ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מיוחד: מאיר דגן (משמאל)והזיקית אביגדור אלדן, בצילום נדיר מחופשים לדייגים ערבים, במהלך מבצע בחוף עזה
    7 ימים • 05.04.2017
    הזיקיות של מאיר
    המעטים שידעו עליהם בצה"ל קראו להם "זיקיות", מכיוון שבעזה מוכת הטרור של שנות ה–70, היה להם תפקיד מיוחד: לחדור ללב אוכלוסייה עוינת מחופשים לפלסטינים, ואז ללכוד מחבלים — או לחסל אותם. תחת מפקדם הנערץ מאיר דגן, יצאו הזיקיות לאינספור מבצעים מטורפים, שאמנם חלקם הפכו למיתוסים — אבל אחרים שנויים במחלוקת. שנה למותו של דגן, יצא רונן ברגמן לסדרת מפגשים נדירה עם הזיקיות ושמע מהם איך פועלת יחידה על גבול הדמדומים של המותר והאסור, כיצד בכל זאת שמרו על מוסר וטוהר הנשק, למה אסור להשוות בין המעשה של אלאור אזריה למה שהם עשו, ומדוע למרות כל זה — כנראה בישראל 2017 לא הייתה מוקמת יחידה כזו. הזיקיות יוצאות לאור: הסיפור המלא
    רונן ברגמן

    1. רשימת ה־400

     

    הכותרת על הכריכה הצבאית החומה מכריזה באנמיות־משהו כי מדובר ב"פנקס מבוקשי פח"ע", אבל חוברת הכיס הקטנה הזו מקפלת בתוכה סיפור גדול בהרבה, יש שיאמרו סיפור שנמשך עד היום.

     

    "פנקס מבוקשי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת)" חוּלק ללוחמים נבחרים, ששירתו בגזרת עזה החל מסוף שנות ה־60. כל דף בפנקס הוקדש למבוקש אחד, וצוינו בו שמו של המבוקש, כתובתו, תיאורו החיצוני, ולעיתים לאיזה ארגון השתייך. אם היה צילום, הוא הופיע גם. כך, לפי סדר האלף־בית, סודרו כל המבוקשים שישראל חיפשה באותן שנים. כריכת הפנקס הזה הייתה מנוקבת בשני חורים, שדרכם עברו ברגים. הרעיון היה שאם מבוקש כזה נעצר או מחוסל, הדף שלו נתלש מהפנקס; אבל אם מתווספים עוד מבוקשים — הברגים של הכריכה מאפשרים לפתוח את הפנקס ולהוסיף את העמודים החדשים במקום הנכון.

     

    אלא שמהר מאוד הלוחמים ששירתו בגזרת עזה באותן שנים שמו לב לתופעה גורפת: רק מעט עמודים נתלשו מהפנקס — ולעומת זאת יותר ויותר עמודים הלכו ונוספו. פנקס המבוקשים הלך ותפח. רצועת עזה, שנכבשה רק שנים ספורות קודם לכן במלחמת ששת הימים, נשטפה בגל טרור מדמם, שגבה מספר הולך וגדל של קורבנות. על פי עדויות, בשלב מסוים, בסביבות 1970, הכיל הפנקס הזה בין 300 ל־400 מבוקשים, שישראל לא הצליחה לשים את ידה עליהם. לוחמים אחרים העידו שהמספר היה אפילו עוד יותר גבוה, יש אפילו שנוקבים במספרים שמגיעים ל־900־800 מבוקשים. כך או כך, לכולם היה ברור: המצב הזה לא יכול להימשך.

     

    דני פרל | צילום: צביקה טישלר
    דני פרל | צילום: צביקה טישלר

     

    "יום אחד הגיע ליחידה אדם בלבוש אזרחי", מספר אביגדור אלדן (אזולאי), שהיה ב־1970 לוחם בסיירת שקד, שפעלה באזור עזה, והכיר היטב את הפנקס. "הוא התחיל לשאול המון שאלות. קלטנו שמדובר במיון ליחידה סודית ביותר. תיארנו לעצמנו שזה קשור ללוחמה בטרור והבנו שמדובר באיש שב"כ. והוא התחיל לראיין חבר'ה שגמרו את המסלול בשקד ושאל אותם מה הידע שלהם בערבית. את הרוב הוא פסל. הבדיקה הביטחונית הייתה חמורה במיוחד. אחד מאיתנו, למשל, דווקא דיבר ערבית מצוינת, אבל התברר שאבא שלו עבד בקול ישראל בערבית, ולכן היה במגע עם ערבים. זה היה מספיק כדי שהוא יעוף מהמיון.

     

    "ולא אומרים לנו כלום", ממשיך מאיר טייכנר, חייל נוסף מסיירת שקד, שהגיע למיונים. "יושב שם עוד אדם, שאחר כך הבנו שהוא קצין מסיירת מטכ"ל, והם שואלים שאלות בלי סוף".

     

    בסיירת שקד שירתו כמה מהלוחמים הנועזים ביותר של צה"ל באותה עת, אבל רוב אלו שהגיעו למיונים נשרו. נשארו שמונה בלבד. דני פרל, מגויס נוסף לכוח החשאי החדש: "אמרו לי: מעכשיו אתה מסווג — אתה לא מדבר עם אף אחד, אפילו לא עם החבר הכי טוב שלך, אפילו לא עם החברה".

     

    שמונת הנבחרים הועברו למתקן סודי והחלו באימונים מפרכים. הפרויקט היה כה חשאי, עד שבתחילה "לא ידענו בשביל מה מאמנים אותנו", משחזר אלדן. "הם פשוט קרעו לנו את התחת, ואל תשכח שהיינו כבר בכושר לחימה מעולה כשהגענו לשם". רק אחרי כמה חודשים, כשהחלו האימונים הייעודיים, התברר לשמונה שהם הגרעין המקים של יחידה חדשה, סודית ביותר, שמטרתה הצבת חיילי צה"ל בכיסוי ערבי עמוק, בתוך השטחים המאוכלסים בצפיפות ברצועת עזה. בהתאמה, שם הקוד שניתן ליחידה היה "זיקית". לימים, היחידה שהתפתחה סביב ה"זיקיות" תתפרסם כסיירת רימון.

     

    משה רובין | צילום: אביהו שפירא
    משה רובין | צילום: אביהו שפירא

     

    אנשי "זיקית" לא היו המסתערבים הראשונים – המחתרות הפעילו מסתערבים בתוך האוכלוסייה הערבית עוד לפני קום המדינה – אבל שמונת הלוחמים הללו, יחד עם הקצין מסיירת מטכ"ל שאימן אותם, משה רובין, והמפקד שמונה להם זמן קצר לאחר מכן, מאיר דגן, הם האמא והאבא של כל יחידות המסתערבים שקמו מאז, ובראשן כמובן דובדבן.

     

    לפני כשנה, זמן קצר אחרי פטירתו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ז"ל, פורסמו בעמודים אלה קטעים נרחבים מסדרת ראיונות שערכתי עימו בשנותיו האחרונות. דגן דיבר על חייו, הוריו, ילדותו, השואה, מלחמת לבנון הראשונה, וכמובן המוסד ויחסיו הטעונים עם ראש הממשלה נתניהו. חלק נכבד מדבריו הוקדש לסיירת רימון, שחשיבותה בעיצוב תפיסתו של דגן הייתה מכרעת.

