ראשון 16 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בועז ארד
    מגזין ממון • 09.04.2017
    מנת היום: דו קיום
    מזרח תיכון חדש במזרח ברלין? כשמטבח ישראלי–יהודי ומטבח ערבי–פלסטיני מתחברים, מסתבר שמתבשלת הצלחה מסחררת • מסעדת "כנען" מלמדת את הגרמנים לאכול חריף, לנגב חומוס ובעיקר - להיות סובלניים • עוז בן–דוד וג'ליל דביט מדברים מהבטן
    יניב חלילי, ברלין | צילומים: בועז ארד

    החצר של מסעדת "כנען" בפרנצלאואר ברג, שכונה במזרח ברלין, נראית כמו מיקרו־קוסמוס של העיר: היפסטרים לצד אמהות, בליינים שהקיצו בשעה מאוחרת, צעירות שכותבות תסריט לפיצ'ר, תיירים אמריקאים שהגיעו כדי לטעום את ה"חמשוקה" – מנת חומוס ושקשוקה שהפכה ללהיט, וטורקים וישראלים שהגיעו מהצד השני של העיר כי התגעגעו לטעם של הבית – כל אחד והבית שלו.

    מטבח צמחוני-טבעוני. חצר המסעדה
    מטבח צמחוני-טבעוני. חצר המסעדה

     

    הסיפור של "כנען" ושל עוז בן־דוד וג'ליל דביט, מבעלי המסעדה, הוא לא עוד סיפור של ישראלים שעזבו את הארץ ובאו לחפש עתיד קל יותר. באקלים הפוליטי הנוכחי, נראה שחומרי הגלם מהם עשוי הסיפור היו יכולים לצמוח רק על הקרקע הניטרלית של ברלין, העיר הכי סובלנית בעולם. החומוס שמוגש כאן הוא אולי לא דל שומן, אבל חף מדעות קדומות.

     

    "לא תיכננו להיות פוסטר של דו־קיום", אומר בן־דוד. "רצינו רק לפתוח מסעדה צמחונית־טבעונית שתגיש את האוכל מהבתים שבהם גדלנו. כשאני רואה איך סועד גרמני בוכה מהחריף של השקשוקה, אני מספר לו איך בכיתי בגיל חמש כשהסבתא המרוקאית שלי הכינה לי את השקשוקה הראשונה. כשג'ליל מלמד אותם לאכול את המלאווח־סביח, כך שכל ביס יכלול את כל המרכיבים במקום לאכול כל מרכיב בנפרד, הוא מביא איתו את מסורת האכילה של הבית הערבי שלו. אנחנו מראים לגרמנים שהחיבור בין שנינו חזק יותר מסך החלקים".

     

    דביט: "קראנו כך למסעדה 'כנען' כי כנען הייתה הארץ המובטחת, לפני שהיא הובטחה לצד זה או אחר. היא הייתה בתולית ולאף אחד לא הייתה בעלות עליה. אנחנו רצינו לברוא את הארץ המובטחת הזו בברלין".

     

    לא רק טרנד בישול ים-תיכוני
    לא רק טרנד בישול ים-תיכוני

     

     

    בן־דוד (36) נולד באריאל ונדד עם משפחתו בעקבות הקריירה של האב, איש קבע. "לפני ארבע שנים אמא שלי נפטרה ומצאתי רשימת חלומות שהיא כתבה פעם", הוא מספר. "הרשימה שלה עוררה אצלי שאלות, והחלטתי לצאת למסע בעקבות החלומות שלי". בן־דוד, עד אז איש יחסי ציבור, נסע לאמסטרדם, ואחרי גירושים מבן זוגו דאז, החליט לנדוד לברלין. "נסעתי עם אלפיים יורו בכיס והתחלתי ללמוד את העיר. החלטתי להקים משרד עצמאי שיחבר בין חברות ים־תיכוניות לקהל גרמני. המשרד היה חלל קטן בקומונה ברלינאית, עם חבורת אמנים שחיו ובישלו ביחד. צורת חיים הפוכה לגמרי מהפנטהאוז שחייתי בו בת"א, אבל תחושת החופש הייתה אדירה. שם פגשתי, כמעט במקרה, את ג'ליל".

