הפקרות נאורה

הליברליות היא שקר. העולם הנאור הוא המצאה שנועדה לעשות נעים בגב לאנשים תרבותיים. שימו שיר של ג'ון לנון ברקע, תחזיקו ידיים והאהבה תנצח. מה שמתרחש בשנים האחרונות בסוריה הוא תהליך ההתבגרות שלנו - הישראלים. זה קורע את הלב להתבגר, להכיר במגבלות האופי האנושי. להכיר בכך שכל ההכרזות שלנו על "לעולם לא עוד" נועדו רק לשכנע את עצמנו שמשהו השתנה. אסד הוא פושע מלחמה שאחראי לטבח של חצי מיליון מוסלמים. עשרות הילדים שנרצחו בגז לפני יומיים הם רק פרומיל בשפיכות הדמים של העולם הערבי. רוב הנרצחים והרוצחים מגיעים מאותו מקום, עם אותן אמונות רק פרשנויות שונות. קומץ מההרוגים בשנים האחרונות הם גלי השוליים שנקראים "מתקפות טרור". האיסלאם הרדיקלי שולט בנהרות הדם ואין לזה שום נגיעה לשפת הזכויות והערכים שמדברים עליה אצלנו ובמקומות אחרים. או למלחמה נגד יהודים ונוצרים. 

פוטין הוא פושע מלחמה שאחראי לטבח הזה. גם הממשל האיראני, ומעל כולם האו"ם, שמאז הקמתו הצליח לא לעשות כלום כדי למנוע מלחמות. השואה פרצה כשהליברליזם האירופי היה בשיאו. מאחורי ההיגיון הקר הסתתרה האנטישמיות, לגרמנים הייתה תוספת של אכזריות, אבל הם לא היו לבד. המזרח התיכון של ימינו הפך לבית מטבחיים כשאותם גורמים בדיוק עסוקים בלאפיין מהו הליברליזם הנכון מעל כוס קפה.

הקשר הישראלי למופע האימים הזה מובהק. ישראל היא צינור הוצאת הקיטור. סטודנטים בקמפוסים, האיחוד האירופי, כותבי טורים שבוכים על הכיבוש, אבל מול רצח העם בסוריה השתיקה חזקה.

אני מתעב את ההשוואה בין היחס שישראל מקבלת ליחס שמקבלות שאר המדינות באזור ככלי הסברתי. ישראל עומדת בפני עצמה כדמוקרטיה ליברלית ולא זקוקה להשוואות כדי לקבל הכשר. העניין הוא שבימים כאלה אי־אפשר להימנע. האינטרס הישראלי הוא שסוריה תתפרק למדינות לאום קטנות. חלקן יהיו ידידויות יותר עם השפעה פחותה מצד איראן.

אין לי מתכון מדויק מתי ישראל אמורה להתערב. בעיניי הקו האדום שלנו כיהודים נחצה כשיש טבח המוני בילדים ושימוש בנשק כימי. גם אם לא עכשיו, מתישהו לא תהיה לנו ברירה. דמיינו מחנות ריכוז, אולי מחנות השמדה. מתישהו זה יזכיר לנו יותר מדי את החינוך שלנו על אלה שעמדו מנגד. וזה אולי השיעור המרכזי בתהליך ההתבגרות: איך אנחנו רואים את עצמנו. המערב ליברלי רק כשנוח לו. 

השאלה היא איך אנחנו רוצים לראות את מדינת ישראל. זה נכון לטבח שמעבר לגבול, ולעיסוק האינטנסיבי בסכסוך הלאומי־דתי עם הפלסטינים. האם באמת מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 67', דיקטטורה מוסלמית נוספת, תשפר את מצבם? תייצר ביטוי לערכי חופש וחירות? התשובה היא לא. מכאן אפשר להתחיל לדבר על מה אפשר ומה אי־אפשר לעשות. מהו סדר העדיפויות. ישראל צריכה להגיד מה היא רוצה מעצמה באיו"ש, אבל לא מפני שהעולם לא יכול לשאת יותר את הסכסוך שלנו, כי העולם יכול לשאת הכל. הוא מוכיח את זה שוב ושוב.

