במותה ציוותה לנו

החיים גזרו על אילנה ומושון כהן את הטרגדיה הנוראה ביותר שיכולה לפקוד זוג הורים. ברגע אחד נלקחה מהם במפתיע נוי, בת הזקונים התוססת, שמיניסטית רגע לפני מסיבת הסיום בקיבוץ, שהייתה כל־כולה צרור רענן של הבטחות ותוכניות לעתיד. עולמם חרב עליהם, אבל הם החליטו להפוך את האסון האישי שלהם למתנת חיים עבור לא פחות משישה אנשים, וכך נוי, שנטמנה לפני ארבע שנים באדמת קיבוץ עינת, ממשיכה לחיות בגופם ובזיכרונם של זרים. שישה אנשים חבים לה את חייהם, ואת הקשר ההדוק והמקודש שנוצר בין שניים מהנתרמים לבין הוריה חייבים להגדיר כמשפחה. הפגשנו ביניהם כדי להבין מקרוב את החברות והקשר יוצא הדופן בין ההורים שאיבדו את בתם האהובה לנתרמים שזכו לחיים חדשים בזכותה. אין ספק שמדובר בסיפור מרגש, אופטימי ועצוב בו־זמנית. כזה שכל הרגשות בו מעורבבים והוא קושר חיים ומוות.

"אם הכבד של נוי מתאים לבעלך — קחו אותו". אריה וקידושה רויטמן

הוריה של נוי חיכו מאוד לבת, אחרי שני הבנים - צח, 29, ואלמוג, 27. נוי היפהפייה, האחראית, שיישבה תמיד סכסוכים בין חבריה, הייתה כל עולמם. שלושה חודשים לפני מותה הפתאומי יצאה עם הוריה לטיול של שבת במצפה הראל, ומי העלה בדעתו שאלה יהיו תמונותיהם המשותפות האחרונות. ב־17 ביוני 2013, שלושה ימים לפני סוף שנת הלימודים, נוי עבדה במשרדי בריכת הקיבוץ. "היא אף פעם לא לבשה בגד ים, היא היתה ביישנית", אומרת אמה, "זו שריטה שהיא ירשה ממני". בחמש אחר הצהריים חזרה אילנה מעבודתה, ונוי אמרה לה שהיא הולכת לשבת על הדשא עם חבר מהכיתה, הכנות אחרונות למסיבת הסיום.

"הספקנו להחליף נשיקות וביי־ביי", מספרת אילנה. "בעשרים לשש התקשרה אליי חברה טובה שלה ואמרה 'אילנה, בואי, נוי לא מרגישה טוב'. עניתי לה בהומור, 'תגידי לנוי שהאמבולנס בדרך'. לקחתי את הרכב של מושון ונסעתי לבריכה. הגעתי ומצאתי אותה שוכבת במשרד, על מיטת הטיפולים, מחוברת לעירוי — ונבהלתי. נוי היתה פחדנית כמוני, היא מעולם לא עשתה בדיקת דם. התברר שרופא מהקיבוץ, ששחה עם ילדיו בבריכה, הוזעק לטפל בה. הוא חשב שהיא התייבשה. הוא סיפר לי שנוי הקיאה בשירותים ואמרה שכואב לה הראש. שאלתי אם צריך לקחת אותה לבית חולים והוא ענה 'אם את רוצה'. הוא אמר 'נסי לדבר איתה, להרטיב לה קצת את השפתיים', וזה מה שעשיתי. ניסיתי להעיר אותה. אמרתי לה, 'נויקה, הכל בסדר, אם לא תקומי נצטרך להתפנות לבית חולים, המקום שאת שונאת'. המילה האחרונה שנוי הוציאה מפיה היתה 'אמבולנס' ואחריה היא לקחה נשימה עמוקה. הגוף שלה רעד".

נוי כהן ז"ל

"נוכל לצחוק עליה"

רבע שעה לאחר מכן הרופא הציע לאילנה להזעיק אמבולנס. הוא טען שבמקרה של התייבשות נוי היתה אמורה להגיב לנוזלי העירוי. אילנה אמרה לחברה של בתה: "בואי, צלמי את נוי ככה כדי שאחר כך נוכל לצחוק עליה", אך החברה סירבה.