     

    דביט (35), ערבי־נוצרי מרמלה, הוא נצר למשפחה מפוארת שהתגוררה במשך 400 שנה במרחב לוד־רמלה־יפו, ונכד לסב שהיה טבח בצבא הטורקי בפלסטינה, ומאז לא נטש את המקצוע. דביט גדל במטבח של מסעדת "סמיר", ברובע הנוצרי של רמלה, שעברה בירושה מסבו לאביו ומאביו אליו. לפני כן עסק בתקשורת והגיש תוכנית רדיו.

     

    "החוויה שלי כערבי בישראל הייתה קלה יותר. אין לי חזות מזרחית, אין לי מבטא, ובגלל ששידרתי ברדיו, העברית שלי יותר תקנית משל רוב הישראלים. המקום היחיד שבו אני נתקל ביחס גזעני הוא שדה התעופה. אני מבין את הצורך בבידוק הביטחוני, אבל מתבאס שעם כל הידע והטכנולוגיה, עדיין עושים זאת בצורה מכוערת".

     

    לפני שבע שנים נטל את ניהול המסעדה של אביו ולמד שיעור חשוב בישראליות. "באים אלינו הרבה ישראלים וחיילים. אבל בתקופות מורכבות כמו מבצע בעזה או אינתיפאדה, המסעדה מתרוקנת. אנשים מפחדים לבוא, או נמנעים מסיבות של גזענות ואמירות כמו 'למה לי לפרנס אותם'".

     

    "בארץ חייבים לקחת צד. פה לא"
    "בארץ חייבים לקחת צד. פה לא"

     

     

    לפני כמה שנים הכיר את בת־זוגו הנוכחית – יהודייה קנדית שעלתה לישראל. אחרי שהתקבלה לדוקטורט בפוטסדאם שבגרמניה, דביט החל לחיות על קו רמלה־ברלין: "בדקתי את הסצנה הקולינרית המזרח־תיכונית בברלין. ראיתי שיש חומוס, אבל אין את ה־חומוס".

     

    דביט רצה לייבא טחינה לגרמניה ולפתוח מסעדת פופ־אפ. חבר משותף של השניים הציע לו להתייעץ עם בן־דוד, המומחה בשיווק. "הוא הגיע לקומונה וסיפר לי על התוכנית שלו", מספר בן־דוד. "הכנתי תוכנית עסקית ותוך כדי תנועה, הבנתי שזה מתחבר לרעיונות שלי. ג'ליל אמר 'אני לא יכול לבנות הכל לבד בברלין, יש לי מסעדה ברמלה. אני צריך אדם שיפעיל את זה'. לשנינו לא היה כסף, אבל התחלנו לחפש הזדמנויות".

     

    פשטות וכוונות טובות

     

    ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי השניים הייתה תצוגת אופנה שאירגן אחד מחבריו של בן־דוד. "קנינו מכונות חומוס וחומרי גלם והכנו אוכל. הגיעו לאירוע 1,200 איש, כל ברלין דיברה עליו. למחרת התקיים אירוע של השגרירות הישראלית בברלין. הגיעו 3,000 איש, והתור לאוכל שלנו לא התקצר אפילו לשנייה", אומר בן־דוד.

     

    יצאו לדרך עם חמש מנות בלבד
    יצאו לדרך עם חמש מנות בלבד

     

     

    אחד המנהלים במסעדה הוא דומיניק, גרמני ממוצא לבנוני ופטרונם העסקי של השניים. הוא הציע להם להשתלט על בית הקפה שלו בסופי שבוע ולהגיש שם אוכל. כך, לפני שנה וחצי, יצאה "כנען" לדרך. חמש מנות פשוטות, הרבה כוונות טובות, תבלינים מבית סבתא – במקרה שלהם מדובר בסבתא רומנייה, סבתא מרוקאית וסבתא ערבייה. תערבבו את הכל, תוסיפו טחינה – וקיבלתם מתכון מנצח. בהמשך הם עברו לחצר שמעבר לכביש, בה נמצאת "כנען" היום.

     

    "לא הערכנו נכון את האוכל שלנו", אומר בן־דוד. "מול המסעדה יש בניין עם 350 עובדים. ביום הראשון עוד עמדתי ברחוב כמו ישראלי טוב וחילקתי פיתות ממולאות בכל טוב. למחרת כבר היה תור מטורף עד הכביש. בקיץ האחרון כל המסעדה, כולל המדרכה והרחבה ממול, התמלאה בגרמנים שבאו לצפות במשחקי היורו. צריך לראות כדי להאמין: מאות גרמנים סמוקי לחיים מחזיקים בירה ביד אחת, חומוס ופיתה ביד השנייה ומעודדים את הנבחרת הלאומית שלהם".

