ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אורנה בנאי. "גם עכשיו, אנשים ניגשים לומר שהם משתתפים בצערי, ו־וואלה, יש בזה משהו שעוזר"
    7 ימים • 05.04.2017
    עם כאב, עם דמעות, כאן דרכינו נפרדות
    שלושה חודשים אחרי שאורנה בנאי איבדה את אחיה הבכור, המוזיקאי מאיר בנאי ז"ל, היא מדברת לראשונה על היחסים המורכבים והאוהבים ביניהם, על ההתמודדות שלו ושל המשפחה עם מחלתו ועל הלילה האחרון לצידו. "אני נראית מבחוץ אותו דבר, אבל בפנים אני שבורה", אומרת בנאי, המככבת עכשיו בהצגה חדשה. לאיתי סגל היא מספרת גם על הפרידה מבת זוגה, על איך זה להיות רווקה בגיל 50, ועל האופן שבו הגיבה כשבנה אמיר הטיל פצצה בבית והתוודה: אמא, אני סטרייט
    איתי סגל | צילום: רון קדמי

    איכשהו, הזיכרון הראשון שקופץ לאורנה בנאי על אחיה מאיר בנאי, שנפטר בינואר האחרון ממחלת הסרטן, הוא שיחה קשה שניהלו לפני יותר מ־30 שנה. "בגיל 17, כשהתחלתי להבין שאני אוהבת בנות, מאיר היה אחד הראשונים שדיברתי איתם על זה. תמיד הערצתי אותו, למרות שבגלל פערי הגיל בינינו – שש שנים – לא בילינו יחד הרבה בילדות. לא היינו חברים בצעירותנו. חברים נהיינו יותר מאוחר. היה בו משהו קצת מאיים. מאוד חזק, מאוד כריזמטי, קצת פחדתי ממנו. הייתה לי יראת כבוד מפניו, כמו שהייתה לי יראת כבוד מאבא שלי".

     

    ועדיין, החלטת לשתף אותו בהעדפות המיניות שלך בשלב מוקדם מאוד.

     

    "זה בא ממנו, וזה לא התקבל טוב. ההורים שלי חשדו שאני מאוהבת במישהי. הם בדקו את זה וגילו שזה נכון. הוא בא לדבר איתי, לבדוק אם זה נכון, כמו שאח גדול עושה. כשאיששתי את חששותיו ואמרתי לו שזה נכון, אני באמת אוהבת נשים, הוא אמר לי שזה דבר רע ודוחה. אז, באותן שנים, הוא היה מאוד שמרן".

     

    איך הגבת?

     

    מאיר בנאי ז"ל. "מי יודע, אולי הוא מנגן עם לאונרד כהן עכשיו"
    מאיר בנאי ז"ל. "מי יודע, אולי הוא מנגן עם לאונרד כהן עכשיו"

     

    "נבהלתי מאוד. בגלל שהערצתי אותו כל כך, בגלל שדעתו הייתה מאוד חשובה, זה שיתק אותי. הוא היה מאוד מושפע מההורים שלי. גרנו בעומר, ליד באר־שבע, פריפריה, זה לא היה מקובל. הוא נבהל מזה והבהיל אותי, וזה סגר אותי. לימים הייתה לנו חוויה מתקנת, והוא ביקש ממני סליחה".

     

    מתי?

     

    "כשהייתי בת 25 בערך. הוא יזם איתי שיחה ואמר שהוא מאוד מתבייש ומאוד כועס על עצמו. הוא התנצל שחשב שזה פסול ופגום וביקש ממני סליחה. שמחתי ובכיתי ממש. הסברתי לו את הקושי, את הבושה, את האשמה שאני מסתובבת איתה. באיזשהו מקום הוא שיחרר אותי. עדיין הייתי זקוקה להכרה מההורים, אבל את ההכרה ממנו קיבלתי. השיתוק שנכנסתי אליו בגיל 17 השתחרר בעזרתו. הקשר הראשון שלי עם אישה נרקם מיד אחרי. זה היה כל כך מודחק וקבור הרבה שנים. רק בגיל 25 התחלתי מחדש לנסות עם נשים. לא יכולתי יותר לחנוק את זה. זה פתאום השתחרר ממני בכאב ובייסורים. אני זוכרת את עצמי מדברת על זה איתו כשכבר הייתה לי חברה. הוא אמר לי, אני לא מאמין שבאמת ביקשתי ממך לא להיות כזאת. הוא קיבל את החברות שלי וקיבל את העובדה שאני עם נשים. הסיבה שלא יצאתי מהארון הייתה בגלל ההורים שלי. גם כשהם קיבלו אותי, הם ביקשו ממני לא לצאת עם זה החוצה. מבחינת מאיר זאת כבר לא הייתה בעיה".