     

    פרסום השיחות עורר תהודה רבה. בעקבות הכתבה פנו כמה מה"זיקיות" ואנשי סיירת רימון כדי להוסיף ולהבהיר. היו בהם שחשבו כי חלקים מההיסטוריה של יחידות הלוחמה בעזה חסרו קרדיט לכמה מהאנשים שהקימו אותן, זולת דגן, ונעדרו אזכור של סיירת שקד (שכאמור, ממנה נבחרו ה"זיקיות") ואנשי השב"כ. "אין פה ריב אגו", אמר אחד מהם, "רק רצון לעשות קצת סדר בהיסטוריה ולתת קרדיט לכל המעורבים בהשמדת איום הטרור ברצועה בתחילת שנות ה־70".

     

    בשנה האחרונה ערכתי כמה שיחות עם יוצאי היחידות הללו. החשובה שבהן הייתה פגישה עם כמה מתוך שמונת ה"זיקיות" המקוריים, שמקצתם לא ראו זה את זה מאז אותה תקופה. זו הייתה פגישה מרגשת, שבה כולם הסכימו ש"בכלל לא השתנית", ו"היינו אמיצים, פרועים" ואף "לעיתים ילדותיים וחסרי כל התייחסות לסיכון"; אבל באותה נשימה גם חזרו שוב ושוב על כך ש"הקפדנו הקפדה חמורה על טוהר הנשק".

     

    מאיר טייכנר
    מאיר טייכנר

     

    ואכן, כמה מהפעולות שביצעו ה"זיקיות" היו נחשבות היום לכל הפחות שנויות במחלוקת. אבל לצידם של הלוחמים הוותיקים שמדברים כאן, חלקם לראשונה, עומדות שתי עובדות: אחת, שהמבצעים שביצעו לפני כמעט חמישה עשורים נחשבים עד היום לאבן דרך בתולדות המלחמה בטרור; ושתיים, שבתקופה הקצרה יחסית שבה פעלה סיירת רימון במתכונתה המקורית, אותו "פנקס מבוקשי פח"ע" החל לאבד עמודים. הרבה מאוד עמודים.

     

    2. לבד בג'באליה

     

    כאשר נקרא משה רובין לאסוף לוחמים לסיירת החדשה, הוא שירת כבר שלוש שנים בסיירת מטכ"ל. "ביבי היה בצוות מקביל, והתאמנו יחד בקרב מגע", הוא נזכר בחיוך. "חלק מחבריי טוענים שלא הרבצתי לו מספיק חזק. זה כמובן בצחוק. ביבי הוא חבר טוב, הולכים ביחד הרבה שנים".

     

    רובין, 67, בן המושבה כנרת, דור רביעי לחקלאים. יחד עם אשתו הקימו ב־1986 את עומד גוף המתנדבים FIRST, ארגון הגג של יחידות החילוץ האזרחיות בישראל. בתחילת שנות ה־70 היה רובין שותף להרבה מאוד מבצעים בסיירת מטכ"ל, אבל הוא מודה: "חיפשנו פתרונות ממוקדים ואפקטיביים הרבה יותר נגד הטרור".

     

    שמואל פז | צילום: דנה קופל
    שמואל פז | צילום: דנה קופל

     

    רובין יצא לקורס קצינים, חזר ליחידה וזמן לא רב אחר כך, בסוף 1969, קיבל זימון מסתורי: בוא לפגישה אצל אברהם ארנן, ראש מחלקת איסוף באמ"ן והמייסד של סיירת מטכ"ל. רובין: "צה"ל היה מחופר במוצבים בעזה, בקושי הצליח להגן על עצמו מפני הטרור המשתולל. בעצם, פת"ח שלט ברצועה. אריק שרון (אז אלוף פיקוד הדרום – ר"ב) חיפש כל הזמן פתרון".

     

    לפי רובין, ארנן פנה לשרון והציע לו להקים יחידת מסתערבים חדשה בתוך סיירת שקד, שתתמקד בפעילות נגד הטרור בעזה. אחרים טוענים כי ההצעה המקורית הייתה של שרון. כך או כך, רובין הוזעק לפיקוד דרום ושמע מהבוס שרון וממי שיהפוך למפקד עוצבת סיני, אברהם מנדלר – שהמשימה הוטלה על כתפיו.

     

    הרעיון היה להקים יחידה שתעסוק באיסוף מודיעין ותסייע לשב"כ לאתר את המבוקשים הכבדים ברצועה ולעצור אותם. כלומר, ההגדרה המקורית לא הייתה יחידה לחיסול מבוקשים, אלא יחידת איסוף מודיעין וביצוע מעצרים, עמוק בתוככי האוכלוסייה הפלסטינית.

     

    לסיירת מטכ"ל, שעסקה במבצעי הסתערבות בארצות ערב, היה כבר ידע רב בנושא, ובשביל לאסוף עוד רעיונות, רובין פשוט קפץ לחברים מהקיבוץ: "למזלי, בקיבוץ חולתה היה קן של מרגלים ומסתערבים מתקופת הפלמ"ח, כך שהיה לי עם מי להתייעץ".

     

    אביגדור אלדן | צילום: יובל חן
    אביגדור אלדן | צילום: יובל חן

     

    המיון ליחידה בוצע עם השב"כ, שמינה למשימה את שמעון רומח ("קפטן סמיר"), לימים בכיר בארגון ונציב הכבאות הארצי. רובין: "חיפשנו דוברי ערבית ברמה טובה, גם אם לא מושלמת, אמיצים ולא חנונים, כאלה שלא הולכים בתלם".

     

    אביגדור אלדן, 67, יליד רמת חן, הוא אחד הראשונים שנבחרו ליחידה. כיום הוא אדריכל בהשכלתו, יהלומן, נשוי, אב לשלושה ומתגורר בכפר־שמריהו. הערבית הרהוטה שבפיו הגיעה מהוריו, שניהם ילידי מצרים. להגיע לסיירת היה עבורו הגשמת חלום, "כי גדלתי על ברכי אריק שרון וקרב המיתלה ופעולת קיביה".

     

    מאיר טייכנר, 66, הוא בן קיבוץ עין־השופט. היום הוא בהשכלתו דוקטור לפארמקולוגיה, נשוי, אב לשלושה ועוסק במיזמי היי־טק. כנער, סבל טייכנר מדלקת פרקים קשה ונאסר עליו ללכת לקרבי. מכיוון שבאותם ימים "לא היה אסון גדול מזה לקיבוצניק", טייכנר הלך ללמוד ערבית במשך שנה, "כי אם ג'ובניק, אז לפחות במודיעין". אבל כשהתגייס, בתוך ההמולה שאחרי ששת הימים, הצליח להסתיר איכשהו את המחלה וגויס לסיירת שקד. רובין בחר גם אותו.

