yed300250
הכי מטוקבקות
    אפרת דור. "מורן, חברת ילדות שליוותה אותי לפרמיירה, הזכירה לי איך לפני שנים, כשגרנו בעומר, אמרתי לה, 'תארי לך שאגיע להוליווד'. זו תמיד הייתה פסגת החלומות"
    7 ימים • 12.04.2017
    דור שלישי
    היא פרצה לתודעה ב"עספור" ומאז הספיקה לככב ב"בתולות" וב"אחת אפס אפס", וגם ללדת שני ילדים (בלי אפידורל ובבית, תודה ששאלתם). אבל לאפרת דור הייתה כל הזמן הזה מטרה אחת מול העיניים: הוליווד. עכשיו, עם תפקיד נשי משמעותי ב"אשתו של שומר גן החיות", שיעלה בקרוב גם בארץ, היא מספרת על המלחמה להעלים את המבטא הישראלי, על כל הפעמים שבהן רק "כמעט" הייתה שם, ועל סבתה הדסה, ניצולת השואה, שדמותה שימשה לה השראה בסרט החדש
    סמדר שיר | צילום: גבריאל בהרליה

    בילדותה הדרומית בעומר, בכל פעם שאפרת דור יצאה מהבית, היא חזרה עם סימן כחול במצח. מכה טרייה מעמוד חשמל. "כולם חשבו שאני סתם אסטרונאוטית, אבל מגיל צעיר מאוד ידעתי שני דברים", היא אומרת. "הראשון — שאני אהיה שחקנית, לא ראיתי אופציה אחרת, והשני — שיש לי אוזן טובה לשפות. כשהייתי בת שנתיים התחלתי לברבר באנגלית, וכשהטלנובלות הציפו את הטלוויזיה למדתי מהן ספרדית. הכי אהבתי את 'טופז'. דמיינתי שאני טופז, הילדה העיוורת. עצמתי עיניים, דיברתי אל עצמי בספרדית ובום — נתקלתי בעמוד".

     

    אאוץ'.

     

    "לגמרי. אבל לפני כמה שנים הבנתי שלמרות האוזן לשפות, אני מדברת אנגלית במבטא ישראלי כבד, ושאני חייבת לעבוד עליו. לא לטשטש, למחוק אותו. לעשות הכל כדי להישמע אמריקאית מלידה. למה? כי לא רציתי לקבל רק תפקידים של זרה. וזה מה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות. עבודה קשה וסיזיפית, שעות ארוכות מדי יום".

     

    נעזרת במורה להיגוי?

     

    עם הדסה צ'רניאק, סבתה. "אני כבר מחכה שהסרט ייצא בארץ כדי לצפות בו יחד איתה"
    עם הדסה צ'רניאק, סבתה. "אני כבר מחכה שהסרט ייצא בארץ כדי לצפות בו יחד איתה"

     

     

    "לא. עשיתי הכל לבד. בבית שלנו במושב נטעים בנינו סטודיו עם תאורה ומצלמה. ישבתי מולה, צילמתי את עצמי, הקשבתי לעצמי, וגם הזכרתי לעצמי שאם ביסודי הצלחתי ללמוד ספרדית בדרך של חיקוי, אין סיבה שלא אצליח. שלחתי לסוכן שלי מאות אודישנים מצולמים. ברור שלא נעים לשמוע 'לא', אבל אני בן אדם שלא מוותר, וזה השתלם".

     

     

     

    ב־31 במארס עלה ברחבי ארה"ב "אשתו של שומר גן החיות", הסרט ההוליוודי הראשון שבו דור משתתפת, לצד ג'סיקה צ'סטיין. שבועיים קודם לכן השאירה את הילדים — סול בת הארבע וריף בן השנתיים — עם בעלה, במאי הטלוויזיה מושיק מימון, והמריאה לפרמיירה בהוליווד.

