שלושה אילנות גדולים

השבוע ראיתי תמונה שאלמלא הייתה עצובה הייתה משעשעת: שלושה גברים בבגדי עבודה, ו־20 ילדי גן בגלימות לבנות ובצניפים לבנים, והגנן של הילדים, אף הוא באותה תחפושת - מושכים כולם בחבל ארוך שקצהו האחר קשור לגזעו של דקל רם צמרת.

ועכשיו ההסבר: הילדים הם ילדי הגן של המושב בית לחם הגלילית, והתלבשו כך כי פסח בפתח והם בני ישראל שיוצאים ממצרים. הגנן שלהם, ניחשתם נכון, הוא משה רבנו. ושלושת הגברים הם הפועלים של ידידי גל, כורת וגוזם עצים. אשר לדקל - הוא וושינגטוניה אהובה ומוכרת, נושאת זיכרונות והיסטוריה. היא ניטעה על ידי הגרמנים הטמפלרים שהקימו את בית לחם הגלילית לפני 110 שנים, וגל הוזמן לכרות אותה כי מתה. הרגו אותה זחלי החִדקונית, אותה חיפושית שמחסלת כאן דקל אחרי דקל בשנים האחרונות. סופו של כל עץ מת ליפול, וכשמדובר בעץ שגובהו 27 מטרים והוא נמצא בליבו של יישוב - הסכנה ממשית.

מסביב התקבצו גם רבים מאנשי המושב, מוקיריו ואוהביו של הדקל. הם באו, כך אמרו לי, להיפרד ממנו, ואני ביקשתי מאחד מהם, יוסי אקרמן, שיספר לי עליו.

"הדקל הזה הוא הסמל של הכפר שלנו", הוא אמר. "באתי הנה בן שש, לפני יותר מ־60 שנה, ומאז אני רואה אותו עולה וצומח. תחילה מעל לגדר החיה, אחר כך מעל לבית מגורים שעמד פה פעם, עד שהתרומם מעל למושב כולו.

"הייתי מבקר אותו כשהייתי ילד עם החברים שלי", הוסיף, "ואחר כך עם הילדים שלי, ואז עם הנכדים, ואפילו חיברנו ושרנו לו שיר קטן: דקל, דקל, יא דקלוני, מתי תהיה קטן כמוני?..." וחייך: "תמיד הוא הציץ לנו בחלונות, ואני אמרתי שצריך להיזהר ממנו כי הוא רואה כל מה שקורה בכל הכפר ובכל בית".

הכריתה

הגיע הרגע. הפועלים, הגנן והילדים משכו את החבל כדי שאחרי הכריתה תיפול הוושינגטוניה בכיוון שנועד לה. גל התניע את המסור המוטורי, ניגש אליה ודממה נפלה. רק טרטור המנוע נשמע בה. הוא חתך והוציא טריז שהגיע כמעט עד מרכז הגזע, וטריז נגדי בצד השני, וסר מעט הצידה. הכל ידעו מה עתיד לקרות עתה והכל נחרדו כשקרה. בבת אחת נטה העץ המת וצנח, הצליף כאלה אדירה ונחבט באדמה. רטט עז חלף בו למלוא אורכו, ואז דמם ורגע. צלליתו הדקה, האלגנטית, הגבוהה, נעלמה מנוף הכפר כלא הייתה. 110 שנים ו־27 מטרים נעלמו באחת. שוב לא היה לבית לחם הגלילית מה שחיבר את אדמתה אל שמיה.

האנשים התפזרו אט־אט איש למקומו, הגנן והילדים הלכו אף הם.

"לאן?" שאלתי.

"להוציא מים מהסלע", הם אמרו.

ככה זה אצלנו היהודים. צריך לחולל נס תכף אחרי הטרגדיה.

האלון הגדול

לצערי, הדקל של בית לחם הגלילית לא היה העץ המיוחד היחיד שבמותו חזיתי השבוע. כמה קילומטרים משם, מעט מערבה מקיבוץ אלונים ומעט דרומה לטבעון, ניצב אלון אדיר בן כמה מאות שנים שלא מוכר לרבים, אבל נחשב לאלון בעל הגזע העבה ביותר בארץ - כחמישה וחצי מטרים היקפו - עד שנמדד אלון גדול אחר ליד טייבה ונמצא עבה ממנו. שני האלונים, אגב, הם שרידים של יער האלונים הקדמוני שכיסה את הגליל התחתון, את הרי מנשה בואכה בנימינה וחדרה, ואת כל השרון עד פתח־תקווה, וחוסל על ידי השלטונות הטורקיים שהסיקו בו את קטרי הקיטור של הרכבות שלהם.

לפני כמה שנים נגזם האלון הזה וטופל, השטח סביבו נוקה וסודר, והוקמה שם פינה שקטה ונאה לזכר קצין הצנחנים אילן גבאי ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה. אבל העץ הזקן הלך ודל, ובאותו יום עצמו שבו ראיתי את כריתת הוושינגטוניה של בית לחם הגלילית, עברתי לידו ולחרדתי גיליתי שגם הוא מת. האלונים הצעירים שסביבו כבר בהקו בירוק הבהיר, הזוהר, של עלוות אביב חדשה, והוא - רק כמה עלים יבשים של שנים קודמות נצמדו לענפיו החשופים. ביום אחד נפרדנו משני עצים גדולים ואהובים, זה יליד הארץ וזה מארץ אחרת, ושניהם בשר מבשרם של הארץ ושל העמק.

ימנים ומזרחים

לא רק באלון ובוושינגטוניה שבעמק יזרעאל, גם בארזי האקדמיה נפלה שלהבת. ד"ר רמי קמחי, מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, פירסם השבוע ב"הארץ" מאמר שכותרתו היא "כל הנהי האשכנזי הזה". להפתעתי, הוא פתח את מאמרו בנהי שייחס לי ואני לא אמרתי. הוא כתב: "מנגד הכחיש הסופר מאיר שלו את היות האשכנזים אליטה, וטען כי אלה איבדו מזמן את ההגמוניה לטובת המזרחים, שנהפכו זה כבר לאליטות החדשות" - שהוא סילוף גמור של מה שבאמת כתבתי כאן לפני שבועיים: "צריך להזכיר לשרי ולאנשי הימין שהם האליטה (...) כבר 40 שנה הימין שולט בישראל ואנשיו עוד לא הפנימו זאת". כלומר, לא אשכנזים, לא מזרחים, לא נושא עדתי כלשהו. כתבתי כאן על פוליטיקאים ימנים שטרם קלטו שהם העומדים בראש הפירמידה.

אני טורח לציין זאת כי כבר למדנו כמה קל לשסות כאן שיסוי עדתי על ידי סילוף מכוון של דברי הזולת. יכול להיות שד"ר קמחי התקנא בהצלחתם של השרים רגב ובנט בשיסוי ובחרחור שעשו על גבו של יאיר גרבוז בדרך הזאת. יכול להיות שהמילים "ימני" ו"מזרחי" נדמות לו נרדפות זו לזו. ויכול להיות שעל אף היותו מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת אריאל יש לו קשיים בהבנת הנקרא - אבל אני אינני מסכים שמישהו ישים בפי מילים שלא אמרתי, ייצוק אותן כשמן על המדורה העדתית ויבנה עליהן תיאוריות. ולכם, קוראים יקרים, למי שכן ולמי שלא אוכלים קטניות בפסח, אני מאחל חג שמח.