     

    שמואל פז, 67, התגייס לסיירת שקד ב־1969. המפקד, בנימין בן־אליעזר (פואד), שלח אותו לקורס קצינים. "כשחזרתי אמרו לי: 'תשמע, מקימים יחידה סודית חדשה, מעוניין?' אמרתי: 'למה לא', אבל בתנאי שאני עושה שם תקופה ואחר כך חוזר לשקד להמשיך להתקדם במסלול הפיקוד הצבאי". היום פז נשוי ובעל משפחה, ועובד כעורך דין.

     

    "פנקס מבוקשי פח"ע" ועמוד מבוקש לדוגמה. על פי עדויות, במהלך פעילות סיירת רימון, הפנקס הצטמצם מכמה מאות לעשרות מבוקשים בלבד
    "פנקס מבוקשי פח"ע" ועמוד מבוקש לדוגמה. על פי עדויות, במהלך פעילות סיירת רימון, הפנקס הצטמצם מכמה מאות לעשרות מבוקשים בלבד

     

    שמונת הנבחרים החלו באימונים מפרכים, חלקם בחולות, חלקם בבניינים נטושים בפאתי מחנות הפליטים. אלדן: "למדנו בזכות רובין הכל מההתחלה: לש"ב (לוחמה בשטח בנוי), ניווטי תצ"א (תצלומי אוויר), ניווטים רכובים וריצות. היה קשה, אבל מצד שני כל שבוע היינו בבית, שזה צ'ופר לא נורמלי".

     

    אלדן: "שפכו עלינו את כל האמצעים שאפשר, מלא 'פינוקים', כולל קלצ'ניקובים עם תחמושת בלי הגבלה, מה שהיה אז מצרך מאוד נדיר בצה"ל. וכל זה בלי שאנחנו יודעים בדיוק מה רוצים מאיתנו. אבל הבנו שמישהו פה מכין מערך לוחמה בשיטות גרילה נגד גרילה".

     

    אף אחד לא ידע דבר על ה"זיקיות", זולת הפיקוד הבכיר ביותר של פיקוד הדרום, לצד כמה גורמים במטכ"ל, באמ"ן ובשב"כ. באחד הימים הגיע הרמטכ"ל חיים בר־לב לחזות בעצמו באימונים של הגרעין הסודי ביותר. רובין: "אין דרך אחרת להגיד את זה: האימונים היו פרועים, השתוללנו לא מעט, תוך נטילת סיכונים קשים, גם לנו, גם לחיילים".

     

    רובין הביא עימו טכניקות מיוחדות ואמצעים שפותחו כדי לשהות זמן רב בלב ריכוזי אוכלוסייה או מטעים חקלאיים מבלי להתגלות. אחד מהם כונה "נֵבלה": רשת הסוואה שנפרשה מעל שוחה או בור, שנראתה כמו אדמה תחוחה ואיפשרה הצצה דרכה. לצד ירי וניווט, הלוחמים התמחו בטכניקות מיוחדות שנקראו "ריקוד", ומטרתן הקטנת הצללית עד כמה שניתן בעת כניסה לבית, כדי למזער את הסיכון להיפגע מאש. במהלך האימונים נהגו ה"זיקיות" מעת לעת להסתובב לבד, לבושים כערבים, ברחבי הרצועה, "פשוט כדי להעלות לנו את הביטחון שלא מזהים אותנו", אומר אלדן.

     

    "פנקס מבוקשי פח"ע" ועמוד מבוקש לדוגמה. על פי עדויות, במהלך פעילות סיירת רימון, הפנקס הצטמצם מכמה מאות לעשרות מבוקשים בלבד
    "פנקס מבוקשי פח"ע" ועמוד מבוקש לדוגמה. על פי עדויות, במהלך פעילות סיירת רימון, הפנקס הצטמצם מכמה מאות לעשרות מבוקשים בלבד

     

    בהמשך כבר החלו להיכנס לעומק השטח. לקראת סוף ההכשרה, למשל, חצו ה"זיקיות" בניווט יחידים את כל מחנה הפליטים ג'באליה, באישון לילה, מחופשים לערבים. חלקם עטו על עצמם את סמלי הסטטוס של המבוקשים באותה תקופה — נעלי פלדיום ומעילים שחורים – כך שחוץ מהחשש שיתגלו, תמיד היה קיים הסיכון שחבריהם מסיירת שקד יחליטו לירות לעברם. "לעבור את כל ג'באליה ממערב למזרח בניווט יחידים, מחופשים לערבים, הייתה חוויה מצמררת", מסכם טייכנר.

     

    את הייעוץ כיצד להתחפש לערבים קיבלו הזיקיות מכמה גורמים, בהם מסתערבים במיל' של הפלמ"ח, וגם החיילים הבדואים והדרוזים ששירתו בסיירת. "הם גם אלה שהיו הולכים לקנות עבורנו את הבגדים של הגברים והנשים לתחפושות שלנו בשווקים של הערבים בישראל", אומר פז. "הם גם אלה שנתנו לנו את חוות הדעת הסופית והקובעת: כן נראים ערבים או שכך לא נראים ערבים, ואיך צריכים לשפר את התחפושת".

     

    בינתיים, אלוף הפיקוד שרון חיפש מפקד לסיירת החדשה שלו. הוא נזכר בקצין סיור צעיר מהצנחנים, שנכנס בשלווה לתוך שדה ממוקש כדי לפרק מטולי קטיושות, שכוונו לפעול עם טיימר אל עבר בסיס של צה"ל.

     

    קראו לו דגן, מאיר דגן.

     

    הסמל של יחידת רימון בווילה בעזה
    הסמל של יחידת רימון בווילה בעזה

     

    3. פאקו הדוברמן

     

    כאשר קרא שרון לדגן לשיחה, שאל האלוף הנערץ את הקצין הצעיר איך לדעתו צריך להתמודד עם בעיית המבוקשים. "הדרך הכי טובה היא להסתובב בבגדים אזרחיים, כמו המקומיים. כך נוכל להגיע הכי קרוב אליהם", ענה לו דגן מיד. שרון ידע כי בדיוק מתרקם פרויקט כזה בסיירת שקד, אבל בינתיים מינה את דגן לתפקיד אחר: הוא יהיה המפקד של סיירת חופים, יחידה מיוחדת שנועדה לסכל חדירות מן הים לאורך הרצועה. היחידה צוידה ברכבי שטח מיוחדים ובמכ"ם חוף משוכלל, וכבסיס פעולה סיפח לעצמו דגן וילה נטושה ומפוארת, על חוף הים של עזה, מדרום לעיר.

     

    כמה חודשים לאחר מכן החליט שרון לאחד כוחות והורה ל"זיקיות" להעמיס את הציוד, לחצות את הרצועה ולהצטרף לדגן. אלדן: "הסצנה הייתה קצת הזויה, כאילו מתוך סרט. כולנו בנ"נ, כל אחד עם הארגז האישי שלו, ומלפנים נוסע אחד מה'זיקיות' על אופנוע ענקי, שאלוהים יודע מאיפה היה לנו, מרכיב 'זיקית' עם שפם ג'ינג'י ענקי. וככה אנחנו נכנסים לעיר עזה, חוצים אותה, מגיעים לחוף, עד הווילה, ושם פוגשים לראשונה את מאיר דגן".