     

    "מורן, חברת ילדות שלי שעברה ליוסטון, טסה להוליווד כדי ללוות אותי לפרמיירה", היא מדווחת. "בשתיים בלילה, כשחזרנו למלון, ירדנו מהעקבים ונשכבנו על המיטה, מורן הזכירה לי איך, לפני הרבה שנים, שכבנו על המיטה בחדר שלי בעומר ואמרתי לה, 'תארי לך שיום אחד אגיע להוליווד'. זו תמיד הייתה פסגת החלומות. הוליווד נראתה לי כמו המקום הכי נחשק והכי רחוק. משנה לשנה העולם נהיה קטן יותר. עובדה, הוליווד כבר בהישג יד".

     

    רק למי שניחן באמביציה בוערת כמו שלך.

     

    עם בעלה, מושיק מימון. "אנחנו לא אנשים מסגרתיים"
    עם בעלה, מושיק מימון. "אנחנו לא אנשים מסגרתיים"

     

    "ככה אני. אני בן אדם שאוהב לעבוד קשה. ככה גדלתי, והרבה יותר נעים לעבוד בפול גז למען משהו שרוצים. אני לא מתייאשת, בגלל שיש לי אהבה נורא גדולה למקצוע הזה. במהותי אני סטורי־טלר, מספרת סיפורים. זו הדרך שבה אני מגיעה לקתרזיס ושבה אני נותנת מעצמי ונוגעת באנשים. בשבילי זה צורך פנימי, כמעט קיומי".

     

    הכי טוב בבית

     

    במקביל לחלומות מקצועיים הצליחה דור (34) להגשים גם את חלומותיה האישיים. אהבה, בית עם פיסת דשא, כמה שיותר בעלי חיים (לברדורית ושלושה חתולים) ושני פלאפלים שהיא עונדת על כתפיה בגאווה: את שני ילדיה היא ילדה בבית. בסלון. בלידה השנייה הם אפילו לא הספיקו לנפח את הבריכה.

     

    "מה, זה נראה לך מוזר?" היא תוהה בנונשלנט מול פרצופי המדמיין אירוע כזה על השטיח בסלוני הפרטי.

     

    כפרזנטורית של מכון הכושר סווטשופ
    כפרזנטורית של מכון הכושר סווטשופ

     

    בעיקר מפחיד.

     

    "אז לי זה נראה הכי טבעי. בתודעה שלי, בית חולים מתקשר עם מחלות וצרות ואנרגיות שליליות וכאבים. איך אפשר להתרכז בחוויה המרגשת של הבאת חיים כשמסביב יש הרבה אנשים ונשים צועקות, וכל שנייה מישהו אחר נכנס לחדר ודוחף לך אצבעות?"

     

    איך ידעת שזה יעבור בשלום ובקלות?

     

    "לא ידעתי, אבל קיוויתי שירשתי את הגנים מאמא שלי, שילדה אותי בבית, למרות שאצלה זה לא היה בכוונה. את שני האחים הגדולים שלי היא ילדה בסורוקה, ואיתי הייתה לה הפתעה. כשהתחילו הצירים היא ואבא שלי נסעו לבית החולים ובאמצע הדרך היא אמרה לו, 'אני מרגישה את הראש בחוץ', והם חזרו הביתה. אבא דפק על הדלתות של השכנים, מישהו הזעיק מיילדת שגרה בסוף הרחוב, אבל עד שהיא הגיעה כבר הייתי בחוץ. יצאתי עם מי השפיר, בתוך רבע שעה".

     

    אפרת דור. "אני בן אדם שאוהב לעבוד קשה. אני לא מתייאשת, בגלל שיש לי אהבה  נורא גדולה למקצוע הזה"
    אפרת דור. "אני בן אדם שאוהב לעבוד קשה. אני לא מתייאשת, בגלל שיש לי אהבה נורא גדולה למקצוע הזה"

     

    בניגוד לאמה, דור לא נקלעה ללידה ביתית, אלא בחרה בה. "בהיריון הראשון התכוננתי לקראתה כמו למבצע", סיפרה לי בעבר, "ו־12 שעות מתחילת הצירים, סול כבר הייתה בחוץ". כששאלתי אם לא כואב בטירוף ללדת בלי אפידורל, השיבה, "ברור שזה כואב, אבל זה עוד הרבה דברים אחרים: זה מרגש, זה ממסטל, זה מחשל, זה הדבר הכי גדול שעשיתי ושאעשה אי פעם בחיים שלי".

