניקים. בגללכם שוחטים את הבנים שלנו'".

     

    מה עשית?

     

    "רציתי לענות לו, אבל עליקה והנכדות תפסו אותי. רציתי להגיד לו שכל אלה שאותם הוא משמיץ בהבל פה תרמו הרבה כל כך לארץ הזו. תנועת הקיבוצים שילמה מחירים כבדים. הגסות הזאת של לומר לי, 'אתם אשמים באובדן הבנים'. לא לחמו שמה חברי קיבוצים? לא לחמו אנשי שמאל? זה מה שמתסכל אותי".

     

    אזריה | צילום: שאול גולן
    אזריה | צילום: שאול גולן

     

     

    באותו יום, אומר גורי, חדל להכיר את העיר תל־אביב, שבה נולד וגדל. "אין דבר שיותר קשה לי מאשר ההרגשה שחדלתי להבין את הארץ שבה נולדתי. לא מבין אותה. הארץ הייתה מלאה שנאה משמאל לימין גם בעבר, אבל שני הצדדים שאפו לחירות מהבריטים ולחירות למדינה. בימין היו אנשי רוח מהמדרגה הראשונה. ז'בוטינסקי עצמו היה כזה. בין בן־גוריון לבגין היו משטמה גדולה וקללות הדדיות, אבל לימים נוצר פיוס מסוים ביניהם. היום הטירוף השתלט ושנאה שכמותה לא נראתה קיימת בכל מקום. אותה שנאה שרדפה אחרי אמנון אברמוביץ' שבא לסקר את משפט אלאור אזריה".

     

    עקבת אחרי הסערה סביב המשפט?

     

    "ודאי, אני רואה חדשות. מתי קרה שאדם רדף אחרי עיתונאי כמו אברמוביץ', שכולו מצולק מפצעי מלחמה, וצרח עליו וקילל אותו? היו חילוקי דעות בין פוליטיקאים בעבר, אבל זה לא עבר לרחוב, למכות, להשפלה הזאת של צה"ל. זה היה ברמה של פוליטיקאים עם דעות שונות".

     

    אתה חושב שהיה צריך להקל בעונשו של אזריה?

     

    זאבי | צילום: זום 77
    זאבי | צילום: זום 77

     

     

    "הוא היה צריך להיענש משום שהוא הרג אדם פצוע קשה, ואתה לא יכול להרוג פצוע ששוכב ולא מהווה סכנה. אזריה היה צריך גם להיענש משום שאל לו לצה"ל להירתע מקול ההמון. אנחנו לא צבא שפוגע בחסרי אונים, ולו גם מחבלים.

     

    "אי־אפשר להנהיג עם שלם ולוחם בברבריות. אי־אפשר. זה לא ייגמר בכוח ובגירושים. זו בעיה קשה ונוראה. 80 אחוז היו בעד החייל היורה".

     

    מה דעתך על הטענה שאזריה הרג מחבל?

     

    "היו המון פגיעות בחפים מפשע גם בעבר, בכל מלחמות ישראל, וכבר אז זה היה נורא. אבל היום מדובר בהמוני אנשים שיצאו מהבתים כדי להזדהות בכל ליבם עם אזריה ועם המעשה. זה השינוי המהותי.

     

    גורי ב־1964. "אני לא יודע אם אחיה עוד שנה או עוד שנתיים, אבל כל אדם בגיל הזה חושב על המוות"
    גורי ב־1964. "אני לא יודע אם אחיה עוד שנה או עוד שנתיים, אבל כל אדם בגיל הזה חושב על המוות"

     

     

    "אני בטבעי לא אדם דיכאוני. אני אדם יוצר וכותב וכל חיי הייתי. אבל פתאום, עם כל מה שאירע סביב, ירדה עליי איזו תוגה עמוקה. כשראיתי את התמונה הזו עם אברמוביץ', אדם שנפצע, שבקושי נשאר בחיים, והאיש הזה רודף אחריו ומקלל אותו — משהו נקרע בי. עד היום לא חזרתי לעצמי. אני נמצא באיזה אֵבֶל מתמשך".

     

    אז מה דעתך על זה שראש הממשלה נתניהו הודיע שהוא תומך במתן חנינה לאזריה?

