קארן עייאש לעולם לא תשכח את הרגע ב־2005, שבו ישבו היא ובעלה גד בחדרו של הרופא המומחה שהודיע להם כי בתם החמודה אורנלה, בת שישה חודשים, סובלת ממחלה גנטית חשוכת מרפא. "נקראנו לפגישה דחופה יום לפני יציאה לחופשה השנתית שלנו", היא מספרת, "מכיוון שאורנלה עברה בשבועות שקדמו למפגש סדרת בדיקות שתוצאותיהן היו מעודדות, אמרתי לבעלי: 'זה לא יכול להיות חמור. הם רק רוצים לסגור איתנו קצוות בצורה מסודרת'. התיישבנו, ואז הרופא אמר לנו: 'זה קשה מאוד. יש לה את מחלת סנפיליפו A'. כבר בדקנו באינטרנט מחלות גנטיות אחרות, אבל את סנפיליפו לא הכרנו. שאלנו אם זה דומה לדברים שעליהם קראנו, והוא אמר: 'זה יותר גרוע'. המחלות האחרות כבר היו בלתי נסבלות בעינינו, ולא יכולנו לדמיין סבל רב עוד יותר לבתנו הקטנה. הוא הוסיף שזו מחלה קטלנית, ושאורנלה לא צפויה לעבור את גיל 12־13. לקח לי זמן להבין שמדובר במחלה ניוונית, ומצבה של בתי רק ילך ויידרדר. כל השיחה לא ארכה יותר מרבע שעה. יצאנו, נפלנו אחד בזרועות השני ובכינו. הכי קשה היה ללכת לישון כל ערב. כשכבר הצלחנו להירדם, הסיוט היה להתעורר מחדש ולהיזכר שוב בבשורה הרעה. אי־אפשר להתרגל, ובכל בוקר שוב חטפנו שוק".

היום אורנלה בת 12, ואיבדה כבר חלק ניכר מיכולותיה הקוגניטיביות בגלל המחלה, אבל 7 בפברואר האחרון היה יום שמח בחייה של עייאש. חברת הביו־טכנולוגיה שהקימה, ליזוג'ן (Lysogène), הונפקה והצליחה לגייס 22.6 מיליון יורו בבורסת יורונקסט הבינלאומית (Euronext) בפריז ושני מיליון יורו נוספים מקרן ההשקעות אלטו אינבסט (Alto Invest).

את ליזוג'ן ייסדה עייאש ב־2009 כדי למצוא תרופה למחלתה של אורנלה. "לא יכולתי להסתכל לה בעיניים ולומר: 'לא עשיתי דבר כדי למצוא לך תרופה כי הרופאים אמרו שאין ולא תהיה תרופה כזאת לפחות עוד 30 שנה'", היא מספרת לנו בעיניים בורקות בראיון המתקיים במשרדי החברה שלה בפרבר ניי בפריז.

הסיפור על הצלחתה של החברה הקטנה מפריז זכה לכיסוי עיתונאי נרחב ולברכות מכל רחבי אירופה. כמה שנים אחרי הקמתה, החברה מתקדמת לקראת מציאת טיפול גנטי למחלה הקשה. בשלב הראשון של הניסויים הטיפול הוכח כבטוח, והוא כבר גורם לשיפור בסימפטומים של ילדים הסובלים ממחלות גנטיות ליזוזומיות. מדובר בקבוצה של כ־50 מחלות נדירות הקשורות בפגם בתהליך היצירה של אנזימים, ובהן גם מחלתה של אורנלה. החברה מקווה שבסוף תהליך המחקר יוכלו לרפא כליל את המחלה.

להחדיר למוח גן בריא

סנפיליפו A היא מחלה הקשורה באגירת סוכרים מורכבים בגוף, ומתגלה אחת למאה אלף לידות. הסימפטומים מופיעים לראשונה בדרך כלל בין גיל שנתיים לשש, וכוללים עיכוב בהתפתחות, דלקות אף־אוזן־גרון, היפראקטיביות ונדודי שינה. החולים מאבדים בהדרגה את היכולת לתקשר וללמוד, וגם את היציבה והשליטה בגוף. האבחון נעשה לפני הלידה בבדיקות גנטיות או לאחר הלידה בבדיקות דם ושתן. עד היום לא נמצאה תרופה, והטיפולים הקיימים הם בעיקר בסימפטומים. עד כה המחקר התמקד בניסיונות להחדיר את האנזים החסר לגוף. עייאש הבינה שצריך לחשוב מחוץ לקופסה, וחיפשה דרך לעזור לגוף לייצר את האנזים החסר בעצמו. קשה שלא להתרגש כששומעים אותה מדברת על הניסיון האישי שלה עם מחלת בתה, מצד אחד, ועל הנחישות שבה היא מנסה למצוא לה תרופה, מצד שני.

מה דחף אותך לנסות ולחפש תרופה? אחרים במצבך מרימים ידיים או מתרכזים בחיי המשפחה ובטיפול בילדה.

