ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: מיכאל קרמר
    המוסף לשבת • 06.04.2017
    מחזאי בצל הצנזורה
    חנוך לוין הוא הנושא של סדרה תיעודית שתשודר החל ממחר באכסניה שנתניהו אוהב עכשיו במיוחד, ועוסקת גם ביצירתו הבועטת שלא חסה על שליטים וממשלות שש שנות עבודה, שבמהלכן נמצאו מסמכים נדירים וטקסטים שנפסלו להצגה, עברו מתחת לרדאר של שרת התרבות היוצרים: "אנחנו מקווים שיהיה ללוין מקום בתוך המקארתיזם שעוטף אותנו"
    ענת מידן

    כשמהומת התאגיד מתחוללת במלוא העוצמות והיצרים, כשראש הממשלה עושה הכל כדי לחסלו ולהגביר את שליטתו בשידור הציבורי, וכשרשות השידור נתפסת פתאום כאכסניה המועדפת על השלטון – דווקא שם, בערוץ 1, יוצאת לדרך הסדרה "חיים שכדוגמתם לא ראינו מעולם", החיים של חנוך לוין, בדיוק ההפך מחלומם הרטוב של נתניהו ומירי רגב. חייו ויצירתו של לוין מתפרשים על פני ארבעה פרקים, שהראשון שבהם ישודר מחר, מוצאי שבת, בעשר בערב. זהו הפרק הנשכני ביותר, שמוקדש לכתיבתו הסאטירית, הבוטה ומעוררת המחלוקת של אחד מגדולי המחזאים שהצמיח התיאטרון הישראלי.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    תהליך העבודה על הסדרה עבר מתחת לרדאר של שרת התרבות, שרק לאחרונה תהתה "מה שווה התאגיד אם לא נשלוט בו", ויצאה בקול גדול נגד הסדרה "מגידו" שמתעדת את חייהם של אסירים ביטחוניים. רגב הזועמת דרשה מהקרן החדשה לקולנוע לספק למשרדה מידע על הליך האישור של "מגידו" ותבעה מקרנות הקולנוע לדווח על הלקטורים שאישרו או דחו הצעות לסרטים ולסדרות בחמש השנים האחרונות.

     

    הפיקוח הצמוד הזה נחסך מיוצרי הסדרה על לוין – העורכת שרון קרני, הבמאי רן לנדאו והמראיין רוני קובן. הם עבדו עליה שש שנים, ועכשיו אינם מוטרדים ממה שתאמר שרת התרבות על התוצאה. "אין סיבה ששרת התרבות לא תתגאה בסדרה שלנו", אומרת קרני. "בתקופה של פוסט־אמת ביקשנו לחזור לאדם שכל חייו עסק באמת ובחיפוש אחריה, גם כשזה היה קשה מדי".

     

     

    בסוף ימיו ביקש מזוגתו ליליאן ברטו שתישבע לו שלא יהיה אף גבר בחייה אחרי שימות. ברטו נשבעה. "באמת חשבתי שלא יהיה לי אף אחד אחר אחריו"
    בסוף ימיו ביקש מזוגתו ליליאן ברטו שתישבע לו שלא יהיה אף גבר בחייה אחרי שימות. ברטו נשבעה. "באמת חשבתי שלא יהיה לי אף אחד אחר אחריו"

     

    אפילו בקומדיות יש סכין

     

    הרעיון לעסוק בחנוך לוין נולד ב־2011 כשאלדד קובלנץ, שהיה אז בתחילת כהונתו כמנכ"ל הטלוויזיה החינוכית (והיום מכהן כמנכ"ל התאגיד החדש), התקשר לקובן, יוצר סדרות תיעודיות וחבר מערכת "עובדה", והציע לו לחשוב על תוכניות לחינוכית. קובן נכנס למרתון חשיבה יחד עם קרני, והנושא נולד.

