גוף ראשון שני // סילביה מולוי

לכאורה, עוסק 'גוף ראשון שני' בתיעוד הידרדרות מחלת האלצהיימר אצל בת זוג לשעבר של המספרת. למעשה זהו ספר על כתיבה, על הסיפור שאנחנו מספרים לאחרים וגם לעצמנו.

"אני מספרת דברים משעשעים, ואני ממציאה", מעידה סילביה מולוי - סופרת ארגנטינאית ילידת 1938 - על הדיאלוגים שלה עם חברתה. המפגש עם היעדר הזיכרון מזכיר את החירות השמורה לסופר מול קוראיו, ומולוי פותחת מחדש את מערך התנאים וההסכמות של הקריאה: "אולי אני ממציאה את כל מה שאני כותבת. אחרי הכל, איש לא יוכל לסתור אותי". האם יש כאן חדווה ילדית־סיפורית, או שזו בדידותו של העד היחיד, שאין איש שיסתור אותו?

גם בהידרדרות עצמה, כידוע לכל מי שליווה כזו, יש משהו מתעתע. עליות ומורדות, נסיגה והתקדמות, ששרירותן האיומה עשויה לשאת גוון כמעט הומוריסטי. מולוי אינה מסתירה את השימוש שהיא עושה, כסופרת, בתעתועיה של המחלה. על סירובה ליפייף את רגשותיה שלה ניתן ללמוד מהמשפט הבא: "המקוריות הנוראה של המחלה הופכת, בעבורי, לשגרתית, דרך אחרת, כעת צפויה, לתקשר". כעת, היא מעירה בסרקזם - ובכנות - אולי כבר לא יהיה לה על מה לכתוב.

הדמויות בספר מופיעות לרוב כאותיות התחיליות של שמן בלבד, מה שמעיד, מן הסתם, כי מדובר בבני אדם אמיתיים. אבל הופעתן של תחיליות בלבד, היעלמותן של שאר האותיות מכל שם, מהדהדת גם את זדוניותה של המחלה הפוערת חורים בשפה. מולוי כמו שואלת מה נותר מכל מה שהיו חייו של אדם. מה נותר משמו.

עבודה של גרהרד ריכטר, 1964

מולוי נלחמת על השאריות. זה מרוץ דו־כיווני, שבו הטקסט מנסה להשיג את המחלה בעודו מתקדם לכיוון ההפוך, המילים הנכתבות רודפות אחר אלו הנעלמות; רצות תחת אדמה נשמטת. האם ניתן בכלל לתעד היעלמות? מולוי נאבקת על ההבדל המתמעט, לכאורה, בין מה שהיה למה שלא היה: "תני לי לפחות לתת לה נשיקה. את תעירי אותה, לא כדאי, אני אגיד לה שהיית פה, היא גם ככה שוכחת את זה מיד. אבל זה לא אותו דבר, אני מוחה. לא, זה לא אותו דבר".

לא מעט ביקורת מושמעת על הכותרים הצנומים של הוצאת 'תשע נשמות' - האם הם ראויים להיקרא רומנים? או ספרים בכלל? ב'גוף ראשון שני' הרזון והצמצום הם הנושא: הלא־מסופר, החורים בעלילה, הזיכרון הנשמט - נוכחים ברומן כמו עוד מאות דפים שלא נכתבו. ¿