הלב שלך ניבא רעות?

"ממש לא. גם כשהרופא הזעיק אמבולנס לא נלחצתי ולא נכנסתי לפאניקה כשהגיע אמבולנס צהוב מפני שלא ידעתי שזה טיפול נמרץ. הפרמדיקית אמרה, 'אני חייבת לשאול אותך משהו, יכול להיות שהיא משתמשת בסמים?', ודמיינתי לעצמי איך אני נותנת לה סטירה. הרי הילדה שלי חננה, לא מעשנת, לא שותה ורק פעם בחודש בולעת כדור נגד כאבים. הפרמדיקית אסרה עליי לשבת לידה, מאחור. כשהגענו לבילינסון שלחו אותי לפתוח לה תיק, וכשחזרתי למיון הפנו אותי לטיפול נמרץ. התחילו לגזור לה את המכנסיים. אילו נוי הייתה בהכרה אני בטוחה שהיא הייתה בועטת להם בראש. ביקשו שאצא מהחדר מפני שמתחילים בהחייאה. בשבע ורבע, 45 דקות אחרי שיצאנו מהקיבוץ, הרופאה אמרה לי שהמצב קשה מאוד. 'כנראה דימום במוח'. אבל עדיין לא עיכלתי את משמעות הדברים. מושון הגיע, אחותו ובעלה הגיעו, הרופא מהקיבוץ הגיע. הרופאים דיווחו לנו שמעלים אותה לסי־טי מפני שיש שטפי דם ובצקות ואין פעילות מוחית. הכל קרה בשניות. כשהרופא יצא מהסי־טי הוא אמר לרופא מהקיבוץ שכל המוח התמלא בדם".

האבחנה הרפואית היתה מפרצת בגזע המוח מסיבה שאינה ידועה, אולי מום מולד. "שאלתי מה הסיכוי לניתוח, והרופא אמר 'אין סיכוי'. שאלתי מה הסיכוי לניקוז, והרופא השיב 'אחד למיליון'. ואז", אילנה לוקחת נשימה עמוקה, "אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אמרתי שאני לא מסכימה שאריק שרון ישכב אצלי בבית. שלא מגיע לבת שלי לשכב כמו צמח, ושגם לנו זה לא מגיע".

כשנוי הועברה לטיפול נמרץ החלו הוריה לאתר את צח, בנם הבכור, שרק שלושה ימים קודם לכן המריא להודו עם אשתו טליה, שהיתה אז חברתו. כל הקיבוץ עלה לרגל לבילינסון, שהעמיד לרשותם חדר במלונית. בבוקר המחרת דווח להם שאין שום שינוי במצב.

"פרופ' כהן, מנהל טיפול נמרץ, אמר 'אין פעילות מוחית', ושאלתי אותו אם זה מוות מוחי", משחזרת אילנה. "חזרתי כמה פעמים על השאלה, והפרופ' אישר 'כן, זה מוות מוחי'. בלי לחשוב פעמיים אמרתי: 'אם זה מוות מוחי אז אני תורמת את האיברים. שום חלק מהילדה שלי לא ייזרק לפח, לחינם, אם יש אפשרות להציל חיים של אחרים', וכולם חטפו הלם".

לא התייעצת עם מושון?

"לא, מפני שלא האמנתי שמושון יסרב. חודש לפני זה קיבלתי טופס לחידוש רישיון הנהיגה ואמרתי למושון בצחוק 'אם יקרה לי משהו אז ברישיון יש כרטיס אדי, אבל אני לא מכניסה אותו לארנק שלי, נגד עין הרע'. הרופא הסתכל עליי בהלם ואמר לי בשקט 'תודה'. נכנסנו לטיפול נמרץ וראינו את נויקה עם מכשיר הנשמה בפה. האחיות קלעו לה את השיער לצמה יפה והיא נראתה כמו מלאך, ישנה".

