זה היה פיגוע הטרור הרצחני ביותר בתולדות המדינה. ב־27 במארס 2002, ליל התקדש חג הפסח, שעה שהמוני בית ישראל מסובים מול המצה וההגדה, חדר מחבל מתאבד למלון פארק בנתניה במטרה לפוצץ את עצמו בשליחות חמאס.
250 איש גדשו אותה שעה את חדר האוכל בקומת הקרקע, בהם משפחות עם ילדים לצד קשישים וניצולי שואה. המחבל, עבד אל־באסט עודה, חלף על פני המאבטח, חצה את הלובי ופנה לכיוון חדר האוכל. סמוך לשעה 19:30 הפעיל המחבל את חגורת הנפץ. מעוצמת הפיצוץ נהרס חדר האוכל כליל. ההדף היה כה קטלני, עד שגופות ההרוגים והפצועים הוטחו למרחקים ארוכים. 30 איש נהרגו באותו לילה מר וכ־160 נפצעו.
טבח ליל הסדר ציין את שיאו של "מארס השחור" באינתיפאדה השנייה, שהיה חודש עקוב מדם. במהלכו נרצחו 135 ישראלים בפיגועי התאבדות קשים. עם צאת החג התכנס הקבינט לדיון דחוף, הורה על גיוס חירום של 20 אלף חיילים והחליט לצאת למבצע "חומת מגן" בשטחי יהודה ושומרון, במטרה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני. המבצע הוכתר בהצלחה והיה נקודת מפנה במאבק על ביטחון תושבי ישראל. לאחריו פחתו מאוד פיגועי הטרור.
15 שנה חלפו, אבל הזוועה חרתה את רישומה בלב כל מי שנחשף לבלהת הלילה ההוא. השבוע חזרנו לארבעה מהם כדי לשמוע איך הלילה ההוא מהדהד בהם גם בלילה הזה. אלה סיפוריהם.
"הטראומה מלווה אותנו, אבל אנחנו מזכירים לעצמנו שבאנו ממשפחה מאוד אופטימית ומחינוך שאומר שצריך להמשיך הלאה"
תום פריד,31, איבד את הוריו אדית ואנדריי ז"ל ואת סבתו אנה ובעלה ג'ורג' יעקובוביץ ז"ל שנרצחו בפיגוע. נשוי ואב לתינוקת, עובד בחברה שהקימה אמו, השולחת סטודנטים ללימודי רפואה בהונגריה. מתגורר בברקן
"בכל שנה חגגנו את ליל הסדר במלון. בעלה של סבתי ז"ל היה איש דתי ולא רצה להטריח את אשתו לנקות ולבשל סדר כהלכתו. הם היו נוסעים למלון לכל תקופת החג והמשפחה המורחבת הצטרפה לסעודת הסדר. בלילה ההוא ההורים שלי יצאו קצת יותר מוקדם. אחותי שירלי ואני התעכבנו בבית ויצאנו כעשר דקות אחריהם. הייתי אז בן 16 ושירלי בת 21.
"הגענו כדקה וחצי אחרי הפיצוץ, לפני כוחות ההצלה. התחלנו לחפש חניה כשהבחנו שהלובי של המלון מלא עשן. רצנו פנימה לכיוון חדר האוכל. בשנייה הראשונה עבר לי בראש תסריט שהתקרה במלון נפלה. רק כשהפצועים קל התחילו לצאת החוצה דרך החלונות המנופצים וביקשו להזמין משטרה כי היה פיצוץ של מחבל מתאבד, הבנו שמדובר בפיגוע.
"כוחות ההצלה הגיעו והתחילו לפנות את ההרוגים והפצועים, ואחותי ואני חזרנו לרכב. היינו בהלם. ישבנו בחניה וניסינו לחשוב מה עושים. ניסינו להתקשר לנייד של אבא. התסריט האופטימי היה שאולי ההורים נשארו בחדר של סבא וסבתא ועדיין לא ירדו לחדר האוכל. אבל הטלפון היה כבוי. אחר כך חזרתי ללובי. היה ריח נורא של דם ואש שהתערבב עם מים. העשן היה כל כך סמיך, שלא היה אפשר לראות מטר וחצי קדימה. היה שם בחור די צעיר, פצוע אנוש, שדידה אל מחוץ למלון ובכניסה קרס על מכונית. מישהו צעק לחובשים לעזוב אותו, כי הוא כבר מת. זה הזיכרון הכי מטלטל שלי מהלילה הנורא הזה.