     

    התפריט במסעדה מתוחכם אבל לא מתחכם. המנות פשוטות ומותאמות לחך המקומי. למשל, חומוס קרטופל פופר עם לביבות תפוחי אדמה, שנחשבות למאכל יסוד במטבח הגרמני, או מסבחה עם עדשים, עוד חומר גלם אהוב בגרמניה. יש גם קינוח שגורם לעילפון כללי – עוגת גבינה אפויה עם קרם טחינה. המחירים? 7 יורו למנה בממוצע.

     

    "היו גם מנות שלא הצליחו. הגשנו בהתחלה ג'חנון, אבל גילינו שעלות ההכנה שלו מטורפת. צריך להשאיר עובד שיישן כל הלילה במטבח עם תנורים דולקים, ואז נאלצנו לשלם לו שכר מטורף ושעות נוספות. גם הגשנו בהתחלה סלט חצילים עם טחינה, אבל בילינו שלושה לילות לבנים בשביל לקלף את החצילים אז ויתרנו".

     

     

    אחרי חבלי לידה קשים, הגיעה ההצלחה. כלי התקשורת בגרמניה עטו על המסעדה והתפעמו מהחיבור המפתיע בין היהודי והערבי־פלסטיני. אופי המסעדה התחבר היטב עם טרנד הבישול הים־תיכוני שממלא את ברלין, וגם עם משבר הפליטים הסוריים, שהרחיב את הסובלנות ואת בלוטות הטעם של הגרמנים. "אחת המסעדות הטובות בברלין", נכתב במדור האוכל של בי־בי־סי. "מבחר מצוין של מנות צמחוניות וטבעוניות", החמיאה כתבת אוכל של הגרדיאן. המגזין הנחשב "וויס" פירסם כתבה גדולה על המסעדה, שבה הגדיר אותה כ"מקום שמפיץ מסר של סובלנות, שבו אנשים מרקע שונה יכולים לאכול פיתה ביחד".

     

    "אבל אם המוצר לא היה טוב, לא היו כותבים עלינו", מדגיש דביט. "יש בברלין עוד עסקים מעורבים, אנחנו לא היחידים. גם אם מישהו מגיע לכאן בפעם הראשונה כי קרא עלינו בעיתון, הוא יגיע שוב בשביל האוכל".

     

    ספינג' להמונים

     

    החודש הם יפתחו דוכן אוכל קבוע בקרויצברג האופנתית, ואת אירוע הפתיחה ישיקו בחגיגת מימונה גדולה. "המקור של המימונה הוא חגיגה שערכו המוסלמים במרוקו, שהגיעו במוצאי החג לבקר את שכניהם היהודים והביאו עימם קמח, חמאה ודבש כדי להכין מאכלים לשבירת צום החמץ", מספר בן־דוד. "אנחנו נביא את החגיגה לברלין, עם די־ג'יי איראני, רקדניות בטן וספינג'ים, כדי שנחגוג חגיגה משותפת, בלי עדה, מוצא או דת".

     

    "הכוח של החומוס הוא בפשטות"
    "הכוח של החומוס הוא בפשטות"

     

     

    אפשר לשער ש"כנען" היא אוטופיה קולינרית, אבל מדי פעם, בכל זאת מתנפצת על שערי המקום, ממש מתחת לכיתוב "ישראלי־פלסטיני", תזכורת לכך שכמה אלפי קילומטר משם כדורי הפלאפל מתחלפים לפעמים בכדורים שורקים. "כשהתפרסמה עלינו הכתבה ב'וויס' וחינמון ישראלי תירגם אותה, קיבלנו המון תגובות גזעניות. אנשים חשבו שעוז הוא הערבי מבין שנינו, אז כתבו לי 'חכה, חכה, הערבי עוד ידקור אותך', והטוקבקיסטים הערבים כתבו לי, 'תיזהר שהיהודי לא יגנוב לך את הכסף'", מספר דביט.

     

    בן־דוד: "לי כתבו 'אל תמכור את העם שלך בשביל כסף. אל תשכח מאיפה באת'. אפילו בני משפחה שלי מפרגנים לי, אבל אמרו לי 'תהיה עם עיניים פקוחות'".