תמונות אחרונות. אילנה ונוי בטיול משפחתי, שלושה חודשים לפני מותה

"תאמיני, ניסים קורים"

בלילה השני לשהותם בבית החולים אילנה נכנעה לעייפות וירדה לישון במלונית. בבוקר, כשפתחה את דלת החדר, נתקלה באישה זרה שאמרה לה "אני מצטערת לשמוע על המצב של בתך, ספרי לי עליה", והן התיישבו לקפה. היתה זו קידושה רויטמן, מורה מבאר־שבע, רעייתו של אריה, שאף הוא היה מאושפז בבילינסון בטיפול נמרץ.

רויטמן, 52, יליד ברית־המועצות לשעבר, עלה בגיל 9 לדימונה. במהלך שירותו ביחידת שדה בלבנון הגיעה ניידת תרומת דם למוצב. "תרמתי, הייתי רגיל לתרום. כמה חודשים אחרי זה צילצלו אליי ואמרו שבתרומת הדם שלי התגלתה צהבת, הפטיטיס סי. זו הידבקות מדם לדם, אולי באחת מתרומות הדם השתמשו במחט לא סטרילית, אין לי מושג איך נדבקתי. חטפתי הלם. אבל אמרו לי 'תוכל לחיות הרבה שנים עם הצהבת הרדומה' וטופלתי בכדורים ובזריקות כדי למנוע את התפרצותה. בינתיים השתחררתי, חזרתי לקבע וניהלתי חיים רגילים. עד שהמחלה התפרצה".

"כשהיכרתי את אריה, דרך חברים משותפים, הוא כבר היה חולה", מספרת קידושה. "כשהוא סיפר לי על המחלה לא ידעתי עליה כלום, אז התחלתי לקרוא והבנתי שהיא לא מדבקת. ידעתי שהחיים המשותפים שלנו עלולים להיות קצרים אם אריה יגיע למצב של שחמת כבד, אבל זו הייתה אהבת אמת. התחתנו לפני 14 שנה. העדפתי לחיות עם בעל חולה שאני אוהבת מאשר לחיות עם בעל בריא, שאולי יחיה עד 120, אבל אין לי שום רגש כלפיו. וצדקתי. היו לנו חיים נהדרים עד לפני ארבע שנים, כשמצבו הבריאותי הידרדר בבת אחת. הוא אושפז בסורוקה ומיום ליום נחלש. אחרי עשרה ימים הוא שוחרר הביתה ושוב אושפז מפני שהמערכות של גופו החלו לקרוס".

ביום שישי הגיעה קידושה לחדרו של אריה אחרי העבודה, להדליק נרות שבת. "לא היה לו צבע בפנים. הוא היה שקוע, כמעט בתרדמת. הזעקתי את הרופא לחדר שלו, ועד שהוא הגיע אריה איבד את ההכרה. לחץ הדם שלו היה נמוך מאוד, החום שלו היה נמוך, מספר שלא מופיע במדחום. הרופא הציע שאקרא למשפחה להיפרד ממנו. במשך הלילה ניסו לייצב את הערכים שלו. בשבת בבוקר סגן מנהל המחלקה הודיע לי 'יש כבד שמחכה לכם בבילינסון'. נסענו באמבולנס, ליוויתי אותו לחדר הניתוח, המון חברים ובני משפחה הלכו בעקבותינו ואיחלו לו הצלחה, הדלת נפתחה — ואז קיבלתי טלפון. 'תחזרו אחורה, הכבד הזה לא מתאים לבעלך'. אריה היה במצב כל כך חמור עד שאי אפשר היה לחזור לבאר־שבע. נשארנו בבילינסון. בראשון בלילה הוא הועבר לטיפול נמרץ, להשגחה רצופה, ושם ראיתי בפעם הראשונה את אילנה. ישבתי על ספסל, בדקתי עבודות של תלמידים, ובין לבין אמרתי לאילנה 'הקדוש ברוך הוא עושה נסים, תאמיני, תמיד יש תקווה'. והיא הינהנה".