     

    "באותו זמן היה מכרז של ערוץ 1 להגשת נושאים", אומר קובן, "והייתה תחושה שמי שלא ממש מחובר, לא יצליח לחדור לשם. אנחנו לא הכרנו אף אחד בערוץ, ובכל זאת החלטנו לנסות רק בשביל השעשוע. שלחנו הצעה לסדרה על לוין, וכעבור שנה הודיע לנו איתי לנדסברג־נבו, מנהל מחלקת התעודה, שאנחנו יכולים להתחיל לעבוד. הנס קרה רק בזכות אומץ ליבו. להקדיש ארבע שעות בפריים־טיים לסדרה שעוסקת בתיאטרון וביוצר קיצוני כמו חנוך לוין, זה לא מובן מאליו. סדרות כמו 'והארץ הייתה תוהו ובוהו' ו'הרמטכ"לים', ששודרו בערוץ הראשון, מסתכלות על המציאות בצורה מיינסטרימית, ואיתי האמין שחשוב להסתכל על ההיסטוריה שלנו גם דרך המשקפיים של לוין".

     

    ומדובר במשקפיים בהחלט לא ורודים. "גם בקומדיות שלו יש סכין", אמר המשורר יצחק לאור, שכתב דוקטורט על לוין; שלא לדבר על המחזות הפוליטיים, שחלקם ירדו מהבמה זמן קצר אחרי עלייתם, כשבאולם ומחוצה לו מתקיימות הפגנות זועמות ואלימות. לא רק צופים התקוממו: גם פוליטיקאים רתחו וניסו להשתיקו, אבל לוין לא ויתר.

     

    הכתיבה הסאטירית שלו התחילה ב־1965, ב"דף האחוריים", מדור שקיבל בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל־אביב, "דורבן". הסטודנט בן ה־21, שלמד ספרות ופילוסופיה, כתב טקסטים חדים ושנונים. לדוגמה, המודעה הזו:

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    "צעיר ערבי,

     

    "המחלקה הסניטרית של עיריית תל־אביב קוראת לך. אם אתה דוגל בניקיון וטוהר כפיים, מקומך אצלנו. רחובותינו מחכים לך, אשפתנו מחכה לך. משתנותינו מחכות לך.

     

    סניטר בבית חולים, אם אתה ממורמר, פנה לבית החולים היהודי ותכניס חוקן ליהודים. אחורינו מחכות לך".

     

    המודעה לא עברה בשקט: מאות סטודנטים חתמו על עצומה שדרשה את הפסקת כתיבתו של לוין בטענה שהוא פגע ברגשותיהם. אבל לוין, שהייתה זו ההתמודדות הראשונה שלו עם תגובות עצבניות, המשיך לכתוב.

     

    אחרי מלחמת ששת הימים, שבה שירת כאיש מילואים ביחידת נ"מ, עזב את הלימודים ואת עיתון הסטודנטים, הסתגר בדירת חדר בתל־אביב וכתב בלי הפסקה. היו שסברו שהוא חזר מהמלחמה הלום קרב, שכן מראות גופותיהם של החיילים המצרים בסיני לא הרפו ממנו, ומחיר המלחמה על מאות הרוגיה ואלפי פצועיה לא נתן לו מנוח.

     

    לוין כמעט לא דיבר על התקופה ההיא, רק כתב עליה. "כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה/ כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה/ כשאנחנו מחייכים ברגע האהבה, מחייכת איתנו המלחמה הבאה", כתב בסאטירה הראשונה פרי עטו, "את ואני והמלחמה הבאה".

     

    בפרק הראשון של הסדרה מוצגים תצלומים נדירים מהחזרה הגנרלית להצגה, שנערכה באוגוסט 1968 בקיבוץ נצר סרני. באולם נכחו ניצולי שואה, אלמנות ויתומים שהתקשו להתמודד עם הטקסטים ששמעו. הכעס שלהם התגבר כשלצלילי "התקווה" הושמע שיר שעסק בכיבוש הכותל:

     

     

    "הכותל הוא מקום קדוש/ לבן שלי לקח הראש/ גם את הרגל של אבי/ לקח הכותל המערבי/ אז בא הרב עם השופר/ אמר קדיש וגם קצת שר/ גם על הרגל של אבי/ הכותל המערבי".