"בן דודי ואשתו הגיעו ולקחו אותנו לבתי החולים לחפש את ההורים ואת הסבתות והסבא. מצאנו שתי סבתות, אחת פצועה קשה שנפטרה כעבור שבועיים, והשנייה במצב קצת יותר קל. באותו שלב הייתה לנו תקווה. רק בארבע לפנות בוקר, כשלא מצאנו את ההורים בשום בית חולים, נציגי המשפחה נסעו לאבו־כביר וזיהו את ההורים שלי ואת בעלה של סבתא. הם מתו במקום.
"למחרת הפיגוע חזרנו לבית הריק. חברים ובני משפחה הגיעו. דוד שלי עלה מיד על מטוס מחו"ל והגיע להיות איתנו. בימים הראשונים היו ההלוויות והליווי לסבתות הפצועות ששכבו בשני בתי חולים נפרדים. המשפחה המורחבת גרה איתנו בבית. זה היה הכרחי, כי כולנו היינו בסוג של הלם. וכשהסתיימה חופשת החג, חזרתי לבית הספר. הייתי אז תלמיד תיכון בכיתה י'. אחותי שירלי חזרה ללימודי התואר. מאז, הטראומה מלווה אותנו מדי יום. אבל אנחנו מזכירים לעצמנו שבאנו ממשפחה מאוד אופטימית ומחינוך מאוד ברור, שאומר שצריך להמשיך הלאה. אז סיימתי את הלימודים בהצלחה, התגייסתי, התחתנתי והקמתי משפחה, וגם אחותי התחתנה והקימה משפחה לתפארת.
"ובכל שנה בליל הסדר אנחנו חוגגים ביחד ויש דמעות וזיכרונות וגם קושי, אבל אנחנו חזקים. יש אצלנו לא מעט לידות במשפחה, ואנחנו מרגישים שכל לידה ממלאת אותנו שמחה ומחזירה לנו עוד כוח. אנחנו ממשיכים את החיים בצורה שההורים שלנו היו רוצים לראות אצלנו: עם הרבה חוסן ואופטימיות".
"בחצות מישהו הביא לי כוס יין לחדר המיון ואמר: בכל זאת ליל הסדר, ארבע כוסות, תעשה ברכה. ולא יכולתי לשתות"
ד"ר צבי שמעוני,64, בזמן הפיגוע היה מנהל מיון ראשוני לזמן חירום וכיום מנהל המרכז הרפואי
לניאדו. נשוי ואב לארבעה, יליד נתניה"היינו שלושה דורות סביב שולחן הסדר. הוריי, זיכרונם לברכה, שניהם ניצולי שואה עם מספר על היד, רעייתי ואני והילדים שלנו. השכנה שברה את עצם הירך כמה חודשים לפני כן, והפצרנו בה להתארח אצלנו. אבל היא החליטה לעשות את הסדר במלון פארק.
"האווירה הייתה חגיגית, השולחן מסורתי, ערוך בכלים נאים, אבל בגלל שזו הייתה תקופת פיגועים, כל אנשי הצוות הרפואי היו דרוכים, עם ביפרים פתוחים. ובאמת, בקושי התחלנו כשהגיעה ההודעה בביפר: 'פיגוע רב־נפגעים, כל הצוותים נקראים בדחיפות ללניאדו'. עזבתי את המשפחה ואת שולחן הסדר, נכנסתי לאוטו ונסעתי לבית החולים.
"באתי ומצאתי מחזה מזעזע. המוני הרוגים ופצועים במצב קשה מאוד זרמו אלינו, ואני עמדתי בשער והתחלתי למיין אותם. את המתים עטפתי מהר ואת הפצועים דירגתי לפי מצבם. המראות היו איומים. אנשים פשוט נטבחו, והריח הנורא של אבק שריפה מעורב בדם לא עזב אותי ימים ארוכים. בין הבכי, הזעקות והאנחות שמעתי את הסיפורים שלהם. אנשים בני 80 שעברו את השואה מצאו את עצמם במדינת ישראל, בליל הסדר, זוחלים על הרצפה בין גופות מרוטשות, דם ומים שזרמו מהצינורות המנופצים.