עייאש: "היינו מיואשים, אבל גם הרגשנו שמה שלא יקרה, יש לנו אחריות לגבי בתנו. אם אין תרופה, צריך לעשות את מה שאפשר כדי להמציא אותה, או לפחות לייצר את האמצעים למחקר. דאגנו, כמובן, גם לנוחות של הילדה. עברנו לבית פרטי כדי שהיא תרגיש טוב יותר עם הסביבה. ידענו שהיא תגדל, תתחיל לצעוק, להיות תזזיתית, ולא רצינו להפריע לשכנים או להתמודד עם מבטים שיפוטיים. הרבה משפחות במצבנו עברו מדירה לבית פרטי. גם שכרנו עזרה צמודה.

"במקביל יצרנו קשר עם אוליבייה דנוס, מומחה בנוירוגנטיקה, ושכרנו את שירותיו כדי שיעזור לנו למצוא מחקרים על המחלה שקיימים בעולם. הופתענו לגלות שאנחנו מצליחים להבין את הכתוב במאמרים המדעיים, ושלעיתים קרובות המדענים מצרפים את כתובת המייל שלהם לפרסום. כך התחלנו ליצור קשרים עם חברות שונות, ואף ביקרנו בחברה הבינלאומית Shire, שהיא אחת הגדולות בתחום של מחקר ופיתוח של טיפולים למחלות נדירות. ייסדנו ארגון ללא מטרות רווח, אבל מהר מאוד הבנו שיידרשו משאבים גדולים כדי להתקדם, וצריך להקים חברה".

לעייאש, בת 45, יש רקע בניהול ובכלכלה. היא גדלה במשפחה יהודית בצרפת, למדה כלכלה בבית הספר היוקרתי ESSEC, והתמחתה בארה"ב וביפן. במשך שנים עבדה בחברת ראיית החשבון הגדולה ארתור אנדרסן, אחת מארבע החברות הגדולות ששלטו בשוק העולמי בשנות ה־90. מאז 2003 הייתה לה חברה משלה לייעוץ עסקי. גם בעלה בא מרקע עסקי ויש לו חברה לראיית חשבון.

כשהקימה את ליזוג'ן, יחד עם אוליבייה דנוס, שעדיין משמש כיועץ מדעי וכחבר הדירקטריון של החברה – רבים בעולם הרפואה תהו איך אישה צעירה שאינה רופאה, וגם מעורבת אישית, עם בת הסובלת מהסינדרום שהוא נשוא המחקר, מתכוונת להוביל חברה שעיקר עיסוקה הוא מחקר גנטי. עייאש עונה: "במקצוע הקודם שלי הובלתי צוותים בבניית פרויקטים מורכבים. אם יש דבר שאני יודעת לעשות זה לגרום לאנשים לעבוד ביחד. והייתה לי מטרה ברורה. היו אנשים בתחום שאמרו שאם הפתרון שאני מחפשת היה אפשרי, חברה כמו Shire כבר הייתה ממציאה אותו. אבל לא ויתרתי".

עייאש ודנוס פנו למעבדות מובילות בתחום. "יצרנו קשר גם עם המעבדות בבית החולים הדסה", היא מספרת, "אבל תחום המחקר שלהם לא חפף במדויק את מה שחיפשנו. אני אשמח מאוד לשתף פעולה עם חוקרים ישראלים בעתיד".

בסופו של דבר הם הגיעו אל החוקר ג'ון הופווד ממעבדה בעיר אדלייד באוסטרליה, שכבר חקר את הגן הלקוי של חולי סנפיליפו A, ויצרו שיתוף פעולה גם עם מכון פסטר הצרפתי שחקר את סנפיליפו B, וריאציה שונה של אותה מחלה.

עייאש: "הגענו למסקנה שהפתרון הוא להחדיר גן בריא למוחם של החולים, שיאפשר למוח לייצר את האנזים החסר בעצמו. בדרך כלל, כשמזריקים את החומר לגוף, מחסום הדם־מוח לא מאפשר לו להגיע למוח. אבל לא הייתה קיימת טכניקה להזרקה ישירה לתוך מוח של ילדים".

ליזוג'ן יצרה קשר עם החברה האמריקנית REGENXBIO, המתמחה בפיתוח מיכשור רפואי מתקדם, ויחד הן פיתחו טכנולוגיה להזרקה "תוך־ראשית", שבה מוחדר הגן הבריא (SGSH) לתוך וירוס לא פעיל, כלומר שאינו גורם סימפטומים כלשהם. "הווירוס, שמשמש כנשא של החומר, מוזרק למוח הילד, התהליך מתפשט לכל התאים האחרים ומאפשר להם לייצר את האנזים החסר באופן עצמאי", מסבירה עייאש. "ההזרקה היא חד־פעמית, ומניסויים דומים בהזרקת וירוסים לא פעילים נושאי גנים, שנערכו בעבר בקופים במחקרים אחרים, אנחנו יודעים שההשפעה של ההזרקה נמשכת לפחות 11 שנים. בניסויים קליניים מקבילים עם נשאים של המחלה לא היה צורך בהזרקה נוספת".