     

    האולם המה מצעקות, כיסאות הושלכו לעבר השחקנים, והיו אף ניסיונות לפרק את הבמה. לוין עמד בצד וצחק, אבל את הבמאית עדנה שביט זה לא הצחיק: היא הקשיבה לכעס המתפרץ והחליטה להוציא את השיר מההצגה. לוין לא התווכח: באותה הצגה היו מספיק קטעים אחרים שהצליפו בפניה של המציאות הישראלית ויצאו נגד חגיגות הניצחון. גם אותם הקהל לא אהב, מה שגרם למפיקי ההצגה להוריד אותה תוך זמן קצר. הקטע היחיד ממנה שנחרת בזיכרון הוא השיר "שחמט", שכעבור שנתיים הוקלט על ידי חוה אלברשטיין והמשיך להתנגן לאורך השנים על מילותיו הנוקבות: "לאן הלך ילדי?/ ילדי הטוב, לאן?/ חייל שחור מכה חייל לבן".

     

    בין המעטים שאהבו את ההפקה היה איש העסקים דוד ארנפלד, פעיל בתנועת השמאל מצפן. ארנפלד פנה ללוין אחרי שצפה בהצגה וביקש שלא יתייאש אלא ימשיך לכתוב ולהעמיד סימני שאלה מול המיתוסים שמובילים את החברה הישראלית. ארנפלד גם הציע לתמוך בו כלכלית, ולוין נענה.

     

    אבאל'ה, תשחט אותי

     

    המחזה הבא שלו היה "קטשופ", שהועלה במרתף של קולנוע פריז בתל־אביב, ושטוביה צפיר, אחד ממשתתפיו, הגדיר אותו בסדרה כ"רעל שעטוף בסוכר". הפעם הצליח הקהל לבלוע את התכנים, וההצגה הצליחה. לוין הופתע מהתגובות החמות, שיער שהן נובעות ממתיקות יתר וכתב את "מלכת אמבטיה" – סאטירה פוליטית קשה לעיכול, נטולת סוכר, שעסקה במלחמת ההתשה.

     

    כשהציע את המחזה לתיאטרון הקאמרי, התבקש לעדן את החומרים שעסקו בשכול, בלאומנות ובגזענות. לוין סירב, ומנהלי הקאמרי לא לחצו עליו. את המקלות בגלגלי ההפקה הטמינו חברי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שהחליטו לפסול שני קטעים. אחד מהם היה על אישה בשם וזחטי, שבעלה נהרג בתעלה:

     

    "אני האלמנה וזחטי.

     

    "אני הוזח היתום.

     

    "אני העיתונאי פצק. באנו במטרה לשרטט דיוקן שכולו ישראלי. אני אראיין את האלמנה המסכנה וזחטי ואת בנה הוזח, היתום האומלל.

     

    'אמרי לנו, במה היית עסוקה כשהגיעה אלייך הידיעה על נפילת בעלך?'

     

    "וזחטי: 'ישנתי. זה היה בלילה'.

     

    "פצק: 'למה לא המשכת לישון?'

     

    "וזחטי: 'לא יכולתי'.

     

    "פצק: 'לו היית צריכה לבחור בין נפילת בעלך לבין נפילת צלחת חרסינה על הרצפה, במה היית בוחרת?'

     

    "וזחטי: 'הייתי מעדיפה נפילת צלחת, כי נפילת צלחת יקרה פחות מנפילת אדם'.

     

    "פצק: זוהי תשובה נפלאה. בכלל, נתקלתי במעט מאוד תשובות פשוטות וכנות כמו אלה של אלמנות ויתומים בישראל. אני מתחיל להבין למה אנחנו מנצחים תמיד במלחמות".

     

     

    גם הפעם קיבל לוין בהכנעה את הפסילה, ולא התווכח. "הוא לא היה זקוק להחלטת הצנזורה", אומרת שרון קרני. "הוא הסכים לוותר על הקטע עם האלמנה כי לא היה מרוצה מאיכותו".

     

    הקטע השני מתוך "מלכת אמבטיה" שנפסל עסק בעקדת יצחק וכלל דיאלוג טעון שמתנהל בין אברהם לבנו רגע לפני שהסכין מונף. במקרה זה החליטה הנהלת הקאמרי להיאבק נגד הפסילה: היא מחתה נגדה נמרצות ושיכנעה את חברי המועצה שאין פסול בטקסט. בסופו של דבר זכה המאבק להצלחה, ועקדת יצחק נשארה ב"מלכת אמבטיה":

     

    "אברהם: 'בני יצחק, אתה יודע מה אני הולך לעשות לך עכשיו?'