     

    הלידה השנייה, עם המיילדת שליוותה אותה בלידה הראשונה, הייתה קצרה בהרבה. "זה קרה בבוקר. סול הלכה לגן וכשחזרה ממנו היה לה אח. שלוש שעות ונגמר".

     

    מושיק בעלך התרגל לרעיון אחרי הלידה של סול?

     

    "הוא זרם איתי כמו שהוא תמיד זורם איתי. לכן הוא בעלי. אין ספק שהגישה שלו השתנתה אחרי שהוא התחיל לביים את 'בייבי בום'. הוא הבין ממה אני פוחדת".

     

    עם השחקנים ג'סיקה צ'סטיין ויוהאן הלדנברג בסרט "אשתו של שומר גן החיות"
    עם השחקנים ג'סיקה צ'סטיין ויוהאן הלדנברג בסרט "אשתו של שומר גן החיות"

     

    את יכולה לתרום מניסיונך לנשים הרות שחושבות על לידה בסלון?

     

    "אני לא חושבת שיש איזשהו סוד ללידה טבעית וקלה. כל לידה היא יציאה אל הלא נודע. אף אחד לא יכול להתנבא מי תלד בכמה שעות ומי תסיים בניתוח קיסרי. בקורס ההכנה ללידה אמרו לי, 'תכיני את כל מה שצריך ללידה ביתית, אבל תהיי גמישה כי הכל יכול להשתנות'. למרות שלידה היא משהו שמעבר להבנה שלנו, אני תמיד מנסה לקבל בברכה את מה שבא".

     

    לפצח את המבטא

     

    תאריכי הלידות עוזרים לה לעגן את אבני הדרך שצברה. את שיר אמבר, התפקיד הנשי הראשי ב"עספור", שיחקה לפני שהחליפה חיתולים לראשונה ("בעבר הגדרתי את תקופת 'עספור' כטראומה, כי הייתי צעירה ולא מוכנה לחשיפה כל כך גדולה, לא ידעתי לפרש נכון את התגובות המפרגנות"). לנעלי השוטרת אלכסנדרה, בסדרת המשטרה "אחת אפס אפס", תפקיד שעליו הייתה מועמדת לפרס האקדמיה לטלוויזיה — נכנסה קצת אחרי נישואיה. כשהצטלמה לתפקיד אלינור ב"בתולות" כבר הייתה אמא וכחודש לאחר עליית הסדרה, ילדה בשנית.

     

    לא חששת שילדים עלולים לעכב את הקריירה שלך?

     

    "לא, ולשמחתי זה לא קרה. החשש היחיד שלי היה ממכשול המבטא. בפעם הראשונה שטסתי לאל־איי עוד לא קלטתי כמה הוא עלול להגביל אותי. האנגלית שלי הייתה טובה, בסדר, אבל לא מושלמת, ובאותה תקופה ארה"ב הייתה הרבה פחות פתוחה לזרים. נראה לי שמאז היא קצת השתנתה".

     

    באמת? הרי טראמפ הוא ראשון המתנגדים לזרים.

     

    "אני מדברת על תעשיית הקולנוע, אנשים שהם ממילא לא חבריו הטובים. לאחרונה הראש שלהם קצת נפתח. עכשיו האתגר שלי הוא לפצח מבטא ניו־זילנדי. הוא היחיד שעוד לא הצלחתי לתפוס.

     

    "טסתי עוד כמה פעמים לפגישות עם המפיקים הכי גדולים בעולם ומולם הרגשתי קטנה מאוד. שאלתי את עצמי, 'מי את? מאיפה באת?' לא ברחתי משם רק בגלל החיבור והאהבה שלי למשחק. הזהירו אותי שהדרך תהיה ארוכה".

     

    וזה מה שעודד אותך?

     

    "לא חיפשתי עידוד. דירבנתי את עצמי לעבוד. שלחתי עוד ועוד אודישנים מצולמים והדלתות נפתחו לאט־לאט. מ'לא' חזק זה הפך ל'כמעט'. אמנם לא קיבלתי את התפקיד, אבל נשארתי במאגר של המלהקים שחשבו עליי כשעבדו על פרויקטים אחרים. מה שהקהל רואה זה קצה הקרחון. אין שום דרך לכמת את העבודה שאת צריכה להשקיע עד לפריצה".