"הטיפול והמיון הראשוניים בשער הסתיימו מהר ונכנסתי לחדר המיון. בפיגועים מהסוג הזה הסדר הכי חשוב. צריך להגיע למצב שליד כל פצוע יהיה צוות רפואי וסיעודי, שידאג לשלוח לצילומים או לניתוח. אנשים זעקו מכאב, קרובי משפחה חיפשו את יקיריהם, אישה איבדה את בעלה ולא ידעה אם הוא בחיים. בנים חיפשו את ההורים, ואני חיפשתי את השכנה שלי, שהעדיפה להתארח במלון. כל הזמן אמרתי לעצמי שהלוואי שלא אפגוש אותה כאן.
"בית החולים שוכן בקריית־צאנז. בתוך דקות כל הקהילה החרדית הייתה בבית החולים. אנשים תרמו דם, הסיעו פצועים לרנטגן, לחדרי ניתוח. אפילו רופאים שלא שייכים ללניאדו וגרים באזור התייצבו בתוך דקות. עם ישראל התגלה בכל תפארתו בשעת צרה. ואנחנו עבדנו. קבענו מוות של פצועים תוך כדי טיפול. הרגענו את אלו שחיפשו את יקיריהם, ולאלה שידענו שאין סיכוי, הבטחנו שלפחות נעשה את המקסימום. זה היה הלם מוחלט. אני זוכר שבחצות מישהו הביא לי למיון כוס יין ואמר, בכל זאת ליל הסדר, ארבע כוסות, תעשה ברכה. ולא יכולתי להגיש את היין לשפתיים ולשתות.
"חזרתי הביתה והריח הנורא לא עזב אותי. אמי, ששרדה את אושוויץ בגיל 18 וכל חייה מיעטה להזכיר את מה שעבר עליה, אמרה לי למחרת, בליל הסדר הזה הרגשתי כמו בליל הבדולח. אבל השכנה ניצלה. בגלל שגרנו סמוך למלון, היא החליטה ללכת ברגל. ובגלל השבר בעצם הירך הלכה לאט ואיחרה את הפיצוץ".
"כשהנכד שלי נולד, חגגנו לו את הברית במלון פארק. במקום שבו עמדו עלינו לכלותנו, הקמנו דור חדש"
קורין בן־ארויה, 56, נפצעה בפיגוע במלון פארק, איבדה את בעלה שמעון ז"ל, אם לשרי (35), הילה (28) ואלעד (23) שנפצעו קשה. מתגוררת בנתניה ועובדת כמנהלת חשבונות
"לכבוד אותו ליל סדר ארור הבת שלי קיבלה חופשה מיוחדת מהצבא. כל כך שמחנו. המשפחה המורחבת החליטה על ליל סדר במלון. בעלי אמר ששרי לא באה לחופשה מהצבא כדי לבשל ולהגיש בליל הסדר, אז זרמתי.
"לבשנו את מיטב המחלצות והתאספנו בלובי של מלון פארק. היו ההורים שלי וחמותי, האחים של שמעון בעלי ז"ל ועוד זוג חברים שאיחרו להגיע כי לא מצאו מקום בחניה וניצלו. קראו לנו להיכנס לחדר האוכל, וגיסתי, שהייתה האחרונה בשורה, הצליחה לראות את המחבל. היא אמרה שהיה לבוש בבגדים מוזרים ואפילו ריחמה עליו קצת, כי חשבה שהוא הומלס.
"עוד לא הספקנו להתיישב ופתאום נשמע בום. הוא היה כל כך חזק, שמיד איבדתי את ההכרה וגם את הדופק. הדף הפיצוץ, שהעיף אותי בעוצמה, שבר את הצלע שלי, והיא חדרה לריאה ומילאה את בית החזה בדם. כשהתעוררתי בחדר הטראומה במרכז הרפואי הלל יפה, מישהו אמר לי שהיה פיגוע במלון פארק. ואני בכלל לא הבנתי מה זה קשור אליי. הייתי מעורפלת. אפופה.
