שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נורית זרחי | צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 12.04.2017
    אולי בגלגול הבא
    איה אליה // צילום: יונתן בלום

    כדים, גינה, כלבים וקולאז'ים. כשהיא לא כותבת ספרים או עורכת ספרים של אחרים, זה מה שנורית זרחי עושה. אבל הנכדים כבר גדולים ("לאחד יש תינוקת, אחד בצבא, אחד בארה"ב, הקטנות לומדות, הגדולה עוזרת לי עם השירים"), הצמחים גבוהים ("צריך גנן עם סולם, לחשן") והעיתונים יפים פחות משהיו פעם, כך שבינתיים לקחה הפסקה גם מהקולאז'ים. מזל שפרנצ'סקה בסביבה.

     

    בדף האחרון בספרה החדש מופיע 'שיר אהבה לכלבה פרנצ'סקה', אבל כשהתחילה לכתוב את הספר עוד הייתה כלבה אחרת. "תמיד היו לי כלבים. הייתה אחת נמילי, בקיבוץ היה אחד שקראו לו גילי. היו כל מיני צ'יוואוות. יום אחד אבדה הצ'יוואווה, ברחה. הבאתי במקומה את פרנצ'סקה, כלבת תחש שנורא מצאה חן בעיניי. ואז מישהו מצא את הצ'יוואווה, אבל הן לא הסתדרו. בניגוד לצער בעלי חיים, מותר לי לעשות מה שאני רוצה, לא? אם אני רוצה להחליף כלב, מותר לי, נכון פרנצ'סקה?"

     

    את כותבת בספר שכלבים הם "הגוף האינסטינקטיבי הראשוני שמפוגג את תעלת הבדידות".

     

    "אני ופרנצ'סקה מדברות, ישנות יחד. כשהיו לי הכלבות הקטנות הייתי הולכת איתן ללמד. בדיוק היום שיכנעתי חברה שבן הזוג שלה מת להביא הביתה משהו. אמרתי לה, 'את לא יכולה במקום, אבל לפחות שיהיה חתול'".

     

    הכלבים המתחלפים כבר הפכו לקלישאה בסוגה העיתונאית הנקראת "ראיונות עם נורית זרחי". הם, וכמות הספרים שהוציאה לאור. כמעט בכל ידיעה שהתפרסמה על זרחי בשנים האחרונות מוזכרת העובדה שמניין הספרים שלה - ספרי ילדים, ספרי שירה, פרוזה והגות למבוגרים - חצה זה מכבר את התלת־ספרתי. אני מפנה את תשומת ליבה לנתון נוסף: הממוצע השנתי עומד על 4.6 ספרים.

     

    "הכתיבה היא לא דבר שניתן לבחירה. לא הביטוי ולא הכמות. זה קצב פנימי של משהו. תהליך שהוא טוב לנפש, אבל בסיכום זה מאמץ גדול. זו עבודה. זה עיסוק".

     

    היו יותר ספרים או יותר כלבים?

     

    "ספרים. אבל היו הרבה כלבים".

     

    את עוד זוכרת את כל הספרים ואת כל הכלבים?

     

    "את הכלבים לא ואת ספרי הילדים לא. גם את השירים שלי אני לא יודעת בעל פה".

     

    את חוזרת לקרוא בספרים שלך?

     

    "חס וחלילה. כשאת קוראת את כל הזמן רוצה לסדר, לעשות את זה יותר טוב - אבל ספר שיצא לא ייצא עוד פעם. צריך להרים ידיים. יש לי ספרים שתיקנתי בתוכם וזרקתי לפח. עם התיקונים".

     

     

    עכשיו מצטרף לערימה גם 'חידת הכפולים' (הוצאת אפיק). ספרון ננסי, צנום, ובו חמש מסות. שלוש מהן מוקדשות לנשים: הסופרת קתרין מנספילד, הפילוסופית סימון וייל והציירת לאונורה קרינגטון. המסה הרביעית היא שיטוט בעולם השייקספירי, בין הנערים השחקנים שעמדו על הבמה כנערות. החמישית מוקדשת לכלבים.