יש תאגידים זיגזג

ביום חמישי האחרון חתמתי עם תאגיד השידור הציבורי על הגשת תוכנית יומית. שעה לפני החדשות של גאולה אבן, אשתו של החבר הישן־חדש בליכוד. מישהו צחק שאלה שעתיים קטלניות לראש הממשלה וסביבתו, ואני צחקתי בחזרה. העולם מצחיק אז צוחקים, אמרו הגששים. כאן הוא הפך לפרודיה. שעתיים אחרי החתימה סיכמו מנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל משרד התקשורת על הסכם שמבטל את האקטואליה, מחזיר חלק מרשות השידור, דוחה שידורים, וכל זה בעלות שאיש לא יודע לאמוד. היחידים שהיו אמורים להרוויח מהמהלך הזה הם גדעון סער, שחזר לפוליטיקה בלי טענות על ניגוד עניינים במהדורה המרכזית, ואשתי, שמבחינתה השעה שבע בערב היא זמן של אקטואליית ילדים בתוך המקלחות. 

הסיפור של תאגיד השידור הציבורי רחוק מלהיות אישי. מבחינתי, הבמה המשמעותית היא המילה הכתובה בטור הזה. מה שמטריד אותי זה ההסתאבות וחוסר האומץ הציבורי. אפשר להתווכח איתי אם צריך מלכתחילה שידור ציבורי. אין לי בעיה עם אמירה עקרונית נגד חדשות ציבוריות או מה אפשר לעשות עם הרשות שהוחלט לפרקה כבר. יש נימוקים טובים לכך שיהיו רק ערוצים מסחריים. הדמוקרטיה לא תלויה בערוץ חדשות בודד. העניין הוא שהוויכוח הזה לא קיים: השרים כולם השתתקו. בנט, דרעי, כחלון שמתברר כשחקן הפוקר הגרוע ביותר בהיסטוריה הפוליטית, בולט לרעה גלעד ארדן שהתגאה בעבר ברפורמה שהעביר. מי שרוצה להיות מנהיג לא יכול להיות פחדן. בשביל לשבת על כיסא לא צריך משקל.

גם הדיון על זהותם הפוליטית של המגישים והכתבים הוא ביזיון בעיניי. אני ימין מדיני וכלכלי שלא מצליח למצוא שום דבר ימני בהסכמה להקפיא בנייה, סליחה - לרסן בנייה באיו"ש - כולל בירושלים ובגושים (שבמתווה בוש הוסכם על בנייה חופשית שם), אין ימין בהסכמה המתמשכת להפיכת הר הבית לאזור חסר משילות או חלקים ממזרח ירושלים למנותקים, אין שום ימין בראש ממשלה שמשחרר מחבלים. 

צריך לומר: נתניהו עושה בדיוק את מה שהרצוג או לפיד היו עושים, ולהפך. לא שלום ולא מלחמה. חוץ מלהתעסק בתקשורת. על פי הפשרה השבוע: לבזבז כסף באצטלה של מאבק. בתקופת מפא"י, שיא הסיאוב היה הפנקסים האדומים, החברות במפלגה הנכונה. זה המסר שעובר עכשיו מנתניהו וביטן. זה סימן רע מאוד לממשל. 

אז נשבר לי מהחיפוש אחר שמאלנים דמיוניים ובזבוז כספי ציבור. לי משנה מי משרת איתי במילואים, מי שולח את הילדים שלו לשירות קרבי ולא כמה הוא מקורב למפלגה שלי. אני יכול להעריך את מי שאידיאולוגית מתנגד לשידור ציבורי. לא את מי ששותק מול פנקסנות ועסקנות רק כי את העוול עושה מישהו שהוא בחר בו. 

מאושרים מבכי

הישראלים מאושרים.  רחוקים מלהיות מדוכדכים. מקום 11 במדד האושר העולמי. ובכל זאת הדכדוך הוא חלק מהשיח הציבורי, גם הלקקנות, כדברי רה"מ, ואוסיף גם את הבכיינות הגלותית. שני המגזרים הבולטים פה הם התקשורת, וגבוה מעליה - הפוליטיקאים. המדוכדכים מהאופוזיציה והבכיינים מהקואליציה. פעם זה שריפות שמתייחסים אליהן כאל פוגרום, כאילו אנחנו בקישינב, ופעם זה עיתונאי שהופך לאיום אסטרטגי. נאחל לכולנו בחג להיגמל מזה. חירות. ¿