     

    לדבר על הכל

     

    אורנה ומאיר בנאי. "שנינו נולדנו בלי עור, רק שמאיר, עוד הרבה פחות ממני ידע לשחק
    אורנה ומאיר בנאי. "שנינו נולדנו בלי עור, רק שמאיר, עוד הרבה פחות ממני ידע לשחק

     

    כמעט שלושה חודשים אחרי שהלך לעולמו, בנאי עדיין מתקשה לדבר על אחיה בלשון עבר. היו לה כמעט שנה וחצי להיפרד ממנו, מהרגע שבישר למשפחתו על מחלתו, אבל יש פרידות שבלתי אפשרי להיערך לקראתן. ימי השבעה, היא מספרת, היו חוויה חזקה ומוזרה מאוד. בליל מטורף, בלתי אפשרי, של ברנז'ה, חרדים, קיבוצניקים, צעירים, מבוגרים, מעריצים. המוני אנשים שהתאחדו במקום אחד כדי לבכות על הזמר האדיר שנגע בליבם.

     

    "גם עכשיו, כשאני יוצאת, אנשים עדיין ניגשים לומר שהם משתתפים בצערי. אנשים לא שוכחים ו־וואלה, יש בזה משהו שעוזר. נותנים לך תחושה שהחיים לא חזרו למסלולם. ואתה גם לא באמת רוצה שהם יחזרו. קרתה פה רעידת אדמה, העולם שלי התהפך. אני נראית מבחוץ אותו דבר, אבל בפנים אני שבורה. יש משהו בזה שאנשים באים ומנחמים שגורם לי להרגיש נחמה: רואים את הכאב שלי. עדיין כואב לי מאוד".

     

    ההתקרבות שלהם קרתה בהדרגה. במידה רבה, הקבלה של מאיר את העדפותיה המיניות, האישור שהייתה זקוקה לו כל כך בשנים המעצבות ההן, הפכו אותם לחברים טובים. אחים אוהבים שמסוגלים לצחוק אחד עם השני באותו השחרור שהם מסוגלים לבכות זה על כתפו של זה. "בגלל שהאישיות של מאיר הייתה מורכבת ומיוסרת, לקח שנים עד שבאמת התקרבנו והרגשתי חופשייה לדבר איתו על הכל. להבדיל מאביתר, שתמיד היה לי הרבה יותר קל לדבר איתו, ואפרת שהיא עד היום אשת הסוד שלי, חברת נפש קרובה שלי, עם מאיר היו לי יותר מחסומים. ככל שהתבגרנו, התקרבנו יותר. כשיצא האלבום הראשון, אני לא חושבת שהייתי איתו כל כך בקשר. הוא היה בן 24, אני עוד גרתי בעומר. בתקופה שכבר למדתי משחק ושכרתי דירה בתל־אביב, הוא ישן אצלי הרבה. הוא כבר היה 'מאיר בנאי', הוא כתב אז את 'גשם' והופיע. לא היינו שותפים לדירה. הוא גר על חשבוני", היא צוחקת ומוחה דמעה כמעט בו־זמנית. "היה לנו מזרן זוגי כזה, היינו ישנים יחד, צוחקים כל הלילה, משתכרים ביחד, אבל גם מנהלים שיחות נפש".

     

    על מה בעיקר הייתם מדברים?

     

    אביתר בנאי. "יותר קל לדבר איתו"
    אביתר בנאי. "יותר קל לדבר איתו"

     

    "בעיקר על כאב", היא צוחקת. "היינו מיוסרים. כל אחד עם הכאב והקושי שלו מול העולם. שנינו נולדנו בלי עור. אנחנו מאוד דומים, רק שמאיר, עוד הרבה פחות ממני ידע לשחק את המשחק. אני זוכרת אותנו עם שיחות לתוך הלילה, יושבים בבר בקינג ג'ורג', שותים ערק ומדברים על כאב ובדידות. הייתה לו מלחמה עם החיים, עם העולם. הוא פחד מאנשים. לא כל כך סמך עליהם. הוא היה חשדן, אני אפילו לא יודעת בדיוק למה. הוא לקח הכל ללב. אם אני רגישה, אצלו זה היה קליני. העוצמות שלו היו פסיכיות.

     

    "אי־אפשר היה שלא לאהוב אותו, אבל זה היה לאהוב אותו ולחשוש ממנו בו־זמנית. הוא היה נפש סוערת, מסוכסכת. הוא הבן הבכור שספג את כל הטעויות של זוג הורים צעיר וחסר כלים. הילדות שלו לא הייתה קלה כמו של אביתר, שנולד 13 שנים אחריו. הוא אכל את כל הפאלטות של ההורים שלי. זה הפך את האישיות של מאיר ליותר דוקרת ומחוספסת, אבל גם רגישה מאוד ומפוחדת מהעולם. היה בו כעס, במאיר. ואתה יכול לשמוע את זה במוזיקה שלו. חברתי גלית אומרת שיש זעקה שלו. אני מסכימה איתה. הקול שלו מרתק ופוצע".

     

    הוא הסתיר את דבר מחלתו. עד כמה זה קשור למה שאת מתארת?

     

    "זה בהחלט מתחבר לאישיות שלו. בוא נאמר שאם חס וחלילה זה היה קורה לי, היה לי הרבה יותר קל לדבר על זה. מאיר היה בן אדם סופר־פרטי. הוא מאוד פחד שירחמו עליו. שיתעסקו לו בזה. הוא לא רצה, הוא רצה באמת לשמור על זה רק בתוך משפחתו הקרובה".