     

    מה היה הרושם הראשוני שלכם?

     

    דגן כמסתערב, עם עוד "זיקיות",  בהם אלדן (מקדימה, מחזיק  בכובע), בדרך למבצע "תעשייה". אלדן: "היו למאיר ביצים בגודל של ביצי בת יענה"
    דגן כמסתערב, עם עוד "זיקיות", בהם אלדן (מקדימה, מחזיק בכובע), בדרך למבצע "תעשייה". אלדן: "היו למאיר ביצים בגודל של ביצי בת יענה"

     

    "דגן קידם את פנינו לבוש אזרחי, מחזיק ביד רצועה, שבקצה שלה דוברמן ענקי בשם פאקו, ועם תת־מקלע טומיגאן בריטי. אתם תישנו כאן וכאן וכאן, הוא אמר לנו, ונתן לנו את החדרים הטובים, ממש VIP, ליד החדר שלו, שהוא, כך סופר לנו, חדר ששימש בזמנו את נאצר".

     

    בין דגן לשמואל פז נוצר חיבור כמעט מיידי, ופז מונה לקמב"ץ ה"זיקיות" ואחר כך לסגן מפקד היחידה. עם השנים התפתחו סביב התקופה הזו בווילה לא מעט אגדות, שלעיתים כל קשר בינן לבין המציאות היה מקרי בלבד; ולפעמים לא. על פי כמה עדויות מאותם ימים, דגן ניהל את המסגרת באופן חופשי למדי והיה יוצא בלי חולצה מחדר השינה, מלווה בפאקו, ביד אחת משתין וביד השנייה יורה בפחיות שתייה שהיו מפוזרות מסביב. כששאלתי אותו על כך בשעתו, דגן ענה בתגובה מחויכת: "היה צריך לאמן את האנשים באקדחים, אז היינו יורים גם על פחיות. מה רע בזה?"

     

    "תשמע, יש הרבה מאוד גוזמאות שפורסמו לימים סביב הסיפור הזה", אומר פז. "מאיר ואני ישנו בחדר אחד, אף אחד לא ציחצח לו את הנעליים בבוקר ולא היו מפגני גבריות של ירי על פחיות. למרות שלפעמים כן, היינו מארגנים מטווחים עם פחיות כמטרה".

     

    אבל האימונים של ה"זיקיות" היו הרבה יותר רציניים מירי על פחיות, וככל שההכשרה התקדמה, דגן החל לשנות את מטרת היחידה מאיסוף מודיעין לטובת פעילות השב"כ — ליחידה מבצעית, שחותרת למגע עם המחבלים. אלדן: "הייחודיות של דגן הייתה בשינוי המטרה והתפיסה. כל יחידות המסתערבים עד אז, עוד מהמסתערבים של הפלמ"ח, עסקו בפעילות שקטה. דגן לקח את הכוח שלנו והפך אותו לכוח לוחם, סיכולי, שתפקידו להגיע לקרבה למחבלים ואז להרוג אותם. בשורה התחתונה, היו לו ביצים בגודל של ביצי בת יענה".

     

    דניאל עוקב | צילום: יונתן בלום
    דניאל עוקב | צילום: יונתן בלום

     

    דגן החל להוביל עם היחידה כמה מבצעים קטנים לפגיעה במבוקשים בתוך עזה, אבל מהר מאוד הבין שה"זיקיות" לבדן אינן מספיקות. "מאיר הגיע למסקנה", אמר לי אחד מה"זיקיות", בשיחה לפני עשור, "שלא מספיק להיראות ערבים, להגיע לעומק השטח בכיסוי ואז לשלוף ולירות, כי הזמן הזה לא בהכרח יספיק כדי ליצור אמון ולהגיע למגע עם המחבלים. מצד שני, עם כל הכבוד ל'זיקיות', הם אולי דיברו ערבית, אבל זה לא הספיק כדי לשמֵר את הכיסוי. אם הם היו נאלצים להיכנס לשיחה ארוכה יותר, כל עזתי היה מבין שאלה אינם מבני עמו. היה צורך במיתרי קול פלסטיניים מקוריים".

     

    דגן פנה לשרון וזה אישר יצירה של יחידות כלאיים, בליווי השב"כ: גיוס של משת"פים פלסטינים — סוכנים, או אסירים שישוחררו בתמורה לסיוע — שיצטרפו ל"זיקיות" כדי לחזק את הכיסוי וידברו בערבית.

     

    הקשר האמיץ בין דגן לשרון, שיימשך גם כששרון ימנה כראש ממשלה את דגן לראשות המוסד ב־2002, התהווה באותם ימים. פז: "אריק היה מגיע אלינו לעיתים קרובות מאוד, לפעמים פעם־פעמיים בשבוע, כדי לאשר את המבצעים שלנו, תמיד עם בגאז' מלא באוכל, המון נקניקיות ונקניקים. היה ברור שהשידוך ביניהם מצוין, שהם חושבים באותו ראש, ששרון נותן למאיר גיבוי מלא ומעודד אותו לעוד ועוד פעולות".

     

    עכשיו, כשה"זיקיות" היו מאומנות, עם דגן בראש, עם גב של שרון ובגיבוי וסיוע של משת"פים, היה אפשר להוציא את הסיירת לפעולה המשמעותית הראשונה שלה. כך נולד מבצע "תעשייה".

     

    דגן עם שרון. פז: "היה ברור שהשידוך ביניהם מצוין"
    דגן עם שרון. פז: "היה ברור שהשידוך ביניהם מצוין"

     

    4. הקרב על הדיונה

     

    למעשה, מבצע "תעשייה" לא היה מבצע בודד, אלא סדרה של כמה פעולות. רובין: "בתקופה ההיא הרבה מאוד מחבלים הגיעו לעזה מלבנון דרך הים, בדרך כלל בספינת אם, ומשם עברו לסירות קטנות ואז לחוף. דגן הבין שבגלל המידור הקפדני בארגונים הפלסטיניים, האנשים שממתינים על החוף בדרך כלל בכלל לא מכירים את חבריהם החדשים מלבנון".

     

    "לכל היותר זיהו אותם באמצעות סיסמאות, ולעיתים גם זה לא", אומר פז, "ואז עלה רעיון: גם אנחנו ננחת מהים". המטרה: לחכות שפעילי טרור יפגשו את ה"זיקיות" שהסתערבו כמו "חברים מלבנון" – ואז לפגוע בהם.

     

    למבצע המרכזי, "תעשייה א'" כינויו, קדמו סיורי הסתערבות ואיסוף מל"מ (מודיעין לקראת מבצע) אינטנסיביים לאורך החוף ובעזה. באחד מהסיורים הללו, ב־29 בינואר 1971, זיהה דגן שני מבוקשים במונית, ולפני שאחד מהם הטיל רימון לעבר הזיקיות, תפס בידו שאחזה ברימון ונגח בעוצמה בראשו. המבוקש התעלף, הרימון נותר בידיו של דגן ולא התפוצץ. על המעשה הזה קיבל דגן את עיטור העוז.