     

    "יצחק: 'כן, אבא. אתה הולך לשחוט אותי'.

     

    "אברהם: 'אלוהים ציווה עליי'.

     

    "יצחק: 'אין לי טענות אליך, אבא. אם אתה צריך לשחוט, אז תשחט... כשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב, אתה מוכרח לרוץ ולשחוט... אם אתה מוכן לרצוח בדם קר אותי, את בן הזקונים שלך שקיבלת בדרך נס בגיל 09, אז אני האדם שאגיד לך לא? אומרים לך לשחוט, אז קפוץ על הרגליים ושחט, ושלא יהיו לך שום נקיפות מצפון, כי מה בסך הכל קורה פה? שוחטים ילד. עסק גדול, לשחוט ילד קטן וחלש? נו, אבאל'ה, אמרו לך לשחוט – תשחט'".

     

    מי ביוב באמבטיה

     

    "מלכת אמבטיה" הועלתה באפריל 1970 באולם נחמני בתל־אביב, כשבכל הצגה הפגינו בכניסה אנשי ימין לצד תומכי שמאל. לצופים לא היה קל עם התכנים. פצצות סירחון הושלכו לעבר הבמה דרך קבע, ולקראת אחת ההצגות קיבלה המשטרה הודעה על פצצה שהוטמנה באולם; בעקבות זאת הוחלט להוציא את הקהל ולעשות בדיקה מדוקדקת של התיאטרון. באחד הראיונות המעטים שהעניק, נשאל לוין אם מפריע לו שהקהל נגדו. תשובתו הלקונית הייתה: "לא מפריע לי". כשהמראיין תהה אם מטרתו בכתיבה היא להרגיז, ענה: "כתבתי. מה להרגיז? בחזרות האחרונות חשבתי שזה חומר די פושר. טעיתי".

     

    בסדרת הטלוויזיה מספר אורי עופר, מנכ"ל הקאמרי דאז, על שיחת טלפון שקיבל מיגאל אלון, שר החינוך והתרבות בזמן העלאת "מלכת אמבטיה". אלון, סיפר עופר, אמר לו שהוא תומך בחופש הדיבור, ובכל זאת ביקש שמנכ"ל התיאטרון ימצא סיבה להוריד את ההצגה.

     

    "אמרתי לו", מספר עופר, "שאנחנו תיאטרון, ותפקידנו לעורר ויכוח ודיון, ואז החליט מי שהחליט לפנות לכל חברי קולקטיב השחקנים ולאיים עליהם שלא ייתנו להם הקצבות ומשכורות. השחקנים, חברי הקולקטיב שניהלו את התיאטרון, החליטו ללחוץ. המנכ"ל הבין שאין לו ברירה והודיע על הורדת 'מלכת אמבטיה'".

     

    גם בצה"ל לא אהבו את המחזה. הרמטכ"ל חיים בר־לב סיפר שבאחת מפגישותיו עם חיילים הוא שאל לדעתם על "מלכת אמבטיה", ונענה: "המפקד, תביא לנו את המלכה, אמבטיה נעשה לה פה". אפילו מבקרי התיאטרון אניני הטעם השתלחו בהצגה וביוצרה, ומאמרי הביקורת שלהם כללו תיאורים כ"מי ביוב באמבטיה", "פצצה בסופרמרקט" ו"מוח שטני". מי שכן אהב את ההצגה היה ח"כ תופיק טובי מרק"ח, שלפי העיתון "מעריב" צפה בה ונהנה מאוד, מה שרק העמיק עוד יותר את חוסר הלגיטימיות שלה.

     

    ההפקה הורדה לאחר 19 הצגות בלבד, ולוין פירסם מאמר ציני שבו הצהיר כי הוא חוזר בו מכל מילה שכתב. הוא גם ביקש לייחס את המחזה "לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הוריי". עם זאת, הכריז שכל עוד זה תלוי בו, ימשיך להריץ את ההצגה. בתשובה לשאלה מה יקרה אם לא יקבל אישור להציג אותה בשום מקום, השיב: "אמצא אולם מתחת לאדמה". לאחר מכן יצא עם חברו דני טרץ' לחפש אולם מתאים שיסכים להעלות את המחזה, ולא מצא אפילו אחד.