     

    אבל כמו שמבהירים גם השירים שחותמים כל אחד מהפרקים, 'חידת הכפולים' הוא בסופו של דבר ספר אישי מאוד, והוא סובב סביב הנושאים שמעסיקים את זרחי בשנים האחרונות - זקנה, נשיות, מוות, ופה ושם חיפוש אחרי אלוהים. "אני רואה שבאת להשתקע, בדידות", היא כותבת באחד מהם. וגם: "אני פוחדת מן הנעורים, מיופים, משלמותם, ומן הפחד שהם משקפים לי".

     

    "היו לי דבשות מקריאה", היא אומרת. "ספרים שסחבתי איתי לאורך שנים. וכשאהבתי ספר, למשל כשקראתי את מנספילד, רציתי לדעת את המסביב. איך זה עבד. קראתי ביוגרפיות, מכתבים, יומנים, אספתי המון חומר, ובסוף היה לי מה להגיד. נכון שכתבתי בחיי המון ספרים, אבל אלו הספרים שתמיד רציתי ורק עכשיו אני כותבת. הספר הזה הוא שיחות בסיסיות עם החיים, שאלות יסוד שאני שואלת. גם אם אין תשובות".

     

    פעם חיפשת את התשובות באזורי הילדות. אמרת שכל המפתחות מונחים שם.

     

    "מה שקרה זה שהייתי שבויה בזה. חשבתי שהילדות היא חוויה מכוננת ושאי־אפשר ללכת מזה. באחד הספרים שלי, אני כבר לא זוכרת איזה, אני כותבת שהילדות היא אי באמצע החיים, וזה תמיד נשאר שם. אבל מעבר לנקודה מסוימת זה לא משרת אותך. זה כובל אותך. אני רוצה ללכת משם הלאה".

     

    ומה יש בנשים האלה - במנספילד, וייל וקרינגטון? למה דווקא הן?

     

    "הן אמניות והן נשים. הן קרובות לי. יש להן אינטימיות איתי. ואני לא מדברת על חומר מגדרי. להגיד 'אני פמיניסטית' זה מן החוץ. זה מושג. על מה מדובר באמת כשאומרים 'פמיניזם'? כשאומרים 'אישה'? אני מגדירה את עצמי כבנאדם שרוצה לחיות ורוצה להתבטא ורוצה שישמעו מה שהוא אומר".

     

    את שואלת בספר, "האם באמת השתנה מצבן של הנשים באמנות? האם בכלל השתנתה עמדתן בעולם...?" את לא מרגישה שינוי מאז הימים שהיית אישה צעירה?

     

    "היום יש תשומת לב נורא גדולה להטרדות מיניות. זה תמיד היה. בכל מקום שהיו גברים עם סמכות, נשים היו צריכות להימלט, לברוח, להתגבר עליהם בכל הצורות האפשריות. מובן שגם אני סבלתי מזה, אבל לא חשבתי ללכת למשטרה. בימים שלי חשבו שזה חלק מגבריות ושניתן לסבול את זה. היום זה פשע. אבל נשים הן עדיין לא גברים - באמת, באורגינל - וזה מבלבל. האם נשים צריכות להיות בקרב? להיות אגרסיביות כדי להשיג מה שצריך להשיג - לנצח, לעשות קריירה - או שהן צריכות לפתח איזו דרך של חתולים?

     

    "המצב של הנשים בספרות לא באמת השתנה. יש נשים שמצליחות לפרוץ את זה, או כי יש להן קשרים או כי הן מובהקות מאוד במה שהן עושות, אבל באופן כללי זה לא פשוט להיות אישה כותבת. הגישה הזו לספרות נשים כאילו זו 'שירת קורקבן'. אני נשענת הרבה על הכתיבה האינטימית, ואני יודעת שזה לא מתאים להרבה מאוד אנשים, בעיקר גברים. זה כמו שאת מדברת עם גבר והוא אומר, 'נו טוב, בסדר, תגיעי לעיקר'. אבל היכולת להתבטא נותנת כוח. אני לא יודעת מה היה קורה איתי אלמלא השפה. הייתי עושה קולאז'ים, או מלמדת".