תוצאות מהירות

שנתיים אחרי ייסודה של ליזוג'ן, ב־2011, נערך כבר הניסוי הקליני הראשון, שנועד לבדוק אם הטיפול בטוח לבני אדם. לדברי עייאש, מדובר במהירות שיא למעבר מתחילת מחקר תיאורטי לניסוי בשטח. בניסוי השתתפו ארבעה ילדים מאירופה ומברזיל, וגם אורנלה, בתה של עייאש. התוצאות הרשמיות היו שהטיפול בטוח. התוצאות בשטח הראו בנוסף שהילדים נעשו רגועים ומאושרים יותר. "הערכה נוירוקוגניטיבית מצביעה על שיפור קוגניטיבי בילדים הצעירים", נכתב במסקנות המחקר, המציע להתמקד בעתיד בילדים בני פחות מחמש, שהנזק המוחי אצלם עדיין מוגבל, ולכן רב יותר הסיכוי לשיפור. ב־2013 קיבלו ליזוג'ן ו־REGENXBIO מה־ANSM – המקבילה הצרפתית של ה־FDA, מינהל המזון והתרופות האמריקאי – רישיון בינלאומי בלעדי לשימוש בטכנולוגיה שפיתחו יחד.

איך הגעתם לתוצאות כל כך מהר?

עייאש: "כשאת מביאה את המימון, צוות המחקר מתחייב להסכים איתך על המטרות ולוח הזמנים. בדרך כלל המחקר נעשה באוניברסיטאות, והם מקבלים תרומות. הם אינם מחויבים בתוצאות מיידיות ועובדים בקצב שלהם. אני מגיעה ואומרת להם: 'בואו נעבוד ביחד, אבל יש לנו תוכנית שצריך לעמוד בה'. זה עזר. אחר כך, המדע הוא המדע, ויש לו קצב משלו".

תוצאות הניסוי הראשון איפשרו לחברה לפתח דור שני, יעיל יותר, של הטיפול, וב־2015 הוא קיבל בארה"ב ובאירופה מעמד של תרופה למחלות "יתומות" (מחלות נדירות שמעטים מתעניינים בהן) – המאפשר לקבל הקלות במחקר. ב־2018 צפוי להיערך הניסוי השני, בפיקוח ה־FDA, בשיתוף מעבדות מחקר בוורסטר מסצ'וסטס ובאוניברסיטת אובורן באלבמה. בניסוי ישתתפו 20 ילדים. התקווה היא להתחיל לשווק את התרופה כבר ב־2020.

עייאש אינה מרבה לדבר על חייה הפרטיים ועל קשיי ההתמודדות עם מחלת בתה. הדרך שלה להתמודד, היא אומרת, היא להתקדם במחקר באופן מקצועי – ולהיות אמא בבית באופן פרטי.

אורנלה תשתתף בניסוי השני?

עייאש: "לא. הניסוי מבוסס על טיפול חד־פעמי. אורנלה השתתפה בניסוי הראשון, בגיל שש. בינתיים היא כבר איבדה חלק ניכר מיכולותיה הקוגניטיביות, אבל הטיפול עזר מאוד להיפראקטיביות וריפא לחלוטין את בעיות השינה. יש לי ילדה שישנה טוב בלילה, וזה משנה את איכות החיים של כולנו. יש לנו עוד ילדה, בת עשר, סלומה. היא השתתפה השנה בקבוצת תמיכה לאחים ואחיות של חולי סנפיליפו, וזה עזר לה מאוד ביחסים עם אחותה".

למרות המצב הקשה של בתה, בנוגע לחברה עייאש מלאת תקווה: "ההתמחות שלנו היא טיפול במחלות ילדים גנטיות הקשורות במוח. אנחנו שואפים שהמחלות האלו יאובחנו בכל העולם עוד לפני הלידה, כמו שעושים בישראל ובארה"ב, בין השאר כי לחלק מהאוכלוסייה היהודית יש נטייה גנטית לטיי־זקס. כך יהיה אפשר לתת את הטיפול הכי מוקדם שאפשר. סנפיליפו, אגב, היא לא מחלה יהודית במיוחד. 2,500־3,000 חולים מאובחנים מדי שנה בסנפיליפו בכל מדינה באירופה ובארה"ב. במחלות ליזוזומיות אחרות המספר עומד על 1,500־2,000 ילדים בשנה. בארה"ב 30 מיליון איש מתעוררים כל בוקר כשהם סובלים ממחלה נדירה כלשהי. אם הטיפול שלנו יוכיח את עצמו, נוכל לפתח אותו גם למחלות אחרות כמו טיי־זקס, סנדהוף ועוד".