אחרי שבע דקות של ייבוש מחוץ לבית של שני כהן, אני מסמס לה: "הנני כאן". קשה לקלוט אינטונציה באס־אם־אסים, אבל אני מקווה שמשהו בקצב ההקלדה משדר לה שמהבדיחה הזאת אני לא צוחק. חוץ מלהלחים את האצבע שלי לאינטרקום, נדמה לי שעשיתי הכל כדי לבשר על בואי. טוב, אני חושב לעצמי, היא בהיריון, וזה עושה רושם של בית גדול. מצד שני, אולי לא עד כדי כך גדול שייקח לה שעתיים להגיע מהאמבטיה לדלת הכניסה, כאילו, בן אדם, מה הקטע שלך?
אני לוחץ שוב על האינטרקום, ומקווה שאין אף חוק נגד הטרדה מינית של לחצנים. ואז אני שומע קריאה מאחורי הזמזום. כהן קוראת בשמי, הרחק מהמקום שבו אני עומד. היא מציצה מהבית הסמוך, מחייכת ולבבית, מנופפת לשלום.
"רגע", אני שואל אותה, "מה את עושה שם? את לא אמורה לגור בבית ההוא? איפה שכתוב ליד האינטרקום 'כהן'?"
"אה, אה", היא מטיחה את כף ידה על מצחה בהומר סימפסונית, "גם המשפחה כאן ליד זה כהן. כל הזמן הם מקבלים קהל. לא מזמן, כשעברנו לגור פה, מירי מסיקה באה לבקר אותי באמצע הלילה. הם פתחו לה את הדלת, והיא לא הבינה מי הם. 'מה זה? אתם לא שני'", היא מחקה אותה בדיוק מקריפ. "איזה לא נעים".
שני כהן מציגה: הדברים שלמדתי בהריון
טפו טפו, כהן את כהן, אלה הצרות הכי גדולות של שני כהן בימים אלה. בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שלוש שנים, המצב היה הרבה פחות מזהיר. בראיון חושפני מאוד גוללה אז כהן, באומץ ובכנות, את ההתמודדות הכואבת שלה עם אנדומטריוזיס, מחלת נשים נדירה שהפכה את חייה לגיהינום במשך שנים והקשתה עליה להיכנס להיריון.
הסיפור הזה הסתיים בהפי אנד. כהן נותחה בשווייץ, נכנסה להיריון, ומאז היא מקפידה להדביק את הקצב. בימים אלה היא בהיריון שלישי, בתוך פחות מחמש שנים. כהן, עושה רושם, אוהבת ילדים כמעט כמו שהיא אוהבת פאנצ'ים.
"כן, אני תופרת משפחה", היא צוחקת. "בגדול, היריון זו תקופה טובה מאוד, במיוחד למי שיש לה היסטוריה של אנדומטריוזיס. את יודעת שהגוף לא בסכנה. זה איזה שקט כזה. גם עכשיו כשאני בהיריון שלישי ולך זה נראה סבבה ופשוט ונחמד, אני יודעת שיש הרבה בנות עם 'אנדו' שקוראות את המילים האלה וצמאות לחיזוקים. סובלות מכאבים קשים, לא מצליחות להיכנס להיריון, הפריות, כישלונות, עוד כאב שמתחזק בגלל ההורמונים. את רק רוצה לשמוע על מי שהייתה במקום שלך והסוף טוב. הנה זה יכול להצליח, ואפילו ההריונות שלי ממש פרנדלי".
שזה אומר מה, בלי הורמונים משתוללים ותשוקה חסרת פרופורציה לגלידה ולמלפפונים חמוצים?
"אין לי כאלה, אבל בהיריון הזה, יותר מהקודמים, מצאתי את עצמי מאוד מרירה. זה נורא לא מאפיין אותי. פתאום הייתי הומואית כזאת רעה. אתה מכיר את הקבוצות של הגייז הרעות שמרכלים, הורגים את כל העולם. אז ככה הייתי. עכשיו זה מתחיל להתאזן אצלי, אבל בהתחלה הייתי אישה כעוסה, שונאת אדם. כולם הרגיזו אותי, גברים, נשים, לא משנה מה, הכל נראה לי מוגזם. אבל לפחות זה היה במודעות ועם המון הומור. הייתי כותבת לחברים שלי, מרגיעה, עוד רגע תקופת המרמור נגמרת. להיות מריר זה יכול להיות מאוד קומי, אבל זו לא הקומדיה המוכרת לי ואני שמחה שהפרק הזה נסגר מאחוריי".