     

    באמצע הריצה

     

    בהיריון השני הפכה דור לאורחת קבועה בסניף התל־אביבי של "סווטשופ", מכון הכושר לנשים בלבד, ומאז היא הפרזנטורית של הרשת. "אני מאוד ספורטיבית ואקטיבית, מתפוצצת מעודף אנרגיות, והתאהבתי בשיטת האימון הפונקציונלית שמתבצעת בעוצמות גבוהות ובמוזיקה רועשת", היא אומרת. "באופן אבסורדי, הרעש הוא המדיטציה שלי. בעבר עשיתי ויפאסנות ויוגה כדי למצוא את השקט, עד שהבנתי שהשקט בא דווקא מתוך הרעש שמכניס את המוח שלי למצב של הדממה. אני באה לאימון כדי לעבוד, לתת בראש. בשבילי זו בריחה".

     

    מאז שחזרה בפעם השנייה לגזרתה הגבעולית היא הצטלמה ל"גרינהאוס אקדמי", עיבוד אמריקאי ל"החממה" של גיורא חמיצר, שצולם עבור נטפליקס בישראל, בבימויו של רועי פלורנטין ("הביאו לו מיליון אסיסטנטים והוא דיבר וביים באנגלית"). הוא גם העניק לה את התפקיד הראשי בסרטו "ואז היא הגיעה", שאמור לצאת ביוני. "זו קומדיה רומנטית. אני בת זוגו של מיכאל אלוני, גידי גוב מבליח לכמה סצנות שנונות, ולהפתעתי הרבה נהניתי מאוד".

     

    למה להפתעתך?

     

    "בדרך כלל אני מעדיפה דרמות, עלילה שחודרת לנשמה ודמויות שאפשר לנעוץ בהן שיניים. אבל גם קלילות זה כיף".

     

    בתקופות של אבטלה את מטפסת על הקירות?

     

    "כבר לא. מתישהו הרגשתי שאני חייבת ליצור כי אני לא מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתפקיד. אז לקחתי קורס בסיסי בתסריטאות. רציתי שמישהו יראה לי איך שמים את האותיות על הדף, והתחלתי לכתוב סדרה למבוגרים. זה עולם חדש ומאתגר. הרעיונות הכי טובים באים לי במצבים הכי מטורפים, הפתרון של סצנה נוחת עליי דווקא באמצע ריצה. הכתיבה עונה על הצורך הפנימי שלי לספר סיפורים כדי שהעולם ישמע, יראה, יתחבר, יזדהה, אולי אפילו יאהב".

     

    בשם הסבתא

     

    לפני קצת יותר משנה נחת במייל שלה התקציר של "אשתו של שומר גן החיות", המבוסס על סיפור אמיתי. "אנטונינה ויאן ז'בינסקי, זוג פולנים גויים, ניהלו את גן החיות של ורשה במלחמת העולם השנייה והגיעו למחנות הריכוז לאסוף זבל, שישמש אוכל לחיות. במשאיות הזבל הם החביאו יהודים, הבריחו אותם החוצה בלילות, החביאו אותם מתחת לכלובים, מתחת לאדמה. ככה הם הצילו קרוב ל־300 יהודים וזכו בתואר חסידי אומות העולם. זה סיפור מדהים שלא הכרתי, למרות שקראתי לא מעט ספרי שואה".

     

    בשלב הראשון נתבקשה דור לצלם אודישן לתפקיד אחר. "תפקיד קטן של איזו פולנייה, לא משהו מלהיב במיוחד", היא מחייכת. "בשלב השני חיברו אותי לשיחת סקייפ עם הבמאית ניקי קארו, שביקשה ממני לעשות סצנה דרמטית. התרגשתי מאוד, בכיתי. כשהיא החמיאה לי, אמרתי לה שסצנות מסובכות מטעינות אותי, שהתסריט הזה נגע בי במקומות הכי רגישים וסיפרתי לה על סבתא שלי".