     

    קברו של דגן ז"ל, עם הזר שהניחו יוצאי סיירת רימון. אלדן: "דגן הפך אותנו לכוח לוחם, סיכולי, שתפקידו להגיע לקרבה למחבלים ואז להרוג אותם"
    קברו של דגן ז"ל, עם הזר שהניחו יוצאי סיירת רימון. אלדן: "דגן הפך אותנו לכוח לוחם, סיכולי, שתפקידו להגיע לקרבה למחבלים ואז להרוג אותם"

     

    בינתיים נמשכו ההכנות ל"תעשייה". סירה שהוחרמה בידי חיל הים נגררה לאשדוד. היה צורך דחוף לצבוע אותה בצבעים מתאימים, אך בגלל סודיות המבצע לא היה ניתן לפנות לצבּעים של הנמל. בלית ברירה הורה דגן לאנשיו לקחת מברשות ולצבוע. "אוי, כמה קיללנו אותו", נזכר אלדן. "עד עכשיו יש לי סימנים של צבע על הידיים". אחרי שלושה ימים של עבודות והכנה הייתה הסירה מוכנה. וגם ה"זיקיות".

     

    באחד מימי אפריל יצא המבצע לדרך. בין אנשי הצוות היו טייכנר, אלדן, המפקד דגן, שני משת"פים פלסטינים, וקצין צה"ל בדואי, דובר ערבית. כולם היו לבושים בנעלי פלדיום, לבוש עזתי טיפוסי, ולא התגלחו כמה ימים טובים. דבור של חיל הים גרר את הספינה הקטנה אל מול חופי עזה, משם המשיכה לבד, כאילו הגיעה מאונייה גדולה יותר ששטה מלבנון.

     

    ה"זיקיות" נחתו על החוף והסתתרו במשך כמה ימים בבית אריזה נטוש באחד המטעים. מדי פעם יצאו לכפרים הסמוכים וסיפרו, כי חברים בחזית העממית שהגיעו מלבנון מצאו מקלט בסמוך ומבקשים סיוע. אחרי כמה ימים החלו להגיע נערים, שהביטו בהערצה ב"גיבורים" שבאו ממרחק והביאו להם אוכל ושתייה. "אבל אנחנו מחכים יום ועוד יום ושום דבר רציני לא קורה", משחזר רובין, שניהל את המבצע מהחפ"ק באזור בית־לאהיה. דגן הניח שהמקומיים חוששים מהאורחים, אז כדי להעצים את האמינות הוחלט לביים "קרב" בין ה"זיקיות" לצה"ל. ההוראה הייתה לירות כמה שיותר כדורים, "כדי לייצר פנטזיה לא נורמלית", אומר טייכנר.

     

    ההיתקלות אכן עוררה התעניינות. אחד ה"זיקיות" הצליח לארגן פגישה עם אישה שהייתה מוכרת כקשורה למבוקשים בכירים של החזית. ה"זיקיות" שחטו תרנגולת ומרחו את דמה על תחבושת שקשרו על הגרון, כדי לתרץ מדוע אינם יכולים לדבר ארוכות. "באנו לעזור לכם", אמרו לאישה. "תביאי את המפקדים הבכירים לנקודת המפגש בדיונות".

      

    אחרי יומיים של ציפייה הופיעה האישה בשיפולי הדיונה, מלווה בשני מבוקשים בכירים של החזית העממית. אלדן: "לא יכולנו לקוות למשהו טוב מזה. זה היה ממש קלאסי, משום שאנחנו ישבנו על ראש גבעה קירחת לגמרי, במין מחפורת כזאת, ושני המחבלים הגיעו מולנו. מאיר אמר לנו: 'תתכוננו להסתערות'".

     

    המשת"פים הפלסטינים הודיעו מראש לדגן כי הם מבקשים שלא להשתתף בירי עצמו, "כי אנחנו לא רוצים להרוג את אחינו". ולכן, שאר ה"זיקיות" שלפו את אקדחי הברטה 9 מ"מ שלהם ומטווח קצר הרגו את שני המחבלים. "אני חושב שכל אחד מהם קיבל לפחות 30־20 כדורים. ממש גמרנו עליהם את כל המחסנית. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו הרוג", אומר אלדן.

     

    "האישה לא נפגעה", העיד דגן בסיפוק בפניי, וסיפר כי נמלטה לאורך צד הדיונה. אלדן: "מאיר גלש במהירות מהנקודה הגבוהה על הדיונה לעברם. הוא ניגש לאחד מהם, לקח ממנו את אקדח הסטאר שהיה בידו וביצע וידוא הריגה — ירה עוד שתי יריות בראש של כל אחד מהם". דגן לקח לעצמו את הסטאר ונתן את הנרתיק שלו לאלדן. בתקשורת פורסם כי שני חברים בכירים בחזית העממית נהרגו בהיתקלות פנים־ארגונית בשל סכסוכי שליטה.

     

    דני פרל, 65, נשוי ואב לשניים, מדריך טיולי שטח בעולם: "ההצלחה הטקטית במבצע הייתה מרשימה מאוד כמובן, אבל החשיבות המרכזית הייתה בכך שהוא הוכיח שבדרכי עורמה והונאה, אפשר לגרום למחבלים לצאת מהחורים שלהם".

     

    5. מתחת למיטה

     

    אחרי הצלחת "תעשייה" קיבל דגן אחריות כוללת על כל היחידות שפעלו בווילה על החוף. הן הוצאו מהמסגרת של סיירת שקד וקיבלו את השם סיירת רימון ואת סמל רימון הנפץ על סכין מכונפת. רובין: "מאותה נקודה 'התפרענו' בכל הרעיונות הכי מטורפים שעלו בראש, הונאה על הונאה על הונאה, באינספור מבצעים".

     

    דגן ופז החליטו כי למרות שמכלול הפעילות של היחידה ירוכז בתוך הווילה, רק מעטים יהיו מודעים לכלל המבצעים, תוך שמירה על מידור קפדני. פז: "באופן הזה, הפעילות של ה'זיקיות', שבוצעה בצמוד לשב"כ, תישאר המסווגת ביותר. במעגל החיצוני יותר יהיו סיירת חופים, ואחר כך אנשי האבטחה ובסוף המנהלה". בסך הכל מעריך פז את מספר האנשים ששירתו ברימון בכ־150 איש, "משהו כמו פלוגה וחצי". מרבית אנשי הכוח הזה לא היו מודעים למבצעים עצמם, שה"זיקיות" — בערך 20 איש — והמשת"פים המשיכו לבצע. פז: "היה קושי בבניית החוליה לצורך המבצע. היא לא הייתה יכולה להיות גדולה מדי, כדי לא למשוך תשומת לב, אבל גם לא קטנה מדי, כדי שיהיה לה מספיק כוח אש. משהו בין חמישה לשבעה אנשים. היא הייתה חייבת לכלול לפחות משת"פ פלסטיני אחד, ולפחות חייל דרוזי או בדואי אחד, שישגיחו על המשת"פים, מה שהשאיר בסוף מקום די קטן ל'זיקיות', הכוח הלוחם. אבל לא הייתה ברירה. זה מה שהיה ועם זה היה צריך לנצח".