     

    עם בנה אמיר. "פחות מדליק אותו מדע טילים או ריבוזומים"
    עם בנה אמיר. "פחות מדליק אותו מדע טילים או ריבוזומים"

     

    סף הכאב

     

    המחלה של מאיר בנאי התגלתה במהלך בדיקה שגרתית. התוצאות העלו את אותו סרטן שהכריע גם את דודו המיתולוגי, יוסי בנאי. "הוא עשה ניתוח וכימו, ואמרו לו: אם זה יחזור, זה סימן לא טוב. וזה מה שקרה אחרי חודשיים", מספרת אורנה בנאי.

     

    איך התבשרתם על זה?

     

    "אני זוכרת את סבב הטלפונים המאוד קשה והעצוב הזה שעבר בינינו. אפרת התקשרה אליי. ההורים שלי כבר ידעו. התקשרתי אליהם. פרצנו בבכי כולנו בטלפון. ידענו מה מצפה לכולנו. מה המשמעות של זה. בקומה מעליי גר בן דוד שלי, שמוליק. הוא רופא והוא היה מאוד ישיר בתגובה שלו. הוא הסביר שהמצב רע מאוד. לא היה לנו אפילו רגע אחד של חסד או של הזדמנות להיתלות במשהו. מאיר היה מסוג החולים שלא כל כך רוצים לדעת את האמת".

     

    ישראל כץ. "אין לו הומור"
    ישראל כץ. "אין לו הומור"

     

    אז מה עושים?

     

    "לא מדברים על המצב. תוסיף לזה את העובדה שהוא איש מאמין מאוד, דתי, אז הוא לחלוטין האמין שהוא ייצא מזה. לא היה לו ספק. אני יכולה להגיד לך שעד מותו, עד הסוף, הוא האמין שהוא יבריא. זה היה מאוד קשה, כי אי־אפשר היה לדבר על המחלה. זה לא רק שהוא לא רצה לספר לעולם, אלא גם בתוך המשפחה הוא סירב לדבר על מצבו. כשהיינו מנסים, הוא היה מיד הודף הכל ב'קטן עליי'. היה לו סף כאב מאוד־מאוד לא רגיל. גם כשכאב לו, הוא לא ידע שכואב לו. כשהיינו שואלים אותו, איך אתה מרגיש? הוא היה אומר שכואב לו, אבל זה נסבל. יכול להיות שמישהו אחר היה צורח מכאבים. לא מאיר".

     

    נשמע שהוא לא איפשר גם לכם להתמודד עם המצב.

     

    "נכון. הוא לא. זה ציער אותי מאוד. כי היה הרבה יותר קל לכולנו אם היה אפשר לדבר על זה. זו הייתה הבחירה שלו ואי־אפשר היה להתווכח איתו. אני חושבת שהוא באמת מאוד־מאוד פחד למות והוא היה בהכחשה. הוא פשוט מידר את זה".

     

    ציפי לבני. "יכולת נפלאה לצחוק על עצמה"
    ציפי לבני. "יכולת נפלאה לצחוק על עצמה"

     

    אפשר לעשות תיקון, לסגור קצוות, לדבר על דברים שלא דוברו מעולם, כשיש הדחקה כזו?

     

    "לא. אי־אפשר. היינו מדברים רגיל. כל דבר אחר היה נהדף. אני מספרת לו עליי. הוא מספר לי על עצמו. מדברים על החיים, אבל בלי לדבר על זה שיכול להיות שזה זמני. אי־אפשר היה לדבר על המוות, אי־אפשר היה לדבר על המחלה, אי־אפשר היה לסגור שום דבר, למרות שידענו שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן. הוא גם תיכנן דברים להמשך. הוא נורא אהב לנסוע לאירופה, לכפרים כאלה ציוריים. הוא כל הזמן אמר: אני אבריא ואטוס לטייל באיטליה".

     

    משמרות ליד המיטה

     

    האמונה של בנאי שיחלים ויתאושש הצליחה לתעתע גם במשפחתו. בנאי מספרת שלמרות שהבינה את חומרת מצבו, כיבדה את רצונו לא להתמודד עם המציאות. "באיזשהו אופן, גם אנחנו היינו באיזו הדחקה. הרי עד שזה לא קורה, אתה לא באמת מבין. אמרו לנו, יום אחד תהיה הידרדרות, אבל אתה לא רואה אותה מגיעה. זה קורה ברגע אחד, וכשזה קורה, אתה חוטף הלם.

     

    דוד ביטן. "מביא קהל"
    דוד ביטן. "מביא קהל"

     

    "המוות שלו היה מאוד טראומטי עבורי. היינו איתו עד השלבים האחרונים, עד הסוף ממש. בשבוע האחרון שלו הוחלט על הוספיס בית בשם 'צבר'. הגיעה אחות מקסימה והסבירה לנו את מצבו. את ההידרדרות הצפויה. הוא כבר היה על מורפיום. הוא קצת הזה. הוא לא לגמרי הבין מה קורה. הוא רק שאל: מתי זה ייגמר? מתי אני אצא מזה? מתי ייגמר הטיפול? מתי תלכו מפה?