"לאט־לאט חזרה אליי ההכרה. אלעד היה בחדר ניתוח כי נפצע מרסיסים בשכמה, הילה חזרה מניתוח לאחר שנפצעה קשה במעי הגס, ולשרי חדר רסיס לעין. הרופאים לא היו בטוחים שתשרוד. יחסית אליה, הם אמרו, המצב של כולכם סביר. שכבנו שלושתנו באותו חדר, חבושים, מבוהלים, מטושטשים. רק למחרת סיפרו לנו ששמעון בעלי נרצח. אני זוכרת שלא ידעתי על מה לבכות קודם, עליו, על פגיעת הראש של שרי, על הכאבים של אלעד והילה או על הפציעה שלי.
"11 יום הייתי במצב לא פשוט, נתתי לעצמי לשקוע. הייתי מחוברת למכשיר ניקוז דם מבית החזה וסבלתי כאבי נפש וגוף. כנראה אלוהים לא נותן מכות למי שלא מסוגל להתמודד איתן, כי בסוף השבוע השני התאוששתי ומיד נסעתי לבית החולים רמב"ם לחדר טיפול נמרץ, כדי לראות את שרי בפעם הראשונה אחרי הפציעה. כשנכנסתי לא האמנתי למראה עיניי; שרי הייתה מונשמת ומורדמת. הרופאים לא נתנו לה הרבה סיכוי. אבל אנחנו חגגנו לה יום הולדת 20 בלעדיה, במסדרון בית החולים.
"הכל נפל עליי בתקופה האיומה הזו. קניות. סידורים. משרד הביטחון. ביטוח לאומי. הייתי חלשה ובודדה. עבדתי כמו רובוט. הכל היה קשה. אחרי חודש העבירו את שרי לבית לוינשטיין. שנתיים היא הייתה שם, ואני והילדים ליווינו אותה בשיקום. הילה התכנסה בתוך עצמה והייתה ממש בדיכאון. היא לא דיברה ולא צחקה ולא שיתפה ולא סיפרה. כמה שנים טובות עברו עד שהיא נפתחה ובהדרגה חזרה לעצמה. גם לאלעד לא היה קל. הוא כל כך התגעגע לאבא שלו. ואני הייתי מדברת על שמעון בכל הזדמנות, מזכירה אותו באירועים משותפים ובחוויות חדשות שצברנו. רק מאוחר יותר הפסקנו לדבר על הפיגוע בבית, כי רצינו להתקדם.
"עד הפיגוע עבדתי בשני מקומות ואחריו עזבתי מקום אחד כי לא הייתי מסוגלת להספיק הכל. בכל יום הייתי עם שרי בבית לוינשטיין, מעודדת אותה, עוזרת לה להשתקם, להתקדם, להבריא. לא ויתרתי לעצמי ולא ויתרתי לילדים. מרוב הקושי והעומס לא הספקתי להתאבל על בעלי. הייתי כל כך עסוקה בשיקום של כולם, שלא נשאר לי כלום לעצמי. איבדתי המון משקל. הפכתי לצל. ורק אחרי שנתיים, כששרי השתחררה מבית לוינשטיין וחזרה הביתה, החיים נכנסו לסוג של שגרה. שרי תישאר נכה. היא התעקשה להתנדב במדור נפגעים בחיל האוויר ולעבוד עם ילדים. ולפני שנה ילדה לי נכד מתוק.
"מאז, בכל פעם שפיגוע מתרחש, אני מתנתקת. בשנתיים הראשונות אחרי הפיגוע לא הייתי מסוגלת לעבור ליד מלון פארק בנתניה. אני גרה בעיר, אבל רק אחרי טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי הצלחתי להביא את עצמי לשם. אפילו נכנסתי פנימה. וכשהנכד שלי נולד, הצעתי לשרי לחגוג את הברית שלו במלון פארק. וכך היה. אנשים הרימו גבה, אבל אני אמרתי, בשבילנו זו סגירת מעגל. במקום שבו עמדו עלינו לכלותנו, הקמנו דור חדש".