     

    לא כל המבצעים היו סבוכים כמו "תעשייה". באחד מהם, למשל, קיבלו ה"זיקיות" מידע חם מהשב"כ, על מקום מפגש של מבוקשים בלב פרדס צפוף. כל אחד מה"זיקיות" התיישב על עץ, וכדי לתקשר ביניהם בשקט מוחלט, מתחו רשת של חוטי דיג שקופים. ה"שיחה" הייתה באמצעות משיכות של החוטים. שלוש משיכות, לדוגמה, פירושן "תתכוננו, הם באים". "חיכינו על העצים שעות ארוכות", אומר פרל. "ואז ראינו אותם מגיעים, אמנם באיחור גדול יחסית, אבל תשעה מבוקשים". שלוש משיכות הורו לכולם להתכונן. המבוקשים התקרבו תוך כדי שיחה, הדליקו סיגריה ונעמדו ממש מתחת לעצים שעליהם ה"זיקיות". חמש משיכות הורגשו בחוטי הדיג, סימן לקפיצה. ה"זיקיות" קפצו ופתחו באש, שממנה נהרגו שניים מהמבוקשים. שבעת הנותרים נכנעו ונעצרו.

     

    במקרה אחר החליט דגן לנצל פינוי מתקן של צה"ל בלב ג'באליה ללכידת מבוקשים. אלדן: "צה"ל החזיק וילה בלב ג'באליה וישב שם עם המשטרה. פלוגה עסקה ברעש גדול בפינוי של המתקן, ותוך כדי הם חפרו בור גדול בפינה אחת ועוד אחד בפינה השנייה, משהו כמו מטר וחצי עומק". הבורות צוידו באוכל ובשקיות השתנה ל־24 שעות, וה"זיקיות" זחלו לתוכם בחשאי. "נכנסנו פנימה וכיסו אותנו בנבלה", ממשיך אלדן. ראשונים נכנסו למבנה הנטוש ילדים ונערים, שהחלו להרוס את הווילה מבפנים. אלדן: "זו חוויה שנחרתה בי, לראות עד כמה הם שונאים אותנו. עומדים ילדים עם פטישים ומנתצים כל זכר לשלטון הזר מהקירות. עשרות ילדים הולמים בכוח בשלטים בעברית". אחריהם הגיעו המבוקשים שהתכוונו לפוצץ את הבית, למנוע מכוחות צה"ל לתפוס אותו שוב. ה"זיקיות" קפצו מתוך הבורות והרגו אותם.

     

    כך יום אחרי יום, אינספור מבצעים. חלק מהפעילויות של המבוקשים של אז, אותתו לגבי האיומים של היום. רובין: "כבר אז הם החלו לפתח מיומנות בחפירה. מחילות ובונקרים, עמוק בתוך החול, עם פירי אוורור פרימיטיביים חתומים בקופסאות שימורים. את פתחי הכניסה היו מסתירים באמצעות מכוניות או מקררים ישנים".

     

    פרל: "יום אחד הגענו מסוערבים לאזור שלגביו התקבל מידע שמתרחשת שם פעילות פח"ע. ואנחנו נכנסים לבית של מבוקש, וכל מה שמולנו זה גברת שיושבת על הרצפה, עם ערימה של קמח, מלח ובצק, ומכינה פיתות, תוך שהיא שרה. החלטנו לנסות להזיז אותה, ואז פתאום היא החלה לצעוק. התברר שהיא ישבה על פתח שהוביל למערכת שלמה של חדרים תת־קרקעיים. ואנחנו זורקים פנימה רימון עשן ובחוץ, עשרות מטרים משם, פתאום רואים עשן עולה". הסיפור הזה הסתיים בחמישה מבוקשים הרוגים ועוד כמה עצורים, שהובלו אחר כבוד לחקירה בשב"כ.

     

    לעיתים דווקא ה"זיקיות" הם שהביאו למבוקשים את אמצעי הלחימה. פז: "תמיד היה חסר להם נשק, וכך, אם היינו מוסווים למשל כחברי תא שהגיע מלבנון או מירדן והבאנו איתנו רימונים, אקדחים או מקלעים — זה קנה את ליבם. כמובן האמצעים היו מטופלים: רימונים שהתפוצצו לפני הזמן או אקדחים עם מנגנון שהיה יוצר סתימת גזים ופוצע את מי שיורה ועוד".

     

    שיטת פעולה נוספת, שגם דגן הזכיר בשיחות עימו, הייתה המבצעים שכונו "אלמנת קש": אנשי רימון היו מאתרים נשים שהמבוקשים נוהגים לפקוד את יצוען ומחכים להם בסביבה, לפעמים ממש מתחת למיטה. פז: "שלא יהיו אי־הבנות: חלק מהגברים היו נאמנים לנשים שלהם. לא דובר רק בזונות, אלא פעמים רבות בנשים החוקיות. הבעיה המרכזית הייתה איך לשכנע את האישה שתיתן לנו לארוב בתוך הבית. היינו צריכים לייצר אמצעי לחץ. לפעמים היינו עוצרים את הבן שלה, ואז היינו מתנים את השחרור שלו בכך שהיא תהיה בשקט ותיתן לנו להתחבא ולהמתין לבעל ולא תזהיר אותו. אמצעי לחץ אחר היה איום בגירוש או בהריסת הבית. למרבה הפלא, זה עבד".

     

    אבל לפעמים כן היה מדובר בזונות. אלדן: "הייתה זונה אחת זקנה בלי שיניים שידענו שהם אהבו להתפרק אצלה. היא גרה ליד כיכר נאסר, באמצע עזה. ה'זיקיות' ערכו שם תצפית ארוכה, מסוערבים כיושבים בכיכר, שותים קפה, עד שראו מבוקשים מגיעים אליה. הם פרצו לדירה והרגו אותם".

     

    6. המג'נון של הכפר

     

    היו פעמים שה"זיקיות" נחשפו. "נכנסנו לשאטי", משחזר אלדן. "מחנה מאוד־מאוד קטן על שפת הים, צמוד לעיר עזה. היינו עם שרוואלים ארוכים, מחופשים לערבים, מחביאים עוזי בלי קת ואקדחי 9 מ"מ. גילו אותנו בערך חמש דקות אחרי שעברנו ברחוב. פתאום ראינו שמתחילים להתקהל אנשים וצועקים 'ג'אוואסיס' (מרגלים), 'ג'יש אל־יהוד' (הצבא היהודי). לא היו לנו אמצעי קשר, ואמרתי לחברים: 'הפעולה נכשלה, חייבים לצאת'. אבל היו יותר ויותר אנשים מולנו וחסמו לנו את הדרך. היינו על סף לשלוף את הנשקים ולפלס דרך באש, אבל החלטתי בכל זאת לנסות לדבוק בסיפור ולטעת בהם ספק. נעמדתי בהפגנתיות, הוצאתי את מה שהוצאתי והשתנתי על צד הדרך. אחר כך, כמנהג המבוקשים, ניגבתי באבן. זה היה מספיק כדי שהם לא יהיו בטוחים ונתן לנו כמה עשרות שניות לצאת משם".

