יוצאת לחירות

החלטתי! לראשונה בחיי אנצל את חג הפסח ואצא לחירות. אני בדרך לארץ מולדתי — אתיופיה — כדי למצוא תשובות לקושיות שלא אחת העליתי בפני משפחתי. בזמן שבישראל יערכו את ליל הסדר ויספרו אודות יציאת מצרים, אני אספר את יציאת ביתא ישראל (כינוי לקהילה היהודית באתיופיה) ואחוש במו רגליי את המסע שעברה משפחתי. כן, אני מתכוונת לעשות השנה את ליל הסדר באתיופיה עם היהודים שממתינים לקראת העלייה לארץ.

נולדתי באתיופיה, עליתי לישראל בגיל 4. הזיכרונות שלי משם מטושטשים, רצות לי תמונות מבית הבוץ אי שם בכפר גולטוש בצפון גונדר. אמא שלי הייתה נושאת אותי על גבה ומכינה את הבית לפסח יחד עם נשות הכפר. הזיכרונות מהכפר בודדים אבל אלה שנצרבו בתודעה מלווים אותי בכל רגע, כמו אותו זיכרון מעורפל שלי ושל אבי יושבים על גדות הנהר הסמוך לכפר או הזיכרון של הלילה המפחיד שבו הגיעו אלינו אנשים מהכפר הסמוך כדי לפגוע ביהודים. אני יודעת שהדמעות יזלגו לי ברגע שאנחת כי כל מה שארגיש זה את תחושת הפספוס — את ההחמצה הגדולה — שאבי ז"ל לא הספיק לעשות את יציאת מצרים הפרטית שלו ולעלות איתנו ארצה.

מאמא שלי למדתי יותר מכולם. בלי שום תעודה או הכשרה כלשהי אבל עם חוכמת חיים שרכשה בחייה — היא מצליחה ללמד אותי כל יום שיעור חדש על תעצומות נפש ואמונה. בכל זאת, היא עלתה לארץ עם שישה ילדים בגפה ואת קשיי הקליטה היא נושאת עימה כל יום.

באחת השיחות שלנו שאלתי אותה: "אמא, לא קשה לך בארץ הזו?"

ליל הסדר באתיופיה, שלשום

והיא השיבה, "הכמיהה להגיע לכאן הייתה קשה ומייסרת, אז הכל מתגמד".

אמא שלי עברה חיים לא פשוטים ובכל זאת היא שבה ומציינת שעבור ארץ ישראל היא הייתה עושה זאת שוב. סבתי נפטרה חודשים ספורים אחרי שאמי נולדה. עד שנישאה בגיל צעיר מאוד, אמי גדלה אצל קרובי משפחתה. אחרי נישואיה עברה להתגורר עם אבי ז"ל וביחד הם הביאו לעולם עשרה ילדים. אני בת הזקונים, נקראת ירוסלם ומבטאת את חלומם להגיע יום אחד לירושלים. הוריי החליטו לארוז את הבית הקטן בכפר ולצעוד לארץ ישראל, אבל הקושי הפיזי והנפשי, בעיקר של אבא שלי, הכריע אותם והם שבו לכפר. אבי חלה ואמי נאלצה לטפל בו, בילדים ובפרנסה של הבית יחד עם אחי הבכור אליו. ובמעלה הדרך נוסף צער למשפחה והוריי איבדו שלושה ילדים.

אבל החלום על ירושלים לא נגוז. אחי הבכור, חרף הסיכויים הקלושים, החליט ביחד עם עוד צעירים מהכפר לצאת לישראל ולהתעלם מהשמועות על מותם של רבים שהתחילו את המסע אך לא הצליחו לשרוד את הרעב והחולי. כל הזמן הזה לא ידענו מה עלה בגורלו של אחי ורק כשעלינו לארץ בשנת 1991 זכינו לפגוש אותו והבנו שהוא בין הבודדים מהכפר שצלחו את המסע. המפגש המרגש הזה היה מהול בעצבות כיוון שרק אז הבין אחי שאבי נפטר לפני שהספיק לעלות איתנו.

אחרי ששמעתי את הדברים האלה מאמי — הבנתי יותר מה זו הקרבה אמיתית. ניסיתי תוך כדי שיחה איתה לדמיין את הכיסופים לאותה ארץ ציון עד כדי כך שנשים וטף קמים ויוצאים למסע רגלי ומפרך דרך מדבריות סודן בכדי להגיע לכאן. ואני מודה שלא הצלחתי לדמיין את זה. הכל נשמע בעיניי בלתי נתפס. הרי הם שמרו על יהדותם בכזו קנאות גם על אדמת אתיופיה במשך מאות שנים, אז למה היה חשוב להם כל כך להגיע לארץ?