     

    "חוץ מהאחות, עשינו משמרות. כל כמה שעות היה איתו בן משפחה אחר. יומיים לפני שהוא נפטר ביליתי איתו כל הלילה. לא כאב לו כלום. זה היה לילה מאוד עוצמתי, כי גם דיברנו הרבה והתחבקנו הרבה והוא היה מאוד רך, מאוד לא מאיים. הוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי. אבל אני חושבת שהוא לא בדיוק הבין שזה הסוף.

     

    "למחרת, בלי לתכנן, פשוט הגענו לשם כולנו. אביתר, אפרת, ההורים שלי, הילדים של מאיר. ידענו שזה הסוף, הייתה תחושה שכולנו צריכים להיות שם. הוא כבר לא היה בהכרה. כמה שעות אחר כך הוא נפטר. אני לא בן אדם מאמין, אבל הייתה לי תחושה כאילו הוא יילד את הרוח שלו. זה היה מאוד חזק.

     

    "מישהי סיפרה לי שהיא שאלה פעם אחות בהוספיס למה היא עוסקת בעבודה כזאת, למה היא מלווה אנשים למותם? היא אמרה לה שהיא עבדה שנים כמיילדת, ועכשיו היא מיילדת אנשים לעולם הבא. זאת הייתה התחושה שלי עם מאיר. אני לא חושבת שמאיר מסתכל עליי מהשמיים, אבל אני חושבת שהוא נגאל מהעולם הזה. ומי יודע, אולי הוא מנגן עם לאונרד כהן עכשיו והם שותים ביחד ערק".

     

    בנאי. "פעם יכולתי לשתות כמו חמור. כמו טום ווייטס. הייתי יכולה לשתות את טום ווייטס"
    בנאי. "פעם יכולתי לשתות כמו חמור. כמו טום ווייטס. הייתי יכולה לשתות את טום ווייטס"

     

    הופתעת מעוצמת האהבה של האנשים אחרי מותו? הוא לא הופיע ולא הקליט חומרים חדשים כבר שנים ארוכות.

     

    "לא כל כך. ידעתי שנורא אוהבים אותו. בשנים האחרונות אנשים שאלו אותי, לאן אחיך נעלם? תמיד אמרו, 'אין, לא היה ולא יהיה כמו מאיר'. בעיני רבים הוא היה מאיר הגדול, הענק שהטריף אנשים עם הקול שלו ועם השירים העוצמתיים, שחודרים לנשמה ופוצעים לך את הלב".

     

    את חושבת שהוא היה מופתע?

     

    "גם אם לא בעוצמות האלה, הוא ידע שאוהבים אותו. גם אם הוא חשב שזה שהוא נעלם גרם לאנשים באיזשהו מקום קצת לשכוח אותו, הוא ידע שהוא בפנתיאון. בתוך תוכו הוא ידע שהוא שווה המון. הוא מיעט להופיע מבחירה. הוא לא היה יכול לסבול את ההצלחה. הוא היה מסתכל על שלמה ארצי ופוליקר ואומר: אני לא רוצה. אני לא יכול. אני לא יכול להיות שם. אני לא יכול לקבל את אהבת הקהל. הוא העדיף את השקט. בשנה וחצי האחרונות, מאז שהוא חלה, כשאנשים היו שואלים אותי, איפה אחיך? הייתי נחנקת. ידעתי שזה עניין של זמן עד שישמעו שהוא הלך לעולמו".

     

    בנאי. "אני במשבר כללי, לא רק מהגיל. אני במשבר חיים מהיום שנולדתי"
    בנאי. "אני במשבר כללי, לא רק מהגיל. אני במשבר חיים מהיום שנולדתי"

     

    את חושבת שהוא נפטר מפויס יותר?

     

    "אני לא יודעת, כי לא היו לו שיחות כאלה עם אף אחד. לא עם ההורים שלי ולא עם שאר המשפחה. רק אמרנו לו כמה אנחנו אוהבים אותו. אמרתי לו הרבה מאוד פעמים כמה אני אוהבת אותו. אני חולמת עליו המון מאז, ובחלומות הוא תמיד חולה. הוא מאוד חסר לי.

     

    "שבועיים אחרי שהוא נפטר, עשינו כל המשפחה שבת אצל אביתר ואשתו רות. אנחנו לא עושים את זה הרבה כי אביתר דתי, ההורים שלנו מבוגרים ויש הרבה אילוצים. אבל היה לכולנו חשוב להגיע ולהיות יחד. ברגע שאבא שלי התחיל את הקידוש, כולם פרצו בבכי", היא בוכה גם עכשיו. "תמיד היינו ארבעה אחים, ארבעה ילדים להורים שלי, ופתאום אנחנו שלושה. כאילו שולחן שחסרה בו רגל אחת, זה שבר נורא. ועם כמה שמאיר היה קשה לפעמים ורחוק, הוא בשר מבשרנו. אחינו הגדול. זאת תחושה איומה של היעדר, של חור, של בור, של חסר, ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר".