     

    מדובר בסבתה מצד אביה, הדסה צ'רניאק, כיום בת 94, "האישה הכי חזקה שהכרתי בחיי. למרות כל מה שעברה, היא שומרת על אופטימיות ועד היום, בתשובה לשאלה 'מה שלומך?' היא עונה, 'יותר טוב'. היא נולדה בעיר סטניסלבוב שבפולין (היום באוקראינה), סיימה תיכון ותיכננה ללמוד רפואה. שני הוריה היו רופאים. עם פרוץ המלחמה, העיר נכבשה על ידי הצבא הסובייטי ואחיה גויס לצבא הרוסי, והיא, במקום להירשם לאוניברסיטה, נרשמה לקורס בינלאומי בטלגרף ומצאה עבודה במברקה. יום אחד המנהל שלה ראה אותה בוכה ושאל מה קרה. סבתא סיפרה לו על אחיה, ששום אות חיים לא התקבל ממנו במשך שנה. המנהל הציע לה לשלוח מכתב לסטלין ועזר לה לנסח ולשלוח אותו. כשהיא סיפרה על זה להורים שלה, הם צחקו עליה, בנוסח 'תמשיכי לחכות שסטלין יענה לך', אבל אחרי חודש היא קיבלה מכתב רשמי, עם חותמת רוסית, שהכיל מסמכי מעבר למוסקבה ואישור כניסה לבית הבראה לא רחוק ממוסקבה, שבו שהה אחיה שנפצע. המסמכים התירו מעבר לאדם אחד בלבד. אבא שלה לא רצה לעזוב את אמא שלה, אמא שלה לא רצתה לעזוב את אבא שלה — אז סבתא שלי ארזה תיק ועלתה לרכבת. ככה היא הגיעה לבית ההבראה ופגשה את אחיה".

     

    דור לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה: "שבוע אחרי שהגיעה לשם, הגרמנים השתלטו על העיר שלה והיא לא יכלה לחזור הביתה. הרוסים העלו לרכבת את כל מי ששהה בבית ההבראה ואחרי חודש נסיעה, הם הגיעו לאזור טשקנט, שבו הורידו אותם. מה הורידו? זרקו אותם. אחיה, שכבר החלים מהפציעה, גויס מחדש לצבא הרוסי והיא מצאה עבודה במברקה הבינלאומית במוסקבה. היא הייתה שם יותר משלוש שנים. כשסוף־סוף הרשו לה לחזור לביתה, הפולנים שהשתלטו עליו סיפרו לה שההורים שלה, יחד עם כל יהודי העיר, נלקחו לבית הקברות וכרו את הבורות לפני שירו בהם. סבתא הסתובבה ונשבעה לא לחזור לשם. בעזרת שוחד היא מצאה מקום ברכבת שעברה את הגבול לגרמניה ומשם, אחרי עוד הרבה תלאות, עלתה ארצה".

     

    לדברי דור, האודישן ההוא בסקייפ זיכה אותה בתפקיד הנשי השני בסרט — דמותה של מגדלנה גרוס, שהייתה פסלת פולנייה־יהודייה מפורסמת. "היא הגיעה לגן החיות כדי לפסל בעלי חיים, הפכה לחברתה הטובה של אנטונינה והייתה היהודייה הראשונה שבני הזוג סיכנו את חייהם למענה. זו דמות אמיתית, כמו כל הדמויות הראשיות בסרט. מה שמיוחד בו, בניגוד לסרטי שואה אחרים, הוא התקווה. הוא מראה שגם במקומות הכי חשוכים יש מישהו שבא לעזרתך, והוא מסתיים בתחושה של התרוממות רוח כי הוא מוכיח את היכולת של אדם אחד לעמוד מול כוח גדול ופחד גדול. לצערנו, תמיד יש קבוצות של מיעוטים שמנוצלות על ידי החזקים, אבל זה סיפור על אומץ וניצחון הרוח".

     

    סבתא שלך ידעה שלוהקת לסרט הזה?