     

    בפעמים אחרות כמעט נהרגו ה"זיקיות" אחרי ש"נחשפו" כמחבלים בידי כוחות צה"ל. פרל: "אני יושב בבית קפה בעזה לבדוק איזה זיהוי של מבוקש, ופתאום מגיעים חבר'ה שאני מכיר מסיירת שקד. סיור שגרתי, אוספים תעודות זהות. קיבלתי צמרמורת. מרחתי את עצמי ברוק ונזלת, עשיתי את עצמי פוזל ואילם, שפכתי על עצמי את המים. הפלסטינים שמסביב חשבו שאני מבוקש ועזרו לי בכיסוי. הם אמרו לחיילים שאני משוגע, המג'נון של הכפר. זה הספיק להם והם ויתרו לי".

     

    אלדן: "במקרה אחר חזרנו מאימון לש"ב באל־עריש. אנחנו מגיעים בלילה, מסוערבים, וחיילים עוצרים אותנו במחסום פתע. פתאום אחד מהם רואה קלצ'ניקובים מציצים מאחורה במונית והוא מבין שמדובר במחבלים, דורך את הנשק ומתכוון לירות. צעקנו, 'אל תירה, אל תירה, אנחנו חיילים ישראלים' וזה הציל אותנו".

     

    פז: "היינו צריכים לשתף פעולה עם מח"ט עזה, המשטרה, השב"כ והמינהל האזרחי ועבדנו מול הכוחות הסדירים האחרים שהוצבו באזור שלנו, שקד, גולני, צנחנים. מצד שני, זה גם יצר בעיה. כשאתה עושה פעילות מסוערבת, איך אתה מגיע למחסומים בלי להיחשף? אתה נוסע במונית מחופש לערבי, עם קלצ'ניקוב. לא היו לנו אמצעי זיהוי, זולת התעודות המקומיות המזויפות שהשב"כ סיפק לנו. למזלנו זה נגמר בסדר, אבל היו כמה מקרים שהחיילים כמעט פתחו באש".

     

    לא ברור כמה מבוקשים חוסלו על ידי סיירת רימון וכמה נעצרו. דגן, בעדותו במשפטו של דניאל עוקב, טען שמדובר ב"עשרות רבות", אבל ציין כי מתוך כ־300 מבוקשים, שהיו לדבריו ברשימה בתחילת פעילות הסיירת, נותרו רק כעשרה. כלומר, "פנקס מבוקשי פח"ע" דולל משמעותית.

     

    במהלך השנים, ובמיוחד לאחר פרשת עוקב, החלו לצוץ סיפורים וטענות להתנהלות בעייתית בפעילות הסיירת. ה"זיקיות" דוחים את הטענות הללו על הסף. תזכורת: באוגוסט 1997 ירה דניאל עוקב, יוצא סיירת רימון, בשני תיירים אנגלים שאסף כטרמפיסטים. כתוצאה מהירי נהרג אחד מהם וחברתו נפצעה. אחד מקווי ההגנה של עוקב היה כי סבל מפוסט־טראומה כתוצאה משירותו הצבאי ברימון. בית המשפט אמנם הרשיע אותו ברצח, אך קיבל במרומז את טענת הפוסט־טראומה.

     

    פז: "הופתענו מאוד לשמוע שסיפור רצח כזה נקשר בשמה של סיירת רימון. מצער מאוד שהפרשה הולידה גל שמועות חסר בסיס לגבי שיטות הפעולה שלנו. אני שומר את דעתי על דניאל עוקב לעצמי, אבל אומר רק זאת: מה שהוא עשה – זו לא דרכה של הסיירת".

     

    עו"ד אבי עמירם, פרקליטו של דניאל עוקב, מסר בתגובה: "דניאל עוקב שירת כלוחם בסיירת רימון. הוא הוצב ביחידה ביום 3.9.71, על כך מעידים בין היתר רישומי כוח אדם בצה"ל. הוא שירת בפלג היחידה שנקרא 'זיקית'. חזותו ושליטתו בשפה הערבית סייעו למילוי משימות היחידה, איתור מבוקשים וחיסולם. הוא שוגר לקורס מ"כים ושב לסיירת בסיומו, הוא שירת בה עד לפירוקה. כתוצאה ועקב שירותו ביחידה עוקב לקה בפוסט טראומה, לקות שהיוותה את אחד הגורמים למעשה הקשה".

     

    פז, גם ז'אן פייר אלרז, ששירת בקהילת המודיעין ולימים רצח את הקב"ט של קיבוץ מנרה, טען במשפטו כי למד את הטכניקות מהשירות שלו ברימון.

     

    פז: "אני לא מכיר אחד כזה".

     

    אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהשתרר שקט יחסי ברצועה, סיירת רימון למעשה פורקה, והיחידה הפכה ליחידת הסיור של חטיבת הבקעה, עד לפירוקה הסופי ב־2005. ב־2010 הוקמה יחידה מיוחדת אשר עוסקת בלחימה מדברית, ולמרות הסתייגויות שהושמעו בצבא, הוענק לה השם יחידת רימון.

     

    ה"זיקיות" המשיכו בחייהם. "נשארתי בקשר עם מאיר כל השנים", מספר פז. "הייתה לו אכזבה גדולה מאוד כשהוא לא מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד שמאוד רצה, אבל בסופו של דבר זה יצא לטובה. הרי בתור אלוף פיקוד הוא לא היה יכול לשנות ולחדש הרבה. בזכות זה שלא קיבל את פיקוד הצפון ופרש מצה"ל, הוא קיבל את הפיקוד על המוסד - ושם באה לביטוי הגדולה שלו". •

     

    "העדפנו לתפוס את המחבלים חיים"

     

    לאורך השנים צצו טענות שסיירת רימון הייתה בעצם יחידת חיסול שהקים אריק שרון בפיקודם של מאיר דגן וסגנו שמואל פז. אלוף יצחק פונדק, מי שהיה מושל עזה וצפון סיני בשנים הרלוונטיות, היה אחד המבקרים החריפים של הסיירת ודרכי פעולתה. פונדק פירסם לימים ספר זיכרונות, שבו תקף את פעולות החיסול של הסיירת. "צחצוח חרבות ומעשי הרג לשמם לא יכלו להביא אותנו לשום מקום, חוץ מאשר לאינתיפאדה", כתב פונדק. "מנהיגי המחבלים ברצועת עזה בסוף שנות ה־80 ובמחצית הראשונה של שנות ה־90 היו עדיין ילדים בתחילת שנות ה־70, כשהוריהם, קרוביהם ושכניהם נרצחו. זה ההסבר העיקרי, לדעתי, לעוז רוחם ולנחישותם... שמעתי את שרון מכריז באוזני כל הקצינים: 'כל מי שיהרוג מחבל יזכה בבקבוק שמפניה, וכל מי שייקח שבוי, יזכה בבקבוק גזוז'. הוראה זו של שרון, להרוג ולא לקחת שבויים, מנעה מאיתנו מידע מודיעיני שניתן היה להשיג מהם..."