     

    מחוץ לקונצנזוס

     

    עם שי גולדשטיין (מימין) ואורי גוטליב ב"7 דקות מבאר־שבע". "הצגה מטורפת, הזויה"
    עם שי גולדשטיין (מימין) ואורי גוטליב ב"7 דקות מבאר־שבע". "הצגה מטורפת, הזויה"

     

    אנחנו יושבים בביתה היפה של בנאי בצפון תל־אביב. שני הכלבים שלה, סופי וברונו, נחים בצד. הילדים, אמיר ומיקה, בבית הספר. האחיינית שבאה לביקור בתל־אביב עדיין מנמנמת בחדר ליד. מעל שולחן האוכל תלויה קריקטורה ממוסגרת של עמוס בידרמן על שבט הבנאים — מובל על ידי אורנה כלימור. מעניין, אני אומר לבנאי, שהיא האישה היחידה המפורסמת במשפחת בנאי. "זה באמת מוזר", היא מהנהנת בהסכמה. "יש עוד הרבה בנאיות מוצלחות ומוכשרות, שפשוט עוד לא שמעת עליהן. אצלנו במשפחה המקצוע בחר בשלושתנו – במאיר, באביתר ובי. אפרת ויתרה. היא הייתה יכולה להיות מוזיקאית, שחקנית, רקדנית. היא כותבת שירים, מנגנת ויש לה קול מקסים".

     

    לעומתה, אמיר, בנה הבכור של בנאי, כבר הבהיר את כוונותיו. הוא שיחק בהצגת הילדים של תיאטרון חיפה "אופוריה – העיר השמחה בעולם", וכבר חושב ברצינות איך להשתלב בביזנס המשפחתי. "כן, פחות מדליק אותו מדע טילים או ריבוזומים", מחייכת בנאי. "הוא הולך להיות על הבמה. בניגוד אליי, הוא תלמיד טוב בכל המקצועות. הוא מאוד אוהב כדורגל. בחודש הבא אנחנו נוסעים יחד לראות שני משחקים של ריאל מדריד".

     

    גבר־גבר.

     

    "כן. לפני כמה זמן הוא בא אליי ואמר לי: 'אמא, יש לי משהו לספר לך. אני סטרייט'. זה לא היה קל. לקחתי את זה קשה מאוד. אני מקווה שזה לא סופי, כי יהיו לו חיים מאוד־מאוד קשים".

     

    לצד מופע הסטנד־אפ המשותף שלה עם ליטל שוורץ, בנאי חוזרת בימים אלה אל במת התיאטרון — תפקיד קומי, מופרע, שונה מאוד מהדברים שעשתה בשנים האחרונות. זה קורה ב"שבע דקות מבאר־שבע", סאטירה ישראלית חדשה של צוותא, שכתבו שי גולדשטיין ואורי גוטליב, שגם משחקים בה. "זאת קומדיה על שני משוגעים שבורחים מבית משוגעים – אחד חושב שהוא אולסי פרי והשני פבארוטי. הם מגיעים לבית קפה בבאר־שבע, שמנוהל על ידי עיוורת מבחירה – ומחליטים להעלות מופע. זאת הצגה מטורפת, הזויה. בכל פעם שנדמה לך שפגשת את הדמות הכי משוגעת, אתה מגלה שיש משוגעת עוד יותר ממנה".

     

    את ממעטת בתפקידי תיאטרון, למרות שלמדת משחק ובעבר סיפרת על כמיהתך להופיע על הבמה. למה, בעצם?

     

    "נכון. כשסיימתי לימודי משחק בניסן נתיב ניסיתי להתקבל לכל התיאטראות — כולל תיאטרון ילדים ונוער — ולא התקבלתי. רק בהמשך, בזכות הסטנד־אפ ולימור, הגיעו הצעות מהתיאטרון. אני לא רואה את עצמי כמו שחקני תיאטרון קבועים, שעוברים מהצגה להצגה. זאת נראית לי עבודה שוחקת ואפורה מדי. לשמחתי, המסלול שלי נקבע אחרת. בגלל שבאתי דרך הבידור, תמיד הגעתי לתפקידים ולהצגות ספציפיות. זה תלוי תפקיד. אם זה תפקיד שמדליק אותי, אז אני הולכת על זה. זה לא קרה יותר מדי פעמים, אבל בכל פעם שזה קרה, זה היה מוצלח.

     

    "היו הרבה מאוד הצעות לתפקידים שלא רציתי. או שזה לא היה מספיק מעניין או שהייתי בתקופה מאוד עמוסה.

     

    "היום, כשאני בת 50, אני לא באותו מצב שהייתי בו עם 'רק בישראל' ו'ארץ נהדרת'. גם האפשרויות בתעשייה היום מצטמצמות. השוק השתנה לחלוטין. חוזי הטאלנטים, שהיו נדיבים מאוד, כבר לא קיימים. פעם היו לי קמפיינים והיום אין. זה מחייב אותך להמציא את עצמך מחדש, לבדוק דברים חדשים. אני עדיין בררנית מאוד. אני לא אעשה דברים שלא איהנה מהם. קיבלתי שלוש הצעות השבוע לסדרות. לשלושתן אמרתי 'לא'. התפקידים לא היו מספיק טובים בעיניי. אני לא אעשה משהו לא טוב. אין סיכוי בעולם, למשל, שתמצא אותי בהצגת ילדים לחנוכה. כל שנה אני מקבלת הצעות לתפקידי המלכה המרשעת, אבל אני לא רואה את עצמי על פוסטרים כאלה. יהיה לי קשה מדי".