     

    להסיר את החרפה

     

    פרשת "מלכת אמבטיה" הייתה טראומטית מבחינתו. לוין הפסיק להאמין בכוחה של הסאטירה לחולל שינוי, לקח פסק זמן מהז'אנר ועבר לכתוב קומדיות. מחזהו הבא היה הקומדיה "חפץ", שהקהל חיבק, אבל בעקבות כניסת צה"ל ללבנון ב־1982 חזר לעסוק בחומרים אקטואליים וכתב את "הפטריוט", שהופק על ידי תיאטרון נווה צדק בתל־אביב. "הנה טובעת ספינתנו, אמריקה, אנחנו באים, סחוטים ורעבים כהוגן", שרו השחקנים.

     

    ערב העלאת ההצגה נשלח המחזה לאישור המועצה לביקורת סרטים ומחזות; מרבית חבריה הוכו בהלם מהחומר, ועד מועד ההצגה הראשונה לא נתנו את אישורם. עודד קוטלר, מנהל התיאטרון, החליט להעלות את ההצגה ללא אישור. כעבור כמה ימים הודיעה לו המועצה שעליו להוריד 16 שורות מהטקסט, ובתיאטרון רקחו פתרון יצירתי שעקף את גזר דינה של הצנזורה: כשהגיעו השחקנים לשורות הפסולות, הם הכריזו: "צנזורה" – וקוטלר קרא במקומם את המילים האסורות ממושבו באולם. מחוץ לאולם נערכו הפגנות נגד הצנזורה ובעדה, אבל "הפטריוט" לא נכנע. 80 פעם הועלתה ההצגה, שבה נשמע בין היתר קולו של נער פלסטיני המתחנן באוזני חייל יהודי: "אל תירה בי, יש לי אמא והיא מחכה לי בבית". החייל יורה בו.

     

    "לא הייתי מושיב את התחת שלי ליד שולחן הכתיבה אם לא היה בוער לי", נהג לוין לומר לשחקניו. ואכן, בער לו מאוד. הוא כתב סאטירות חדות לצד מחזות מלאי אכזריות על המאבק בין גברים לנשים. במחזה "הזונה הגדולה מבבל" הגיע המאבק האפל והמר הזה לשיא, והקהל נטש את האולם מזועזע, תוך השמעת הקריאות "חולה נפש". אפילו השחקן יוסי ידין התקשה לעכל את החומר. הוא קם מכיסאו באמצע ההצגה ואמר: "מספיק, אנחנו לא מוכנים לשמוע את המחלות שלך. צריך להסיר את החרפה הזאת". המסך נסגר, ולוין, שעמד בצד, אמר בשקט לשחקניו הנדהמים: 'שיצעק, שיצעק". לאחר כמה דקות, משנרגעה רוחו הסוערת של ידין, עלה המסך שוב.

     

    איפה הוא למד את זה?

     

    הסדרה החדשה עוסקת גם בחייו האישיים של לוין. דני טרץ' מספר שאמו של המחזאי, מלכה, הייתה מגיעה לכל פרמיירה ויושבת במקום ששמר לה בנה בשורה הראשונה. בסיום ההצגה הייתה מוחאת כפיים בהתלהבות, לא מנסה להסתיר את גאוותה. "בהצגות שבהן היו מילים גסות", אומר טרץ', "היא הייתה קמה, מסתובבת אל הקהל ואומרת לי, אבל בקול רם כדי שכולם ישמעו: 'איפה הוא למד את זה? אף פעם לא אמרנו אצלנו בבית מילים כאלו'".

     

    לוין גר מחוץ לבית הוריו מאז שהיה סטודנט, אבל עשרות שנים הקפיד להגיע מדי יום לארוחת צהריים עם אמו. אביו נפטר מהתקף לב כשלוין היה בן 12 וחצי, ונוצר קשר עמוק בינו לבין אמו. הוא טיפל בה עד סוף ימיה; היה לצידה גם אחרי שהועברה לדיור מוגן. באחד הפרקים מספרת בת זוגו האחרונה, השחקנית ליליאן ברטו, על חנוך הילד השואל את אמו כמה היא אוהבת אותו, וזו עונה לו בקיצור נמרץ מדי: "כנדרש".