     

    "כל ההתנהלות הזו היא רעה בעיניי. אבל יש שני דברים שעליהם אסור לסלוח לנתניהו בעולם הזה ובעולם הבא: הראשון הוא האמירה לגבי הערבים הנוהרים להצביע והשמאל שמביא אותם באוטובוסים, שזו אמירה ששינתה את כל מהלך העניינים. השני זו האמירה שלו לרב כדורי, 'השמאלנים שכחו מזמן מה זה להיות יהודים'. לפעמים יש דברים שגורמים לך טלטלה וזעזוע כאלה, שאתה כבר מעבר לזעם. אמרתי לך, היו קללות בעבר בין המחנות. אבל לא עד כדי כך שיתקפו את הצבא. בפרשת אזריה, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, צה"ל היה גורם מפלג".

     

    מה דעתך על חקירות נתניהו?

     

    בובת חייל תלויה במאה שערים בפורים האחרון
    בובת חייל תלויה במאה שערים בפורים האחרון

     

     

    "אני עומד נדהם מכל הסיפור הזה. אולי בגלל שאבי ז"ל, שהיה חבר כנסת וגר אז בגליל, נסע לכנסת באוטובוסים כל השנים. אז זכותי לשאול למה ראש ממשלה צריך את הסיגרים ואת כל השאר. המתנות הפכו לנורמה".

     

    הדור אינו פוחת

     

    מדי פעם, בתוך הכאב שנדמה שרובץ עליו, גורי מדקלם שירים יפהפיים שעולים בזיכרונו. קולו חד וצלול. הוא אמנם מתקשה לעיתים לזכור שמות של אנשים ונעזר באשתו עליזה, אבל בכל הנוגע לשירים — הזיכרון שלו פנומנלי.

     

    אנחנו נפגשים בבית הזוג בשכונת טלביה הירושלמית. כאן הם חיים כבר יותר מ־50 שנה, בשיכון העיתונאים שברחוב פינסקר, קומה שלישית בלי מעלית. מרפסת הבית הירוקה והפורחת משקיפה אל דרום העיר, המושבה הגרמנית ורחוק יותר, בית־ג'אלה. מעבר לכביש כבר קמו וילות פאר שאותן רכשו משפחות יהודיות מארה"ב, לטובת ימות החגים, והן עומדות נטושות בשאר השנה. גורי הוא מאחרוני הסופרים הירושלמים שעוד נאחזים לטוב ולרע בעיר המתוסבכת הזאת. "אין אף עיתונאי שנשאר פה מהימים ההם", הוא אומר.

     

    מנחם בגין | דוד רובינגר
    מנחם בגין | דוד רובינגר

     

     

    65 שנים הוא נשוי לעליזה. היא, עדיין יפה וגבוהה ויציבה, קוראת לו ג'וריק. הוא, עדיין עם אותה בלורית ואותו שפם, מכנה אותה עליקה. הם משלימים זה את זה כמו גוף אחד.

     

    הפגישה הראשונה הייתה בבית החולים הצבאי בבאר־שבע במלחמת העצמאות. גורי בא לבקר מ"מ מהפלוגה שלו, שנפצע במבצע חורב ורגלו נכרתה ("אריאל, קראו לו", הוא נזכר). ליד מיטתו פגש את האחראית על הקשר עם הפצועים. זו הייתה עליזה. אחר כך כתב לה מכתב חיזור, ואז עבר אחריה לירושלים. ב־1952 נישאו.

     

    "היא ילדה לי", הוא מחווה עליה בראשו, "שלוש בנות שכל אחת מהן פשוט נפלאה, ונפלאים הנכדים שלנו. הדור אינו פוחת — להפך. אני יכול בשקט גמור לעשות את הצעד לעולם המתים".

     

    "אבל תדחה את זה", אומרת עליזה. "תדחה את זה, כן? אני האישה הפרקטית פה".

     

    דוד בן־גוריון
    דוד בן־גוריון

     

     

    יש מחשבות על הזִקנה?

     

    "אני יודע שאני לא בן אלמוות. אני לא יודע אם אני אחיה עוד שנה או עוד שנתיים, אבל כל אדם בגיל הזה חושב על זה, אני מתאר לעצמי. יש לי הרבה שירים על המוות. גם היום אני בשיח איתו. מה שכן, הוחלט לקבור אותי בירושלים, בחלקת יקירי העיר".

     

    יקיר ירושלים הזה נולד בתל־אביב בשם חיים גורפינקל, לגילה וישראל גורי, לימים חבר כנסת מטעם מפא"י. הוא למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל־אביב ועם הקמת היישוב אמירים, עקרה המשפחה לצפון. כשהיה בן עשר, שלח אותו אביו למחנה קיץ של בני חֶבֶר הקבוצות והקיבוצים, התנועה הקיבוצית הראשונה. זה כמעט עלה לו בחייו.