יממה לאחר מכן, כשדרכיהן הצטלבו בשנית במטבחון של המלונית, קידושה שוב אמרה לאילנה "תאמיני, יש נסים", אבל אילנה סיפרה לה שהם כבר החליטו לתרום את איבריה של נוי, ושזה רק עניין של זמן, מחכים עד שאחיה הגדול ינחת מהודו. אילנה אמרה לקידושה "אם הכבד של נוי מתאים לבעלך — קחו אותו". שעות ספורות לאחר מכן צח וטליה הגיעו מהודו, נפרדו מנוי, וסוכם שלמחרת בבוקר יתחילו את הניתוח לקצירת איברים.

אסירת תודה לנצח

"אמרתי שאני תורמת הכל חוץ מהקרניות של נוי", מספרת אילנה, "לא רציתי שייגעו בעיניים היפות שלה. וגם לא בשיער הארוך שלה".

נוי נקברה בקיבוץ ביום חמישי, בשש בערב. "שעתיים לאחר מכן צילצלה אליי מתאמת ההשתלות מבילינסון ודיווחה לי שכל הניתוחים עברו בהצלחה, למעט כליה שהוטסה לרמב"ם. שאלתי אותה מי קיבל את הכבד של נוי, והיא שאלה: 'למה את מתעניינת דווקא בכבד? קיבל אותו מישהו מבאר־שבע'. שאלתי 'בעלה של קידושה?', וכשמתאמת ההשתלות השיבה בחיוב שמחתי בשביל קידושה ובעלה".

עכשיו, ארבע שנים אחרי, הם משפחה אחת. בכל פעם שרויטמן, מושתל הכבד, תולה על כתפו מצלמה ויוצא לשטח, הוא מרגיש שנוי הולכת איתו. תמונתה של נוי ניצבת בסלון ביתם של אריה וקידושה כאנדרטה חיה. "כשהוא מרגיז אותי, אני נוגעת לו בבטן ומאיימת עליו שאוציא את נוי מתוכו", מתלוצצת אשתו.

בתום השבעה חזרו אילנה ומושון לבילינסון כדי לבקר את המושתלים, ביניהם מאיה בואנו, אם לשתיים שריאותיה של נוי גאלו אותה מבלוני החמצן. בואנו, 42, שבשנות העשרים לחייה אובחנה אצלה מחלה כרונית פרוגרסיבית שהורסת את רקמות הריאה עד למצב של אי־ספיקה ריאתית, שומרת היום על קשר קרוב עם משפחתה של נוי, אבל בהתחלה היא חששה מהמפגש עם הוריה של הילדה שבמותה העניקה לה חיים, והפכה אותה לאסירת תודה.

"שמעתי על השתלות לב וכליה, אבל לא ידעתי שאפשר להשתיל ריאות", מספרת בואנו. "הרב פירר קבע לי תור אצל פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבילינסון, וחיכיתי שמונה שנים להשתלה. אבל זה לא נכון לומר שחיכיתי. בשנים הראשונות לא באמת רציתי לעבור השתלה".

למה?

"קראתי שתוחלת החיים הממוצעת של ריאה מושתלת היא בערך שבע שנים ואמרתי לעצמי 'אני בת 30, זה אומר שאחיה עד גיל 40?' פחדתי מהניתוח המורכב ומתופעות של דחייה, ובעיקר היו לי בעיות מצפוניות. למרות שהיה לי ברור שאקבל ריאות מאדם שמת, ושלא הרגו אותו כדי שאני אחיה, לא הרגיש לי בנוח לחיות, כביכול, על חשבון מישהו אחר. נתתי למחלה להתקדם לאיטה. ארבע פעמים הייתי מיועדת להשתלה ופיספסתי אותה". עד שיום אחד הגיעה בואנו לקָצֶה.