     

    כמו אמא שלך.

     

    "אמא שלי לא רק לימדה. היא כתבה את הצגות בית הספר, תפרה את התלבושות, עשתה את התפאורות והריקודים והשירים. היא הייתה מאוד מוכשרת, אבל אלו היו זמנים שלנשים היו שתי אפשרויות: או שהיית אחות או שהיית מורה. נשים לא ניצלו את כישרונותיהן מעבר להוראה. בכל אופן לא היא. אני זוכרת שמאוד דאגתי שהילדים לא יעשו טוב מה שהיא אומרת, שהקהל לא יצחק כשצריך, שיזלזלו. הייתי יושבת בהופעות בכזה מתח".

     

    שהיא לא תקבל הכרה.

     

    "כן".

     

    וכשאת התחלת לכתוב ולפרסם, ההכרה הייתה דאגה?

     

    "כמשוררת לילדים תכף הכירו בי. בתור משוררת למבוגרים זה היה בעייתי. חשבו שמה פתאום אני לוקחת גם מזה וגם מזה. בשנים מסוימות זה מאוד השפיע עליי וחדלתי לכתוב למבוגרים. הרגשתי חסרת ניסיון חיים. קיבלתי גם את מכת האמהות והפכתי יותר אינפנטילית. האמהות עושה אותך ילדותית - הדיבור אחר והעולם שלך הוא עולם ילדי".

     

    נהנית מהאמהות?

     

    "אני תמיד אומרת שזה הציל אותי. אמא שלי והמשפחה שממנה באתי היו מאוד מסובכות, אז קשה היה לצאת ברווח. וכשהיו לי ילדות משלי - הייתה לי משפחה. למרות שמיהרתי להרוס את זה. עזבתי את יורם (טהרלב, בעלה הראשון ואבי שתי בנותיה). באותו רגע את לא יכולה יותר. ההעזה של הפרידה הייתה מהירה".

     

    האחריות על הפרידה הייתה שלך?

     

    "נטינו לחשוב שאני אשמה".

     

    "נטינו"?

     

    "כן. שנינו. וגם בשנים שאחרי אף פעם לא הצלחתי יותר מזה, אז זה עשה אותי מפקפקת".

     

    אחרי הפרק הראשון עם טהרלב היו עוד נישואים, ועוד גירושים, והייתה זוגיות ארוכה נוספת. "לא סבלתי מרווקות. היו לי מערכות יחסים, אבל לא ידעתי לעשות את זה כמו שצריך. בואי נאמר שבגלגול הבא אני מקווה שאעשה אותן יותר טוב".

     

    כמה זמן שאין לך בן זוג?

     

    "שלוש שנים. יש בזה הקלה מסוימת ויש גם שאלה - מה תעשי? האם לא תמותי מרוב לבד? לא מתים מרוב לבד. הגבולות יותר רחבים ממה שחושבים. אבל בדידות זו חוויה קשה. יותר טוב להיות במערכת יחסים רעה מאשר לא להיות במערכת יחסים. לפחות את יכולה להוציא את האגרסיות שלך על מישהו. אבל נגמר הקטע הזה. אין ברירה".

     

    זהו? בגיל 74 אי־אפשר להתאהב? לחזר?