     

    "באחד הטיולים הגענו לנחל ארנון, ממזרח לים המלח", הוא מספר. "הייתה שם בריכה על יד מצוק ואמרו, מי שיודע לשחות — שיקפוץ. עכשיו, אני לא יודע למה עשיתי את זה, כי לא ידעתי לשחות, אבל קפצתי למים והתחלתי לטבוע. עוד שנייה או שתיים, ולא הייתי בעולם. פתאום הרגשתי שמישהו מושך אותי בשערות החוצה מהמים. זאת הייתה ילדה בת גילי מדגניה. קראו לה בַּיה, בתיה ברץ. היא הצילה את חיי ואני כל השנים רציתי להודות לה, אבל לא הסתייע, מכל מיני סיבות, ואז היא נפטרה וכבר היה מאוחר מדי. אני חייב לילדה הזו את חיי. אני כותב שירים הודות לה".

     

    אלתרמן. "הוא לא היה חותם היום על העצומה לא"י השלמה" | צילום: משה מילנר לע"מ
    אלתרמן. "הוא לא היה חותם היום על העצומה לא"י השלמה" | צילום: משה מילנר לע"מ

     

     

    בתום לימודיו בבית הספר החקלאי כדורי, הצטרף ב־1941 לפלמ"ח ובאביב 1947 נשלח לפעול בקרב בני תנועות הנוער ששרדו את ההשמדה, שם פגש לראשונה בניצולי שואה. אחר כך מונה על ידי צה"ל, הצבא הטרי שהוקם, למפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל, שהתקיים במסגרת הצבא הצ'כי. בשובו ארצה לחם במלחמת העצמאות, כסגנו של אברהם אדן ("ברן"), בגדוד 7 של חטיבת הנגב. במקביל, ב־1949, יצא לאור ספרו הראשון, "פרחי אש". אחר כך באו מלחמת ששת הימים, שבה לחם כמפקד פלוגה בקרב על ירושלים, ומלחמת יום הכיפורים, שבה לחם כקצין בעוצבת השריון בחצי האי סיני. הקרבות ואחוות הלוחמים מילאו חלק חשוב בשיריו, בהם "הנה מוטלות גופותינו", "הרעות" ו"באב אל וואד", שהפכו לסמל המלחמה על הקמת המדינה.

     

    אני מלחמת אזרחים

     

    את האיש שקרא לו שמאלן ליד שוק לוינסקי זה אולי יפתיע, אבל לא תמיד זוהה גורי עם מחנה השמאל. תקופת מה בחייו אפילו השתייך לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, וב־1967 גם חתם על עצומה למען ארץ ישראל השלמה.

     

    "יש לי ספר, 'אני מלחמת אזרחים', ובו שיר באותו השם, שבו אני מסביר שנולדתי לחיות בין ניגודים ונועדתי לפלס את דרכי בין הניגודים והקרעים האלה", הוא אומר. "כנער התנגדתי להסכמת בן־גוריון לחלוקת הארץ וכעסתי על אבא שלי, שהיה בקונגרס הציוני ותמך בחלוקה. התנועה לארץ ישראל השלמה הוקמה על ידי אלתרמן, ואני הערצתי את אלתרמן. יום אחד הוא ביקש אותי לבוא להיפגש איתו. נפגשנו בתל־אביב — הוא היה עם משה שמיר, שניהם חברים שמאוד אהבתי — ואני הרי בכל זאת בא מהחוויה הזאת של שלמות הארץ. הם הגישו לי גילוי דעת, עצומה לחתימה, אבל לא הייתי לגמרי שלם עם עצמי ולכן לא חתמתי מיד. אמרתי להם, תנו לי עד הבוקר. בינתיים חתמו גם עגנון, וחיים הזז ודב סדן, האליטה שבאליטה. כשזה פורסם בבוקר ב'הארץ', השם שלי לא הופיע, אבל ב'מעריב' שפורסם בצהריים כבר הופעתי. אני חתום על זה".

