עת לבכות ועת לאהוב

אומרים שהרגע הזה, המקום, שבו אתה מקבל בשורת איוב, הוא רגע משמעותי בהתמודדות עם אובדן. רגע שלעולם לא שוכחים אותו.

מאז חטיפתו של גיל־עד לא היינו מסוגלים לקיים את המנהג המשפחתי, לנפוש בצפון לפני פסח. החיסרון של גיל־עד לא הותיר מקום לחופשה שכזו. השנה החלטנו לחזור למנהג האהוב. לנסות לנוח בנופי הצפון. לאגור כוחות, לקראת עוד ליל סדר בלי גיל־עד. ושם בדיוק זה תפס אותנו. בין נופים ירוקים ונביעת מעיין של מים חיים, נודע לנו שחברו של גיל־עד ליישוב ולישיבה, אלחי, נרצח. ההלם, הנדיפות, המעבר המצמרר מיש לאין, מחי למת, אינם נתפסים. הכאב הזה הוא גם לא מרפה אך גם בעל עוצמות וגוונים, ועכשיו הזמן לתת לו מקום. כמה שצריך. לא לברוח ממנו, גם כי אי־אפשר אבל אולי בעיקר כי זה מה שצריך עכשיו. לכאוב. לזעוק. לתת לדמעות מקום. לבכות על האובדן. על הבור שנפער. על הכיסא הריק שיהיה בליל הסדר. שיהיה מעכשיו בכל שבת, בכל חג, בכל רגע.

משפחת טהרלב. חברים טובים. שכנים. אהובים כל כך. אלחי המתוק, נשמה גדולה בגוף צעיר. אתה בוודאי פוגש ברגעים אלו את גיל־עד אי שם במרומים ואני בטוחה שאתם מליצי יושר הכי טובים שיכול היה לבקש העם הזה. ואנחנו, אלחי, פוגשים את הוריך ברגע השבר פה על הארץ, מתרסקים איתם לרסיסים קטנים, מרגישים איתם את האוויר המתרוקן, את השבר בלב שאין לו מרפא. ובתוך כך, הרגשנו לאחר מותו של גיל־עד שחיפשנו את הנערים אך מצאנו את עצמנו, וכבר אז הרגשנו שרב המחבר על המפריד בין הרסיסים האלו, שדווקא המהלומה שחטפנו, הארעיות שאליה נקלענו, תובעות מאיתנו להחזיק את החיים חזק בשתי הידיים. לחבק שוב ושוב את הקרובים לנו. להעריך את הביחד שיכול להיגמר בפרידה פתאומית. בטח בערב החג המשפחתי הזה, בחג הזה שהוא עת לאהוב וכעת גם לבכות.