     

    מה עוד השתנה?

     

    "אני חושבת שתקופת 'צוק איתן' פגעה בי. במקום להגיד שאני מתביישת בעם שלי, הייתי צריכה לעלות אז על בריקדות ולהגיד שאנחנו העם הנבחר. היום אני פחות קונצנזוס. בשביל קמפיין עורכים קבוצות מיקוד ופילוח ורוצים לוודא שאת באמת אהובה גם על דתיים וגם על ימנים וגם על חילוניים. חוצה עדות, דתות ומעמדות. היום אני כבר לא במקום הזה. זה מחיר שאני משלמת".

     

    את מתגעגעת להיות בקונצנזוס?

     

    "לא. בקונצנזוס חמים, אבל גם צפוף. לא כולם אוהבים שנושמים עליהם. להיות קונצנזוס, יש בזה יתרונות וגם חסרונות. אני חלק מתוכנית שבועית מצוינת בטלוויזיה, שנחשבת אליטיסטית ושפלח מסוים באוכלוסייה מאוד אוהב אותה. היא מאוד מוערכת. כשאתה מאוד מוערך, אתה לא בהכרח אהוב ומתוגמל. לא כולם מחבקים אותך, לא כולם מכירים אותך".

     

    אני שומע נימת געגוע.

     

    "לא. כי זה כלוב של זהב. זו הרי הסיבה שעזבתי את 'ארץ נהדרת'".

     

    טיפול בהלם

     

    כמעט בלי להרגיש, בנאי מדלגת לשנתה השביעית ב"גב האומה". שבע השנים הטובות מאוד שלה, שביססו את מעמדה כאחת מחברות הפאנל הבולטות, המרכזיות והמצחיקות של תוכנית הסאטירה של ערוץ 10. מה שנתפס תחילה כהתאבדות מקצועית – הלו, מי עוזב את "ארץ נהדרת" מבחירה? – התברר מהר מאוד כהחלטה אמיצה של קומיקאית שמאסה בדמויות ובחיקויים ורוצה לומר דברים חד־משמעיים על המציאות הישראלית הבלתי אפשרית. "גב האומה" היא אולי המקום היחיד שבו בנאי מסוגלת לומר דברים נוקבים ונועזים, מבלי שתואשם שהיא עוכרת ישראל.

     

    היא מודה בעצמה שהמשימה הסאטירית הופכת מסובכת ככל שהמציאות מופרכת יותר. האם אפשר לשנות תודעה או לזעזע, כשדיווחי החדשות נראים לעיתים כמו מערכון שאפילו גדולי הסאטיריקנים לא היו מסוגלים לכתוב? בנאי שותקת, אבל הבעתה משדרת ייאוש. "בפורים האחרון ילדים התחפשו לאלאור אזריה. איפה יש מקום לסאטירה? הסאטירה כותבת את עצמה בחדשות. יש התבהמות כללית שהופכת את כל העיסוק שלנו בחומרים כאלה למסובכת".

     

    איך בכל זאת פועלים במציאות כזאת?

     

    "אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו. טיפול בהלם מהחדשות כאן. אנחנו באווירה כל כך לאומנית ומתלהמת וימנית, שאנחנו רואים בתוכנית הזאת הזדמנות לדבר ולהתעסק בדברים שמכאיבים לנו. אנחנו חיים במדינה שיש בה כל כך הרבה גסות ואטימות. יש תחושה שאת המדינה מנהלים קיסר וקיסרית שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא טובת העם. זה מאוד מדכא, אבל זו לא סיבה לוותר ולא להשמיע את מה שאנחנו רוצים. חשוב שיש פלטפורמה כזאת, תוכנית כמו 'גב האומה'.

     

    "זה מזכיר לי שביקרתי לא מזמן בחוות חופש שנמצאות בה כמה חיות משק בודדות. הן היו בדרך לשחיטה אבל ניצלו. נכון, זה לא ישנה את העובדה שמדי יום שוחטים כאן מיליונים, אבל כשאתה מסתכל על החיות המתוקות שניצלו, אתה בוכה מהתרגשות, אתה מגלה, מול התופת, חסד וחמלה. ככה גם אנחנו מרגישים, כמו טיפה של שפיות. לפעמים טיפה של אור יכולה לסלק את החושך".

     

    ומאז שעזבתם את ערוץ 2 יש לכם פחות רייטינג ופחות קהל.

     

    "'ארץ נהדרת' עושה רייטינג מאוד טוב ומתעסקת בחומרים נפיצים, אבל אני בטוחה שגם הם אולי מתוסכלים מזה שהם לא מצליחים לשנות משהו. כי כשאתה עושה תוכנית סאטירה, אתה רוצה לשנות, אתה רוצה להשפיע, אתה לא רוצה רק לבדר. אנשים מעדיפים לראות את 'האח הגדול', לבהות, להתבהם. בסוף טראמפ הוא פליט ריאליטי שנבחר להיות האיש הכי חזק בעולם. מה זה אומר על החברה? מה זה אומר על האנשים? מייאש.