"עבדנו עם הרבה חמלה, חיבוק, מגע ובעיקר הקשבה. כי אנשים היו מבועתים, מבולבלים, הלומים"
רותי גור, עובדת סוציאלית של עיריית נתניה שליוותה משפחות של הרוגי ופצועי הפיגוע. כיום מנהלת אגף הרווחה בעירייה. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בשרון
"זה היה ממש בתחילת ליל הסדר. ישבנו סביב השולחן החגיגי שמחים ולבושי הדר, ופתאום קיבלתי טלפון ממי שהייתה אז מנהלת אגף הרווחה בעיריית נתניה. היא אמרה, היה פיגוע קשה, תגיעי במהירות לבית החולים הלל יפה. אספתי עוד עובדת סוציאלית בדרך ומיהרנו לבית החולים. הכבישים היו ריקים לגמרי, כולם סביב שולחן החג, ורק ניידות משטרה ואמבולנסים דהרו לידנו. זה היה נורא מפחיד, כי הבנו שלא מדובר באירוע קטן, אלא באסון כבד מאוד.
"הגענו לבית החולים ופגשנו את בני המשפחות. חלקם היו פצועים בעצמם שחיפשו את בני המשפחה מליל הסדר, ואחרים הגיעו למלון ומשם לבית החולים לחפש את יקיריהם. כבר התחילו להגיע רשימות הרוגים מאבו־כביר, ואנחנו היינו צריכים לבקש מחלק מהם לנסוע לשם לזהות ולתת פרטים. אלו היו רגעים קשים מנשוא.
"היה מספר עצום של פצועים והרוגים, והייתה אנדרלמוסיה גדולה. אבל אנחנו יצרנו בועות של שקט סביב כל משפחה. כל עובד סוציאלי עטף מישהו וניסה לבודד אותו מתוך הרעש. אנשים היו צמאים למידע, שאלו את אותן השאלות. היו המון בכי וזעקות שבר. ובעיקר היה הפרדוקס הזה, של אנשים לבושים כל כך יפה במקטורנים קרועים, בשמלות ערב מוכתמות בדם. אנשים נורא חגיגיים ונורא פצועים.
"עברנו על רשימות בתי החולים שקיבלנו מהעירייה ועל רשימות ההרוגים מאבו־כביר וניסינו למצוא התאמות. הכנו את הצוותים באבו־כביר לקלוט את מי ששלחנו לזיהוי. עבדנו עם הרבה חמלה, חיבוק, מגע ובעיקר הקשבה. כי אנשים היו מבועתים, מבולבלים, הלומים.
"היה זוג דתי ששוחרר באותו הערב ולא היה יכול לחזור לביתו, שהיה בו חמץ. והיו ילדים שהיה צריך לאתר עבורם קרובי משפחה, ואם פצועה קשה שהילד שלה נפצע ונשלח לבית חולים אחר. והיא כל הזמן דרשה לראות אותו ולא האמינה שהוא חי. היינו צריכים להרגיע אותה, לתת לה מידע אמיתי ובעיקר לתמוך בה ולהבין שהיא בטראומה קשה. רק בשלב יותר מאוחר הצלחנו לאחד אותם.
"ולמחרת, כשכבר חזרתי הביתה, לא הצלחתי להבין איך אנשים ממשיכים להתנהל בשגרה. לטייל ולשמוח בחג כשעולמם של אנשים אחרים חרב. לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שהחיים נמשכים. גרתי אז ביישוב סמוך לטירה, וכשהסתיימה חופשת החג פניתי לוועד ההורים ואספתי כסף לאבטחה של גני הילדים. הפיגוע הקשה חידד לי את הצורך להגן על המשפחה. חשבתי שאם מחבל מסוגל לפגוע בעצם החג במשפחות בצורה כל כך אכזרית וקיצונית, אז אפילו ילדים קטנים לא מוגנים. אנשים שאלו אותי, מה קרה לך? ואני אמרתי, עברתי את הפיגוע במלון פארק. ולא הייתי צריכה להוסיף דבר".