"הייתי מאוד רזה וחלשה, תפקודי הריאה ירדו ל־15 אחוז. הייתי מחוברת לחמצן בכל שעות היממה, וכל פעולה קטנה הפכה למשימה בלתי אפשרית. החיים שלי היו בהקפאה, לא עבדתי תקופה ארוכה. ניהלתי המון שיחות עם הבנות, שיחררנו חששות ופחדים. חודשיים אחרי שאמרתי לפרופ' קרמר 'עכשיו אני רוצה וחייבת' הגיע הטלפון להשתלה. הזמינו אותי לערב שלפני הניתוח והסבירו לי שזו תהיה השתלה כפולה. כיוון שהמחלה שלי זיהומית, לא היה טעם להשתיל לי ריאה אחת שעלולה להידבק מהשנייה. לא ידעתי דבר על התורמת וגם אמרתי שלא אכפת לי לא לדעת כי חששתי שעד יומי האחרון אהיה אסירת תודה למשפחתה. כמה ימים אחרי הניתוח אימא שלי ירדה לבית המרקחת שבבית החולים, סיפרה שעברתי השתלת ריאות, והמוכרת אמרה 'היא בטח קיבלה את הריאות של הבחורה הצעירה'. והיא צדקה".

בואנו לא זוכרת שאילנה עמדה כמה דקות ליד מיטתה, אך היא ראתה את אמה של נוי בטלוויזיה, כמה שבועות לאחר מכן, כשביקשה את עזרת הציבור במציאת הסלולרי של נוי שנגנב מביתה במהלך השבעה. "התרשמתי ממנה מאוד", היא אומרת, "וכשאמרו לי שהמשפחה מעוניינת להכיר את הנתרמים לא יכולתי לסרב לבקשה. אילנה באה אליי, לירושלים, הראתה לי ולבנותיי תמונות של נוי וכולנו בכינו. אילמלא היה לי פחד קהל, הייתי יוצאת לפרונט ונואמת בכל מקום על החשיבות של תרומת איברים. אני מרגישה שנוי ואני דומות, או שבדמיון שלי הייתי רוצה להיראות כמוה. בתמונות היא מקרינה תום, טוב לב ושמחה".

האושר, יודעים כולם, תמיד יהיה מהול בעצב.

"נוי איתי כל הזמן"

קרוב ל־900 אלף ישראלים כבר חתמו על כרטיס אדי. בשנים האחרונות חל גידול משמעותי בשיעור ההסכמה של משפחות נפטרים. באותה נשימה יש לציין: ממש ברגע זה יש בישראל יותר מאלף חולים שחייהם יכולים להינצל רק אם יימצא עבורם תורם מתאים. זו הסיבה שגרמה להוריה של נוי ולשני המושתלים לבלוע גלולת אומץ ולהיחשף.

פרופ' איתן מור מנהל את מחלקת השתלות האיברים בבילינסון, המציין השנה 5000 השתלות איברים, מספר שאחת מכליותיה של נוי הושתלה, יחד עם לבלב, בגבר המבקש להישאר בעילום שם. מצבו מצוין. כליה אחרת הושתלה באישה מהצפון שלאחרונה החלה להפגין תופעות של דחייה. שני ילדים בני שנתיים קיבלו את מסתמי הלב של נוי, והוריהם, כל אחד בדרכו, תורמים להנצחתה.

בבית משפחת כהן שבקיבוץ הזמן עצר מלכת. חדרה של נוי נותר כשהיה: מסך פלאזמה מעל המיטה, וילון ורדרד, בובות ואוסף בקבוקי לק. "נוי איתי כל הזמן", אומרת אילנה בקול חנוק. "אני מרעננת את החדר שלה, מחליפה מצעים, מנגבת אבק, מדברת איתה, נושמת אותה. היא איתי. כשאני נשאלת כמה ילדים יש לי, אני עונה: 'שלושה, אבל נוי כבר לא איתנו'. בעיני אחרים אני נחשבת לגיבורה, אומרים לי 'את אישה אצילית ואמיצה', אבל בעיני עצמי אני אימא שלא רצתה שאיבריה של בתה יירדו לטמיון. חבל עליהם. הידיעה שחלקים מנוי ממשיכים לחיות באחרים, ארבע שנים אחרי שנפרדתי ממנה בנשיקה, היא מקור לנחמה". •