     

    "יש תחושה כללית של איבוד ערכים. אנשים לא ראויים מנהיגים אותנו. נבחרי ציבור שלא הייתי נותנת להם לנהל את הסופר השכונתי שלי. רמה מאוד נמוכה של אנשים. איך הם הגיעו לשם? הציבור בחר בהם".

     

    או שהציבור בוחר בהם בהיעדר אלטרנטיבה.

     

    "יש כאן אבסורד שאני לא מצליחה להבין אותו. אנשים זועקים שרע להם, שנטל המחיה מכריע אותם, שחיים תחת פחד מפיגועים, אבל בוחרים שוב ושוב באותם אנשים שלא עושים דבר כדי לשנות את המציאות. אבל מבחינתם הם לא מבינים את זה ככה. מהייאוש הם מצביעים ככה. זו אולי אחת המטרות של המנהיגים, לייאש את הציבור. זה כמו שאנחנו רואים במדינות ערביות, שהציבור מצביע למי שממשיך לדכא אותו. המנהיגים רוצים את העם שלהם רעב ומיואש. גם אצלנו זה נהיה ככה".

     

    איך את מסבירה את התמיכה הציבורית באלאור אזריה?

     

    "אני קוראת לזה התבהמות, גסות לב. הסטנדרטים השתנו. אני רוצה להישאר אנושית, להישאר מוסרית. כשמישהו פצוע על הכביש, לא משנה אם הוא ערבי או יהודי, לא יורים לו בראש. מישהו במצב כזה לא מנסה לרצוח אותך באותו רגע. הוא לא מהווה איום. וגם לו יש אמא ואבא שרואים שמישהו יורה לו בראש. משהו באמות המידה השתבש לחלוטין".

     

    הפוליטיקאים כיום משוכללים יותר. הם באים להתארח בתוכניות שצוחקות עליהן ויוצאים גדולים. אתם מאפשרים את זה.

     

    "בסופו של דבר אנחנו עושים תוכנית ואנחנו צריכים רייטינג. כשמגיע דוד ביטן או אורן חזן כזה, זה מביא קהל. אני בעלת קיבה רגישה אז קשה לי יותר. כשאנחנו מזמינים פוליטיקאי אנחנו ניתן לו בראש. מי שמצליח לצחוק על עצמו, כמובן מרוויח. לא תמיד הם מצליחים. יש כאלה, כמו ישראל כץ שהגיע, שאין להם הומור. היו לנו ראיונות טובים עם איימן עודה, בוז'י וציפי לבני, שיש לה יכולת נפלאה לצחוק על עצמה. לעומתם, יש פוליטיקאים שאין בהם יכולת לצחוק על עצמם ויכולת להקשיב. הם באים עם דף מסרים ובלי טיפת ספונטניות".

     

    יש הבדל בין הומור של פוליטיקאים ימנים לשמאלנים?

     

    "נדמה לי שלימנים יש פחות יכולת לצחוק על עצמם. כשאתה כל כך בטוח בצדקת דרכך, אתה אטום, לא קשוב ועסוק רק במגננה. בדרך כלל זה קשור גם לאינטלקט".

     

    דייטים ומיגרנות

     

    דבר מוזר קרה לאורנה בנאי השנה. בוקר אחד היא התעוררה וגילתה שהיא בת 50. "זה כבר ממש הסוף", היא צוחקת. "הדבר הכי מעודד שאפשר להגיד על הגיל שלי זה שכל החיים לא לפניי".

     

    50 זה כבר ממש גברת.

     

    "אני מרגישה מבוגרת. הרוח שלי תישאר צעירה ואינפנטילית עד יום מותי, אבל אני יודעת שאני נראית בת 50. אי־אפשר להסתיר את הגיל. גם אם מילאתי את קמטי המרמור, אני עדיין נראית בת 50. ואני איראה פחות ופחות טוב. אם כי לשמחתי, אני מהאנשים שהגיל עושה להם טוב".

     

    אז אני מניח שחמקת ממשבר אמצע החיים ולא עשית קעקוע.

     

    "אני מודה שלא חוויתי משברי גיל. אני במשבר כללי, לא רק מהגיל. אני במשבר חיים מהיום שנולדתי. אני רואה מסביבי אנשים שחווים משברי גיל. מתחילים ללכת לכושר, לקעקע את עצמם, נהיים מפגרים לגמרי. הם מפחדים מזה שהם מתבגרים, אז הם מתחילים לעשות דברים מוזרים ופתטיים".

     

    איך את שומרת על עצמך לא להיות פתטית?

     

    "הפסקתי לעשות ספורט".