     

    עם אשתו זה 65 שנה, עליזה. "היא ילדה לי שלוש בנות שכל אחת מהן פשוט נפלאה, ונפלאים הנכדים שלנו" | צילום: אלכס קולומויסקי
    עם אשתו זה 65 שנה, עליזה. "היא ילדה לי שלוש בנות שכל אחת מהן פשוט נפלאה, ונפלאים הנכדים שלנו" | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    התרחקת מאוד מהדעה הזו. מה שינה את עמדתך?

     

    "המורכבות. אני הייתי חלק מחיל מצב ברמאללה וראיתי קצין שלנו נוסע בפיג'ו. שאלתי אותו, מאיפה הרכב? הוא סיפר לי שהוא החרים אותו ממשפחה. אמרתי לו, מה זה? מה, אנחנו צבא של גנבים? מאין לקחת את זה? הוא הראה לי את הבית. הגעתי לשם עם הסמ"פ ואמרתי להם, אל תדאגו, תקבלו את הרכב בחזרה. הם היו חיוורים. האישה הייתה בהיריון ובעלה אמר לי, 'אשתי יכולה כל רגע ללדת ויש עוצר. מה אעשה?' אז נתתי לו צו תנועה בין המחסומים, ובאמת האישה ילדה ואכן הצו סייע להם להגיע לבית החולים. לימים פורסם כל סיפור הפגישה בספר 'Peaceful Resistance', שכתב דיקן אוניברסיטת ביר זית, ד"ר גבי ברמכי — אותו בעל רכב.

     

    "15 שנה לאחר אותו אירוע, בעקבות הפגנת תלמידות ערביות בירושלים, נפצעה נערה צעירה ברגלה. הלכתי עם חברי העיתונאי דני רובינשטיין לבית החולים אל־מקאסד בהר הזיתים, לברר מה קרה. כשנכנסנו לחדרה של הנערה בבית החולים, אמרה לי אישה שישבה לידה, 'מר גורי, תכיר את הילדה שלך'. זו הייתה אשתו של ד"ר ברמכי והילדה הייתה בתו. '15 שנה עברו מאז. לאן כל זה הולך?' שאלה אותי האישה.

     

    "אחרי רמאללה, עברנו לשבת בדרך יריחו, ואני זוכר גם את הפליטים שברחו מזרחה לגשרי הירדן וכשראו שאין סכנה ואפשר לשוב, חזרו בחום הנורא. העלינו על כלי הרכב שלנו את הנשים והילדים. צ'יץ', שלמה להט, אישר את הפעולה הזו".

     

    שרית חדד | צילום: עדי אורני
    שרית חדד | צילום: עדי אורני

     

     

    אם היחסים כל כך טובים, למה שלא תהיה מדינה אחת בעצם?

     

    "לא יכולה להיות מדינה עם עוד שלושה־ארבעה מיליון פלסטינים. זה שיגעון לדבר על סיפוח. לא יהיו פה שני עמים שיהיו עם אחד. זה כל פעם יהיה ליל הסכינים. אלה יהרגו את אלה. הם לא ויתרו ואין להם שום סיבה לוותר".

     

    אפשר לשאול למה שיוותרו גם אם יהיו שתי מדינות.

     

    "זה דבר אחר, משום שלחסל אותנו אי־אפשר. ישראל תמיד תהיה חזקה ותגן על עצמה. אבל אם החוויה התרבותית תגיע באמת להידרדרות הזאת של היום, יהיה חורבן פנימי. חוק ההסדרה, וכל שאר החוקים שמעבירים עכשיו בממשלה בגלוי, מסוכנים. וכשמראים בובה של המן הרשע בדמות חייל צה"ל תלויה במאה שערים — אני כבר לא יודע לאן הגענו. אי־אפשר לעבור על זה לסדר היום.

     

    "תראה, מכל האנשים שחתומים על העצומה של התנועה לארץ ישראל השלמה, אני בין היחידים שנשארו בחיים. בזמן שעבר מאז, הכל השתנה והגיע היום למהלך של קנאות דתית והיאחזות בכל מקום. זה דבר שאני לא קולט. אני עברתי את כל הגלגולים וראיתי את ההשתלטות על אדמות ערביות, ואני מאמין שחלק מהחותמים על העצומה ההיא לא היו חותמים על דבר כזה היום. אני בטוח שאלתרמן היה יורד מזה אם הוא היה בחיים בזמן הרצח במערת המכפלה".