     

    "ברור. היא הציעה המון סצנות. היא אמרה, 'תגידי לבמאית שאני יכולה לספר לה עוד הרבה דברים על פולין'. עניתי לה, 'סבתא, אני חושבת שהתסריט כבר סגור'. הצילומים נערכו בורשה במשך שלושה חודשים ואני הייתי שם חודשיים, ודמותה של סבתא שלי ליוותה אותי שם כל הזמן. זה סרט שיעשה שירות גדול לכל ניצולי השואה, ליהודים, לישראלים ולכל בן אדם שנקלע למצב של חוסר אונים".

     

    חודשיים זה הרבה זמן. הילדים באו לבקר?

     

    "כן, וגם אני טסתי הלוך ושוב. מוש ואני לא אנשים מסגרתיים ושגרתיים. וחוץ מזה, כשאחד מאיתנו נכנס לפרויקט הוא פחות נמצא בבית, אבל גם יש תקופות ששנינו בחופש ואז אנחנו כל היום ביחד. כשהייתי בורשה, כל המשפחה פירגנה והתגייסה. כולם ידעו כמה קשה עבדתי כדי להגיע להפקה הוליוודית, ואני שמחה שהפרויקט הראשון שלי הוא סרט שאני כל כך גאה בו".

     

    מה את יכולה לספר על ג'סיקה צ'סטיין, שמגלמת את אנטונינה?

     

    "שהיא נהדרת. שחקנית מקצוענית ומצד שני חנונית, כמוני. היא הסתובבה על הסט עם קלסר ענקי של הטקסטים, שאת כולם מילאה בהערות שלה פלוס מדבקות צבעוניות וחוצצים. יש הרבה שחקנים גדולים שנרדמים בעמידה או יוצאים להפסקה כשמצלמים את הפרטנר שלהם, אבל ג'סיקה נתנה את כל כולה גם כשהמצלמה לא הייתה עליה. למדתי המון ממנה וגם מהבמאית ניקי קארו. היה לה חשוב ללהק לסרט שחקנים יהודים, ועל הסט היא אמרה שרואים את החיבור העמוק שלנו לדמויות. כולנו הרגשנו שאנחנו עושים משהו חשוב. בהקרנת הבכורה בורשה ישבתי לידה וליד ג'סיקה והרגשתי כמו שגרירה של מדינת ישראל. כל האיפור נמרח לי מהדמעות. בסוף הסרט אמרתי להן, 'אין לכן מושג מה עשיתן, תודה', ולא ידעתי אם אני אומרת את זה בשם סבתא שלי או בשם כל היהודים בעולם. אני מאמינה שלא רק יהודים יזילו דמעה. בישראל הסרט יעלה בחודש הבא ואני מחכה לרגע שבו אוכל לקחת את סבתא שלי לקולנוע בבאר־שבע. נצפה בו יחד ואני אחזיק לה את היד".

     

    החלום הוא ללכת בעקבות גל גדות?

     

    "אני מכבדת את הדרך שגל עושה ושמחה בשבילה, אבל אני לא הולכת בעקבות אף אחד. לכל אדם יש את טביעת הרגל הייחודית שלו, שמאפשרת לו ללכת במסלול המיוחד לו, וטוב שכך. אבל כן, הדלתות נפתחו. יש תוכניות".

     

    לפתע, ללא שום התראה, עיניה מוצפות דמעות. "יש פער עצום בין הלוק שלי לבין מי שאני", קולה נחנק. "המראה האשכנזי שלי מייצר משהו מרוחק, סנובי וקר. מאז הילדות זה היה עקב אכילס שלי. תמיד אמרו עליי, 'האף שלה בעננים', ומרוב שנפגעתי אפילו לא יכולתי להראות עד כמה זה העליב. קשה לי עם הפער הזה וקשה לי להוכיח, כל פעם מחדש, שאני לא מה שחושבים. רק דרך גיבורי הסרטים אני מצליחה לבטא את עצמי ולהביע את מי שאני באמת".

     

    מי את באמת?

     

    "ציפור קטנה שבסך הכל רוצה שיאהבו אותה". •

     

    ssidi@bezeqint.net

     

     


    פרסום ראשון: 12.04.17 , 01:35
    yed660100