הטובות לקרב

צמד היוצרות הצעירות שחר פנקס ושיר גולדברג, פרצו לתודעה שלנו לפני כארבע שנים עם ההפקה המופתית 'אדם לא מת סתם' בתיאטרון הבימה, שהתבססה על סיפורים של דבורה בארון. מאז הספיקו פנקס, כמחזאית ומעבדת, וגולדברג, כבמאית, להעלות לא מעט הצגות יחד ולחוד, אבל אף אחת מהן לא השתוותה באיכותה ליצירה המופלאה ההיא. ובכן, עד ליצירתן החדשה העולה כעת בתיאטרון באר־שבע, 'בימינו לא יוצאים לדו־קרב'. האחרונה לא רק מזכירה את ההצגה ההיא בתכניה האנושיים הכואבים, אלא אף עולה עליה ביכולתה לתרגם חומרים ספרותיים לשפה בימתית מלאת דמיון. שפה שהופכת את העליבות לפיוט, ואת המאבק ההישרדותי של הדמויות הקטנות לחגיגה תיאטרלית סוחפת.

ההצגה מבוססת על שלושה סיפורים קצרים מאת הסופר הרוסי הגדול ולדימיר נבוקוב, המתארים את החיים הקשים של מהגרים רוסים בברלין בראשית שנות ה־30. למרות שהסיפורים ממוקמים בשכונת מהגרים ענייה, לא כולם עוסקים בקשיים כלכליים. כך, הסיפור המעניק להצגה את שמה, עוסק באנטון, המתעקש לצאת לדו־קרב נגד חברו, ברג, שאותו תפס במצב אינטימי עם אשתו כשחזר מנסיעת עסקים. חברו הטוב, רומנטובסקי, מנסה לשכנעו לרדת מרעיון הדו־קרב, אך אנטון הפגוע מתעקש לעמוד על זכותו לנקמה, וכך מביא על עצמו ועל חברו חורבן בלתי צפוי.

הדרמה הדחוסה שבנו פנקס וגולדברג שוזרת מספר עלילות על אנשים המחפשים תיקון לחייהם השבורים, ואלה הופכות בסוף למארג עשיר ומורכב. מסייעת ליוצרות עבודה נהדרת של מעצב התפאורה, אדם קלר, שיצר במה פשוטה וגמישה עם אוסף כיסאות ישנים, המייצגים את רחובות הפרבר הדהוי, מתחת לחוטים דמויי שמיים אפורים.

בעזרת המוזיקה המדויקת של נדב ויקינסקי והעבודה התנועתית הקצבית שעיצב אריאל וולף, יצרה גולדברג התרחשות דרמטית מרתקת הנבנית בהדרגה לשיא מרשים. היא גם הוציאה עבודת אנסמבל נהדרת מצוות השחקנים, הכולל בין השאר את עלאא דקה, אדווה עדני, מיכל וינברג, דוד קיגלר, מולי שולמן, זוהר שטראוס והילד ים אבני, המשחק באופן מרגש ומכמיר לב. בזכות הביצועים העמוקים והאנושיים של כל הצוות, והבימוי המופתי הופכת ההצגה הזו לריקוד פיוטי, כואב ויפהפה, המספק לנו מבט טרגי־אירוני על אנשים עקורים, שמנסים לשרוד בעולם מנוכר וחסר חמלה.

ריקוד פיוטי. 'בימינו לא יוצאים לדו־קרב'