     

    לא במכת הברק

     

    גם כשהוא מתקרב לגיל 94, גורי לא מפסיק לכתוב. רק לאחרונה פירסם שירים אחדים. באחד מהם כתב: "כַּנִּרְאֶה שֶׁבְּקָרוֹב לֹא אוּכַל לוֹמַר אֶת שֶׁכֹּה רָצִיתִי לוֹמַר./ אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם, הוֹלֵך וְנִגְמָר./ לְאַט לְאַט, הוֹלֵךְ וְנִגְמָר./ לֹא בְּמַכַּת הַבָּרָק,/ לֹא בְּשִׁסּוּף הַפִּגְיוֹן./ לֹא בְּאֶחָד מִסּוּגֵי הַיֶּרִי./ כַּמָּה מַחֲלוֹת שֶׁנֶּאֶסְפוּ בִּי חָבְרוּ לִפְגִישָׁה חֲשׁוּכָה,/ שׂוֹחֲחוּ בִּי עַד שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר עַל עִירִי./ אֲנִי מִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ שֶׁיּוּנַח לְךָ, שֶׁקְּצָת יוּנַח לְךָ מֵעַצְמְךָ,/ אֲנִי מִתְפַּלֵּל לִקְצָת דְּמָמָה./ עוֹד רָצִים שָׁבִים וּמְבַשְּׂרִים. עוֹד קוֹלוֹת מֵעֲבָרִים./ מָתַי יוּנַח לְךָ לְפֶרֶק זְמַן./ אַרְצִי, אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה".

     

    "דווקא בשנים האחרונות נוצר איזה קשר שמרגש אותי מאוד בין אוהבי שירה צעירים", הוא אומר. "זה משמח ואני מקווה להספיק להוציא עוד ספר".

     

    גורי קם אל שולחן העבודה שלו. "עליקה", הוא קורא. "מה עשיתי עכשיו?" היא שואלת, והוא משיב בשאלה, "היכן הטבק שלי?" לבסוף הוא מוצא, מפטם את מקטרתו ומתיישב איתה על הכורסה בקצה החלון הגדול. "אני אספר לך סיפור", הוא ממשיך. "יום אחד הלכנו בשוק. נעמדת מולי אישה מבוגרת ואומרת לי, 'חיים גורי, אנחנו היינו שרים שירים של שושנה דמארי ואסתר גמליאלית וברכה צפירה, עם טקסטים של אלתרמן. השילוב היה נהדר. זה איננו יותר. יש לי בקשה אליך: תבטיח לי שתעשה את זה. זה ישנה את כל פני הארץ. תכתוב שיר לשרית חדד'. כשסיפרנו את הסיפור, אמרו לנו רבים — זה רעיון".

     

    מה אמרת?

     

    "שאני אחשוב על זה. אבל היא דרשה שאבטיח. היא חיבקה אותי ונישקה אותי. ולמה האישה הזו פנתה אליי? כדי לחדש את הברית בין הלחן לטקסט".

     

    נו, אז כתבת?

     

    "לא הספקתי. שתקום זמרת מזרחית ותעשה את הקשר הזה. אולי עוד אעשה זאת".

     

    יש בארץ פריחת שירה שלא ידענו שנים רבות.

     

    "אנחנו אמנם בתקופה קשה מאוד מבחינה תרבותית. הכל מוסת במין שיגעון כזה. אבל ליד כל הרע הזה יש בארץ פריחה רוחנית. יש משוררים, סופרים, הוגי דעות. עם ישראל נפלא בכוחות היצירה שלו".

     

    וזה יימשך למרות כל מה המצב הקשה?

     

    "אני מאמין שהמיליונים שנאחזים במקום הזה אוהבים את הארץ. אם ישראל לא תהיה מקום שאנשים רוצים לחיות בו, בטוב וברע, לא יהיה מקום אחר. צריך להיאחז בחוזקה בישראלים שאינם על תנאי. בלי האליטות אין סיכוי לשרוד. באחת הפגישות אמרתי לבני נוער שהגיבו בזעם ובזרות לביטוי 'אליטות', שאין עם ללא אליטה. זו אינה מילה גסה. הם צעקו, 'מה זה האליטה הזו'. הצעתי להם ניסוח קצר: 'אליטה היא קבוצה גדולה של אנשים שתורמים לעוצמה לאומית ואוניברסלית ולתרבות לאומית, שחיה במועקה מוסרית מתמדת כלפי החברה שבה היא יוצרת ופועלת'. כדאי אולי ששרת התרבות תקרא הגדרה זו של האליטות". •

     

    elad-z@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 05.04.17 , 11:18