     

    אז משבר גיל לא, אבל שינוי סטטוס דווקא כן. לפני חצי שנה, אחרי חמש שנות זוגיות, היא נפרדה מבת זוגה אביטל. לא החלטה קלה, היא מאשרת, אבל בלתי נמנעת. "נפרדנו כי זה פשוט לא עבד יותר. אתה מסתכל על הבן אדם שמולך ומבין שאתה לא עושה לו טוב, ולהפך. לשמחתי שתינו נשים שלא נשארות איפה שלא טוב לנו, לא נתקעות, לא מדשדשות. אז קמנו והלכנו. זה כואב, זה קשה ויש געגועים. היא הגיעה להלוויה של מאיר, וכואב לי כשאני רואה אותה".

     

    הרבה אנשים נשארים במערכות יחסים לא טובות מהחשש להישאר לבד.

     

    "אני מחבבת את עצמי לבד. עם אביטל קרה נס. הייתה משיכה. הייתה התאהבות. היה כבוד. זה היה קשר בריא אחרי כמה מערכות יחסים לא בריאות שהיו לי, של סימביוזה, קנאה ואובססיביות. עם אביטל זה היה אחרת. גרנו בשני בתים נפרדים. אהבנו לבלות, לדבר, לאהוב, לנסוע ביחד. הילדים שלה אהבו אותי, הילדים שלי אהבו אותה. בטיול האחרון שלנו לחו"ל פשוט התרחקנו מאוד אחת מהשנייה והבנו שזה נגמר. זוגיות זו השקעה ואני נטולת אנרגיה", היא צוחקת. "היום אני מרגישה מוכנה יותר לנסות מחדש".

     

    מתחילות איתך?

     

    "כן".

     

    ואז דייטים?

     

    "אני לא עושה את זה יותר מדי. חודש אחרי הפרידה ניסיתי לצאת, אבל זו לא הייתי אני. בדיעבד, זה היה כדי לסנן את הכאב, לטשטש אותו, לאלחש אותו. הכאב מאוד גדול. רק עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מרגישה קצת פחות כאב, וכשאני נפגשת עם מישהי אני מרגישה אני. לא מעמידה פנים".

     

    תארי לי את בת הזוג המושלמת.

     

    "אני קצת שטחית, חשוב לי מאוד שהיא תהיה נשית ויפה וסקסית. שיהיה לה הומור, ושתהיה מעל גיל 35. אני לא מוכנה להיפגש עם מישהי שהיא פחות מ־35. וגם אז זה נראה לי לא בסדר. אני מעדיפה מישהי בגילי. מתחילות איתי בנות 20 וקצת, וזה לא בא בחשבון. אחת בת 22 התחילה איתי באינסטגרם. שאלתי אותה, את מתנדבת בבתי אבות? זה לא מתאים. חשוב לי שזו תהיה מישהי שהיא כבר אמא בעצמה ושכבר יש לה בית משלה. אני לא אצא עם מישהי בת 26 שגרה בדירה שכורה ברוטשילד שהשירותים בה הם חלק מהמטבח".

     

    לא קשה לצאת לדייט עם מישהי שיכולה לקרוא עלייך בוויקיפדיה?

     

    "נכון, זה קצת לא פייר, כי יש לה פור. היא עשתה עליי גוגל יפה־יפה. קראה את הראיונות איתי, ראתה תמונות וראתה אותי בכל מצבי הצבירה שלי. אני מרגישה מיד מתי מתלהבות ממני בגלל הפרסונה ומתי מישהי באמת רואה אותי. אלה שלא יודעות מי אני בכלל הן הכי טובות".

     

    יש לסביות כאלה?

     

    "כן", היא צוחקת. "יש מספיק. ויש כאלה שלא סובלות את 'גב האומה'. אלה החומר הכי טוב".

     

    היא יכולה להיות ימנית?

     

    "לא. אי־אפשר. זה כמו שהיא לא תאהב חיות. אני לא יכולה. אם היא לא אוהבת חיות, אם היא ימנית, זה אומר שהיא פחות הומנית ושיש בה פחות מוסריות. לא, לא עובר".

     

    אם היא מצביעה ליאיר לפיד זה בסדר?

     

    (צוחקת) "בסדר. עוברת".

     

    הבעיה עם רווקוּת שצריך לעבוד בזה. לצאת לברים. להסתובב. מעייף.

     

    "כן. בהתחלה עשיתי את זה. אפילו הייתי שותה עד אובדן הכרה. פעם יכולתי לשתות כמו חמור. כמו טום ווייטס. הייתי יכולה לשתות את טום ווייטס עם הבקבוק. היום פחות. המיגרנות למחרת לא שוות את זה. אני גם פחות צריכה את זה".

     

    טוב, בכל זאת את כבר גברת בת 50. תתכונני, בעוד כמה שנים ישאלו אותך על חרדת המוות.

     

    "אין מצב. אני לא מפחדת למות. אם כבר, אני מפחדת לחיות". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     

    אנשים לא ראויים מנהיגים אותנו. נבחרי ציבור שלא הייתי נותנת להם לנהל סופר שכונתי. יש כאן אבסורד שאני לא מצליחה להבין: אנשים זועקים שרע להם, אבל בוחרים באותם אנשים. מהייאוש הם מצביעים ככה. זה כמו שבמדינות ערביות, הציבור מצביע למי שממשיך לדכא אותו. גם אצלנו זה נהיה ככה"

     


    פרסום ראשון: 05.04.17 , 12:52