     

    מתברר שהאם שמרה את כל התעודות שלו מכיתה א' ועד סוף התיכון, למרות הישגיו הבלתי מרשימים: לוין הצטיין בהתנהגות ובסדר וניקיון, אבל במקצועות הלימוד היו ציוניו בינוניים ומטה. בספרות, לדוגמה, קיבל אחד היוצרים הגדולים בישראל את הציון "מספיק".

     

    לוין הקפיד מאוד על פרטיותו, כמעט לא התראיין והשאיר גם למקורביו מורשת של פרטיות. אלה סירבו בעבר לדבר עליו. הסרט "הפשע הקרוי אדם", שביים רפאל בנו ב־2016, סדק את החומה באמצעות ראיונות עם שלוש נשותיו וארבעת ילדיו. גם הסדרה החדשה כוללת ראיונות איתם.

     

    "כשחנוך לא הרגיש טוב", מספר רוני קובן, "דני טרץ' הלך איתו לבדיקה, ולילאן הלכה לקחת את תוצאותיה. כשחנוך שמע שמדובר בסרטן עם גרורות, אמר: 'זה הולך להיות מעניין למות'. לוין היה היפוכונדר ללא תקנה וביסס על עצמו את הדמות של אדש ברדש במחזהו 'חפץ'. האדם במחזה מתעסק בבריאותו כמו חנוך, שואל את עצמו בלי סוף אם נכון יותר להתעמל בבוקר או בערב, ובסוף לא עושה כלום. חנוך, לעומתו, שחה בבריכה ועשה הליכות מדי יום, לא משום שנהנה מהפעילות הגופנית אלא כי הבין שצריך. אבל הפעילות הגופנית לא הועילה, והוא חלה בסרטן הערמונית.

     

    "המשפחה כולה, על כל תלאותיה, התכנסה ועשתה חגים יחד. שלוש נשותיו התחלקו בטיפול בו, והיו ביניהן שיחות. כולן העידו שהוא נפרד מהעולם בפיוס".

     

    במחזותיו כתב לוין על המוות בצורה קרה ומפוכחת, אבל במציאות הוא התנהל מולו אחרת. בסוף ימיו הוא ישב מול ליליאן ברטו שביקרה אותו בבית החולים שיבא שבו אושפז, וביקש ממנה שתבטיח לו שלא יהיה אף גבר בחייה אחרי שימות. ברטו הביטה בעיניו והבטיחה. "האמת היא שבאמת חשבתי ככה אז", אמרה לקובן. "באמת חשבתי שלא יהיה לי אף אחד אחר אחריו".

     

    עדנה קרן, אשתו השנייה, הייתה זו שהסיעה אותו לטיפולים כימותרפיים בירושלים. במהלך אחת הנסיעות, כשכאביו היו קשים מנשוא, עצרו השניים למנוחה ולוין שאל את קרן אם היא סולחת לו על שבגד בה עם האומנת של ילדיהם. "הוא שאל", היא מספרת, "ואני אמרתי לו: 'לא אסלח לך עד יום מותי, אבל אני שולטת בכעס הזה. הוא לא שולט בי, ולכן אני פה איתך'. אהבתי והערצתי אותו מאוד־מאוד. אני חושבת שהוא גאון, אבל הוא מאוד פגע בי".

     

    "הוא אכן היה גאון", אומר קובן, "שהציב את המראה הכי נוקבת, אמר את האמת שלו וחטף מכות, אבל עשה את זה לא משנאה, אלא מכאב; לא מהתחשבנות, אלא מאהבה. עובדה שהיום, 50 שנים אחרי שהחל לכתוב, אנחנו מספרים את הסיפור שלו, והוא מספר אותנו במחזות שלו. אני מקווה שיהיה לקולו מקום בתוך המקארתיזם שעוטף אותנו".

     

    anatmeidan@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 06.04.17 , 18:15