     

    סגן מפקד סיירת רימון, שמואל פז, מגיב לראשונה לדברים ולטענות לגבי המוסריות של פעילות הסיירת. "בכל פעם שמישהו נהרג במבצע שלנו, פונדק היה מיד מדווח על זה ועושה עניינים, קצת מזכיר את 'שוברים שתיקה' של היום, אבל מתוך הצבא. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו אני, עבדך הנאמן, הייתי צריך לעמוד למשפט על זה שהרגתי איזשהו מחבל. הוא ברוב חוצפתו אמר לי: 'תשמע, פז, בוא תודה שהרגת אותו ואני אוציא אותך בזול'. אני כמובן סירבתי בכל תוקף. אמרתי לו, 'פונדק, אני מוותר על הטובות שלך. לא עשיתי שום דבר. כמובן יצאתי זכאי".

     

     

    פז מדבר על פעולה שאירעה ב־29 בנובמבר 1972. הוא היה עם עוד כמה "זיקיות" במארב למבוקשים באזור ג'באליה. "הלילה היה אפל, בלי ירח. אחד מהמבוקשים הצליח לברוח מהבית, ואני, עם הקלאץ', יריתי עליו ממרחב של 200־150 מטר. הייתי בהחלט צלף לא רע. הוא נשכב. המשכנו את ההסתערות וירינו בו כל הדרך, עד שהגענו אליו כדי לוודא שהוא לא סתם משתטח.

     

    "פונדק טען לאחר מכן שזה ירי אסור. הוא החליט לעשות מזה קייס ולהראות שאריק מפעיל יחידת הרג בלתי חוקית ברצועה שקוראים לה סיירת רימון. הוא דאג שבני המשפחה יגישו פנייה למינהל האזרחי ואחר כך שיגישו נגדי כתב אישום לבית הדין הצבאי".

     

    פז מספר כי ההגנה שלו נוהלה למעשה בידי אלוף הפיקוד שרון, שדאג לתת לסגן מפקד רימון את כל הגיבוי הנדרש. "אריק הביא שם את כל המי ומי שיוכלו לתת עדויות. קודם כל, קצין בליסטיקה שהעיד שהמחבל מת מכדורים שנורו ממרחק ובזוויות שונות, ולא מאיזה כדור מירי צמוד בעורף או בגב. במילים אחרות, כשאנחנו היינו בתנועה. שנית, קצין רפואה שהעיד שכבר הכדור הראשון, כלומר זה שאני יריתי ממרחק, הרג אותו. כלומר, שכל שאר הכדורים לא שינו דבר. אחר כך בא רפול וגיבה את נוהל ההסתערות שלנו, שחייבים להמשיך להסתער ולירות כדי לוודא שאין סכנה. דליה דורנר הייתה נשיאת ההרכב. היא השתכנעה ממה ששמעה וזיכתה אותי מכל אשמה (דורנר, השבוע: "לא אוכל להוסיף דבר, שכן המקרה המתואר אינו זכור לי")".

     

    פז: "מבחינתי המזל היה ששרון דאג לגיבוי ולעדים הללו. זה רק הוכיח לי עד כמה היה המרחק קטן ממצב אחר, שהייתי נותר ללא גיבוי, ופונדק היה מנצח". עד ירידת הגיליון לדפוס טרם הגיעה תגובתו של פונדק.

     

    פז, בוודאי יהיו כאלה שיטענו שהסיפור שלך דומה לזה של אלאור אזריה.

     

    "ממש לא. הוא לא היה במצב של הסתערות מול מחבלים, בכוח נחות מבחינת אש ואנשים ובקרב לחיים ולמוות. מצד שני, הצבא לדעתי היה פזיז מדי בכל היציאה לתקשורת במקרה של אזריה. בוער משהו?"

     

    עם כל הדיבורים האלו על חיסולים, מה בכל זאת האמת על היחידה שלכם?

     

    "תראה, הזמנים היו שונים. אתה לא יכול להסתכל בראייה של היום על מה שהיה אז. מעבר לזה, הכל היה בסמכות וברשות. לא עשינו שום דבר בלי גיבוי ורשות של אריק (שרון – ר"ב). שנית, הדרך שלנו עבדה. כשאנחנו התחלנו את העבודה היו ברשימת המבוקשים של השב"כ בסביבות 900 מחבלים. בסוף, כשעזבתי, בסוף 1972, היו שמונה או תשעה מחבלים. זה מדבר בעד עצמו".

     

    היו עדויות, מפי חיילים לא מזוהים של היחידה, על כך שאתם נתתם לעצורים לברוח, רק כדי לירות בהם בגב, או שבכוונה שמתם לידם אקדח שרק ינסו להושיט אליו יד ואתם תוכלו למצוא סיבה להרוג אותם.

     

    "אז קודם כל אני מכחיש את כל הסיפורים האלה. אלה פשוט שקרים. חד־משמעית: אנחנו העדפנו לתפוס את המחבלים חיים, לא להרוג אותם. מה יוצא לנו ממחבל מת? מחבל חי אפשר לחקור ולהוציא ממנו מידע. זה הדיבידנד המשמעותי. חלק מאלה שעצרנו היינו הופכים למשת"פים, ומה טוב יותר מזה?!

    "מצד שני, כמסתערב אתה פועל כמעט לבד לגמרי בשטח, נלחם על החיים שלך, וכשצריך, אין לך אפשרות אחרת אלא לשלוף ולירות. ברגע שאתה נתקל באנשים עם נשק, אז או שאתה יורה ראשון או שהם יורים ראשונים. אני כמעט שילמתי על כך בחיי".

     

    מה קרה שם?

     

    "יום אחד נודע לנו על ציר שבו נעו מבוקשים בפרדסים בין בית־לאהיה וג'באליה. הצעתי למאיר לעשות שם מארב, ובאמת הגיעה לשם חוליה. פתחנו באש והחל קרב רציני. אחד מהמחבלים עשה את עצמו מת. הסתערנו עליהם אבל לא ירינו עליו שוב. ואז הוא זרק רימון ואני נפצעתי ופוניתי לבית החולים".

     

    אז מה לדעתך מקור כל השמועות סביב הסיירת?

     

    "לדעתי חלק גדול מהסיפורים השקריים שסופרו עלינו נבעו מקנאה. פתאום יש כאן גורם לא מפורסם ולא מיוחס כמו סיירת מטכ"ל, שמצליח במקום שבו אף אחד לא הצליח, והרצועה שקטה ואריק נותן גיבוי מלא. קח את זה לצד ההתנגדות החריפה והבעיות שפונדק עשה לנו — ותקבל ניסיון מאורגן להבאיש את ריח היחידה בעיני הצבא. זו גם הסיבה שלדעתי סגרו את היחידה בסופו של דבר. אמנם הדברנו את הטרור בעזה, ולכן לכאורה לא הייתה יותר סיבה לקיומה. מצד שני, יכלו להשאיר את היחידה קיימת כדי לשמר את ההרתעה ברצועה, ויכול להיות שהיינו מונעים התפתחות גלי טרור נוספים שהתרחשו בשנים שלאחר מכן. החבר'ה ראו כי טוב, אז חזרו לסורם".

     


    פרסום ראשון: 05.04.17 , 14:02