     

    "הייתי מעורבת בעניינים כאלה ואחרים. ניסיתי גם אתרי היכרויות בזמנו. היה אז רק 'אוקיי קיופיד'. בנאדם אחד רצה לפגוש אותי, ואז הוא אמר לי, 'אבל את נורא זקנה'. אחר כך בבית קפה הוא שאל, 'אני יכול לעלות אלייך הביתה?' אמרתי, 'חס וחלילה', אז הוא שאל, 'מה את בתולה?' זה היה זוועתי. את נתקלת בכל הגסות הישראלית האיומה. ובזה גמרתי עם זה. אבל זה לא נגמר מבפנים. יש משאלה, אלא שהיא ממוסגרת במציאות. אני יכולה ללכת ברחוב ולהסתכל, אבל זה לא עושה לי חשק לקחת. ופעם כן היה. הקונספציה והקונבנציה החברתית על הזקנה לא מאפשרת".

     

    למה את מתכוונת?

     

    "יש את דמות האישה הזקנה המכשפה. יש לה כוחות והיא יכולה להזיק. משהו מהדמות המיתולוגית הזו נשאר עדיין בחברה שלנו. אישה זקנה היא לא יפה. הארוטיקה שלה נזלה. אין לה פרומונים, היא לא מפיצה. הניסיון שהיא צברה בחיים הוא הרבה פעמים לרעתה. היא נעה בין שתי דמויות: האמא ומלאך המוות. הזיכרונות מאמא מאוד מורכבים. אף אחד לא רוצה אמא כשהוא מבוגר. ומלאך המוות - גם אותו לא רוצים".

     

    את מרגישה אישה זקנה?

     

    "יותר כשאני בחוץ מאשר כשאני בפנים. הנפש שלי לא גילית. אבל כשאני ברחוב ואנשים רואים אותי והם אומרים, 'אוי, את גברת נורא נחמדה, תהיי בריאה' - אז 'גברת' זו מילה נוראית, ו'תהיי בריאה' עוד יותר גרוע".

     

    בספר את כותבת, "צריך אומץ בשביל להיות זקנים".

     

    "צריך כוח ואומץ ליהנות מהחיים למרות שהם עוד מעט נגמרים. חבל לבלות את מה שנשאר בפחד. הזקנה, יש לה מהלכים חזקים. היא מקלקלת את הגוף, את ההליכה, הראייה, השמיעה. את מבינה שאלו החיים שלך, שלא תהיה ילדות אחרת. כולנו כאן בעירבון מוגבל, אבל בזקנה זה ברור. היא מפרקת את האדם לאט־לאט־לאט. אני מאוד כועסת על אלוהים, על מה שזה לא יהיה. על זה שאנשים מתים. באחד השירים בספר אני כותבת על מישהו שאין לו תת־מודע - אבל לאלוהים היה צריך להיות".

     

    נשמע שאת מנהלת איתו שיחה ערה.

     

    "אני מתאמצת, אבל הוא לא נענה לי. היו לי כל מיני חוויות, אבל לא הגעתי לקשר. יש אנשים, שחבל שאני לא מהם, שרואים יותר, שרואים מעבר. זה טבעי כמו שיש מי שרץ 60 מטר ויש מי שרץ עשרה. אבל זה לא שזה פתאום קורה לך, צריך ללמוד את זה. זה קצת דומה למתמטיקה. יש לי הרבה עניין באזוטריה - התעניינתי באלכימיה, בפגאניזם, בגנוסטיקה. הייתי גם אצל אסטרולוגים והלכתי לקוראים בקפה. אני מאוד ממליצה. אני רואה את זה כחלק מהעניין האנושי. אי־אפשר לוותר על החיפוש. אבל האזוטרי הוא גם מבהיל, קשה להיות שם. הספר הזה מנסה לנוע באזורים האלה, ואני חושבת שהספר הבא שלי ילך הלאה, אם כי אני לא בטוחה כמה אני יכולה להמשיך".