     

    שותפות כזו הייתה מתאפשרת גם בישראל?

     

    דביט: "היינו יכולים לפתוח עסק משותף בארץ, אבל הוא לא היה מצליח כמו בברלין. בארץ יש שנאה וכשיש פיגועים – הישראלים מדירים את רגליהם".

     

    מתוחכם אבל לא מתחכם. תפריט המסעדה
    מתוחכם אבל לא מתחכם. תפריט המסעדה

     

     

    בן־דוד: "רק כשיצאתי מישראל נחשפתי לתמונה רחבה יותר של העולם. העובדה שאני גיי, בעל לאום זר, שחי בגרמניה בלי לדעת את השפה – גרמה לי להבין מהי תחושת זרות ולשאול שאלות. בארץ אתה חייב לקחת צד ולהשתייך למחנה, פה אתה לא חייב. הייתה לנו לא מזמן קבוצת סטודנטים יהודים שהגיעו לסיור שואה ותקומה בברלין. אמרתי להם, 'סיפור ההצלחה של ישראל הוא שיהודים מכל העולם הגיעו וכיוונו למטרה אחת. המגוון והפתיחות חיברו בינינו. כך אנחנו צריכים לנהוג גם עם הערבים'".

     

    איך מרגישים כאן כשיש פיגוע בארץ?

     

    דביט: "אני מרגיש חרא עם כל המצב. כאילו מה, לא נמאס לשני הצדדים? אם המריבה היא על כוח כלכלי, אנחנו צריכים לגרום לכך שהייצוא של ישראל לפלסטין יהיה טכנולוגיה ירוקה ולא נשק".

     

    בן־דוד: "זה מחלחל ומזעזע את העולם שלנו, אבל גורם לנו להבין את החשיבות של מה שאנחנו עושים כאן. יש גם כאלה שמביטים בנו במבט של 'איך אתם יכולים לעבוד אחרי פיגוע ביחד?', אבל ההכלה וההבנה של הכאב מניעים אותנו לחפש גשר ולהתחבר דרכו".

     

    אתם עוד מאמינים בשלום במזרח התיכון?

     

    בן־דוד: "כן, אנחנו נעזור לכך לקרות. אנחנו מקימים השנה את חברת המזון המזרח־תיכוני הגדולה בגרמניה, באמצעותה אני מקווה שנצבור כוח ונשפיע על אנשי עסקים משני הצדדים להוביל שלום כאינטרס כלכלי. אנחנו רוצים שיהיה משתלם יותר למכור טחינה מכלי נשק. בתפריט הקיץ שלנו נקרא לכל המנות על שם אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים שרוצים לקדם את השלום ולא את העימות".

     

    בינתיים, השלום מתחיל בקפה, כלומר בספל שלוגמת סבינה, לקוחה מקומית. היא יושבת בחצר המסעדה ומסבירה לחברתה איך מערבבים קפה טורקי בלי שהגרגירים השחורים יצופו מעלה. סבינה היא לקוחה קבועה, שהגיעה אחרי שקראה על הסיפור המיוחד של השניים, "אבל נשארתי בזכות החמשוקה". היא מבינה למה בחרו להקים את המסעדה בברלין. "זה מקום שבו ההיסטוריה של היהודים הייתה שחורה, אבל מקום שגם מסמל יותר מכל את השינוי".

     

    בן־דוד, נצר למשפחת ניצולי שואה מצד סבתו הרומנייה, חושב שרק כאן, דווקא כאן, הוא יכול היה להקים מסעדה עם מסר של דו־קיום. "דווקא במקום שבו ראינו מה קרה כשחברה שלמה הסתגרה, התבדלה והלכה אחרי טוהר הגזע, קל לנו להעביר את המסר. זו מדינה שעדיין כואבת ולומדת את ההיסטוריה שלה והפעילות שלנו מייצרת הבנה שגיוון ורב־תרבותיות מייצרים טוב".

     

    דביט: "לפני המלחמה, היהודים בגרמניה היו הוגי דעות וליברלים, ועכשיו יש תחייה של החיים הללו. כיף לדעת שאנחנו חלק מהרנסנס הישראלי בברלין".

     

    בן־דוד: "בסופו של דבר, הכוח של החומוס הוא בפשטות. הוא מחזיר אותך בביס אחד אל הילדות – לא משנה איפה גדלת".

     


    פרסום ראשון: 09.04.17 , 18:09