ירוס באתיופיה

היום בגיל 30, כשאני רב־סרן בחיל החינוך, שעוסקת בערכים, בחינוך חיילי צה"ל תוך הדגשת המכנה המשותף בין כל החיילים — הבנתי שכדי להבין טוב יותר את המכנה המשותף הזה, אני חייבת לחזור למקום שבו נולדתי.

טיסה אל הלא נודע

12 שעות לליל הסדר, בוקר הטיסה הגיע, קיבלתי את ברכת הדרך מאמי ובכל הזמן הזה ליבי הולם בחוזקה — מה צופן לי המסע? בשעה 15:30 נחתנו בנמל התעופה באדיס, בשלב הזה התחלתי לעכל, המראות והזיכרונות הציפו אותי בבת אחת. כאילו שמרתי על שתיקה כל חיי ובשנייה הראשונה שנוצר מפגש בין המחשבות שנקברו עמוק לבין המציאות מול העיניים — הכל עלה והתפרץ החוצה.

התמונות שנשקפו מחלון המונית נראו לי מוכרות כאילו מעולם לא עזבתי. המוני האנשים ברחובות, חבורת גברים שמובילה את הצאן שלה, הילדים שרצים ופניהן של הנשים ברחוב. מצד אחד של הכביש אני רואה שווקים, עוני, פשטות ואושר ומצידו השני בתי מלון יוקרתיים ובתים מפוארים.

הגעתי לבית המלון שבו אשהה בימים הקרובים, עוד רגע יתקיים ליל הסדר בבית הכנסת היהודי באדיס־אבבה, הנמצא בשכונת מגנניה. התארגנתי בחיפזון ותפסתי מונית לבית הכנסת, הנסיעה הייתה ארוכה — זוהי השעה העמוסה ביותר באדיס — ואני לא מפסיקה לשאול את הנהג עוד כמה זמן נגיע. כמו ילדה קטנה שמצפה בכיליון עיניים למשהו שהבטיחו לה. בכניסה לבית הכנסת, מבנה ארעי מפחונים וגג אסבסט, עמד ראש הוועד ואט־אט הכניס את אנשי הקהילה לתפילה ולליל הסדר.

הוא פנה אליי ושאל בחשדנות מסוימת מאיפה אני, ובו זמנית התנצל והבהיר כי לעיתים מגיעים אנשים המבקשים לפגוע בחיי הקהילה היהודית. אחרי שאימתו את זהותי הורשתי להיכנס. בפנים ראיתי שכולם יושבים עם שקית ובתוכה "הקיטה", שזה למעשה המצות שנאפו על ידי הקהילה, ועוד מאכלים מסורתיים לפסח. תוך רגע הפכתי להיות האטרקציה של הערב — הנה הגיעה אורחת מירושלים, מישראל! שורות־שורות של כיסאות משני צידי בית הכנסת, צד של גברים וצד של נשים, מקדימה במה מוגבהת עם שולחן ומטעמי החג ועליה עומד החזן ומאחוריו ספר התורה.

החזן מתחיל את הסדר ובשורות יושבים אנשים בוכיים, מייחלים ומקווים. החיבוק והצימאון של אנשי הקהילה להרגיש את קרבתי, ריגשו וקרעו את ליבי כאחת. הם ממתינים במבנה הארעי הזה כבר 16 שנה אחרי שעזבו את בתיהם. נזכרתי שאמא שלי סיפרה שגם אנחנו המתנו כאן במשך שנה עד שעלינו לארץ. כולם פוצחים בתפילה "לשנה הבאה בירושלים" וקהל עצום של גברים, נשים וילדים שר ורוקד. עוצמת האמונה והתקווה למרות הכל — הדהימה אותי. וגם מאוד חיזקה אותי. כמה הם רוצים לעלות לישראל ואיך הם לא מוותרים על החלום למרות מה שעובר עליהם.

הבוקר הראשון באתיופיה והתחושה מליל הסדר לא מרפה. הבנתי שלא ידעתי בעצם כמעט כלום על השורשים ועל התרבות שממנה הגעתי, ושיש לי עוד הרבה ללמוד. "עם שאינו יודע את עברו, עתידו לוט בערפל" — המשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת עבורי. זהו רק תחילת המסע שלי באתיופיה ואני מקווה שמה שאלמד כאן יהווה עבורי כלי עזר להמשך העשייה החינוכית שלי בצבא ובחיי בכלל. אבל רק כשאהיה מול מצבתו של אבי, שנבנתה באיחור של למעלה מעשרים שנה ועליה כתוב שמו וסמל של מגן דוד חרוט עליו — רק באותו הרגע אדע שהשגתי את מטרת הטיול.