     

     

    את הספר הבא, שעליו היא עובדת עם מיכל בן נפתלי, תוציא בהוצאת רסלינג. בכך תכסה זרחי כמעט את כל שדה המו"לות המקומי. "לאורך השנים התפזרתי בכל ההוצאות, כי כמה את יכולה להאכיל אותם? יש הרי כל כך הרבה ספרים. ובשנים האחרונות ההוצאות השתנו. היום אם את לא משלמת בשביל שיוציאו לך ספר, אומרים לך, 'תגידי תודה'. אז אני לא משלמת מתוך עיקרון. שלא ייתנו כסף על הספר, אבל שגם לא ייקחו לך.

     

    "קשה לדבר על ספרות היום, כשכל העולם נמצא בשינוי תרבותי גדול. קראתי פעם שכשהנצרות עלתה, כל המזרח התיכון הפגאני היה בהתקף חרדה. אנחנו בתקופה כזו, של חילופי אלים, של מעבר לדיגיטלי. השתנו הילדים, השתנה קהל הקוראים, השתנתה הספרות. פעם לא היה צריך לתפוס את הקורא כל כך מהר. לאנשים היה יותר זמן, הייתה יותר סבלנות".

     

    והפורמט המכווץ של שני הספרים האחרונים שלך - כל אחד מהם בן פחות ממאה עמודים - הוא ניסיון לתקשר עם זה?

     

    "זה היה רעיון של יפתח (אלוני, מו"ל הוצאת אפיק). הוא מחפש את הדרך שבה הספרות אפשרית. אז בספר הקודם, 'בלוע', קצת הגזמנו. כמעט אין ספר, הוא מתאים לכיס. הספר החדש הוא לכיס גדול, לתרמיל. עולם הספרות נמצא בשנת חורף. או שהוא יקום ויבוא אביב, או שלא. אני לא מאמינה שהנפש יכולה לחיות בלי סיפורים, אבל אני לא רואה לאן זה הולך. אולי הצעירים יראו".

     

    זה מעכיר את רוחך?

     

    "לא, בכלל לא. חבל רק שאני לא יותר בעניינים של המחשבים ושאני לא טובה בזה. זה עולם אחר, וזה מסקרן. אני לא מצטערת. בדיעבד, כשאת רואה שהחיים השתנו, את גם רואה שאת שייכת לתקופה מסוימת. השינוי ביחס לספרות כולל גם אותי - חלק מהשינוי הוא כתיבה אישית, וזו הכוונה הספרותית שלי. האינטימי".

     

    את מרגישה שהטבעת חותם?

     

    "אני לא מרגישה בכלל שייכת. אני מקיבוץ. מלמדים אותך שם שכולם שווים. עברתי חינוך רציני של 'מה את חושבת, שיש בך משהו מיוחד? תשתקי!' יש לי בעיה עם הנושא הזה של פרסום. אני מניחה שיש רווחים של אישוש עצמי, אבל מתחת לכל מלך יש מי שמחכה להרעיל אותו. זה לא נעים לי הדבר הזה של להיות בן אדם חשוף. אני לא רוצה לעמוד בציבור".

     

    אני לא מאמינה לזה.

     

    "אני רוצה שיידעו מה אני כותבת. אבל מעבר למה שמתוודע מתוך הכתיבה - אני לא רוצה שאנשים יידעו עליי כלום. אני רוצה להיות סוד". •

     

    "בדידות זו חוויה קשה. יותר טוב להיות במערכת יחסים

     

    רעה מאשר לא להיות במערכת יחסים. אבל נגמר הקטע הזה. הקונבנציה החברתית על הזִקנה לא מאפשרת. אישה זקנה היא לא יפה. הארוטיקה שלה נזלה. היא נעה בין שתי דמויות: האמא ומלאך המוות"

     

     

    "היום אם את לא משלמת בשביל שיוציאו לך ספר, אומרים לך, 'תגידי תודה'. אז אני לא משלמת מתוך עיקרון. שלא ייתנו כסף על הספר, אבל שגם לא ייקחו. עולם הספרות נמצא בשנת חורף. או שהוא יקום ויבוא אביב, או שלא"

     


    פרסום ראשון: 12.04.17 , 16:32