מוכרחים להיות שמח
כהן, 36, רחוקה ממרמור כמו שמיכל צפיר רחוקה מפחמימות, ובכל זאת קשה לתאר את הפער בין שני כהן מהטלוויזיה — מצחיקה, משוחררת, פרועה — לזו הממלכתית שיושבת מולי עכשיו, מבלי לרסק בדרך כמה קלישאות. לא ליצנית עצובה, ממש לא, אבל כן מוחזקת, ייצוגית, ילדה טובה הוד־השרון שעשתה תמיד את מה שציפו ממנה — תלמידה מצטיינת, מש"קית ת"ש בצנחנים, שמצאה את אהבת חייה בגיל 24 — שגדלה על ברכי המנטרה "מוכרחים להיות שמח", גם אם החיים נתנו לה לפעמים סיבה להרגיש את ההפך. היא כבר דיברה בעבר כיצד עוצבו חייה בעקבות מות אחותה גל מסרטן, אבל רק בשנים האחרונות, אחרי טיפול פסיכולוגי מקיף, היא מצליחה להשתחרר מדפוסי התנהגות מושרשים — כמו הכישרון המשונה לא לבכות גם כשהדמעות חונקות את גרונה. גם כשהיא סובלת כאבי תופת, בלי להבין מה יש לה. "ברגע שהצלחתי, אני זוכרת שאמרתי, אין לך זכות לבכות".
ואז, פשוט הפסקת?
"היה לי איזשהו מחסום. כל פעם שהייתי בוכה היה קול פנימי שהיה מזלזל בי. כמו איזו מורה לבלט נוקשה עם סרגל שאומרת לי, מה את בוכה? מה, את עלובה? תסתכלי מה כן יש. מה את מסתכלת על מה אין? אין לך זכות. תראי, את מצליחה, 'גילו אותך', את מתקדמת. קורים הרבה דברים בקריירה ובחיים האישיים, איך את בוכה? אין לך זכות".
לבכות זו אולי הזכות היחידה שיש במצבים קשים. בטח כשחולים או עצובים.
"היו הרבה רגשות בבית שלי שלא היו מקובלים. נגיד, קנאה. במקום לאפשר אותה ולהבין שהיא לגיטימית, אמא שלי הייתה אומרת — מה פתאום? תתרכזי במה שיש לך. דווקא בגלל שעברנו דברים קשים בחיים, צריך להיות מלאי תודה על מה שכן יש. בדיעבד, אני חושבת היום שגם היא מבינה את זה, שצריך לתת מקום לכל רגש. אחרת החסימות מצטברות לכדי הר געש פנימי. אבל אלה דברים שלימדתי את עצמי בטיפול. אני לא מתרגשת היום משום רגש שבא לבקר אותי. הכל בסדר. הכל לגיטימי. עברתי טיפול פסיכולוגי מדהים ששינה לי את החיים".
מה הביא אותך להחליט ללכת לטיפול?
"זה קרה כשהרגשתי שאני ממש קורסת אל תוך עצמי. האנדומטריוזיס לא סתם הגיע. שנים הייתי באמת מאוד מוחזקת. מאוד מרצה. מאוד בתפקיד. הכל היה חייב להיות מאוד בסדר. מאוד בשליטה. ואז כל מיני רגשות קשים נדחקו לקרקעית האגן — שם אגב היה האנדומטריוזיס — מקום מאוד לא קונבנציונלי שחנק עצב. מה יותר מזה? כאילו אתה חונק את העצב של עצמך. הכל קשור. ואני הרגשתי שאני ממש באיזושהי התמוטטות. כי גם לא היה לי פתרון. זה היה עוד לפני שהבנתי בדיוק מה צריך לעשות".
בעצם, חיית שנים לפי תפיסה של איך מותר לך להתנהג ולהרגיש.
"אני לא חושבת שהבנתי את זה אז. הייתי באומללות. הייתי בקושי פיזי, וכל הזמן הרגשתי כאילו יש לי תרמיל מלא באבנים ורק אחרי הטיפול הבנתי שאפשר להוריד אותו. פתאום אתה מרגיש שהחיים יכולים להיות הרבה יותר קלים".
אילו אבנים סחבת על עצמך?
"של כולם. הייתה לי איזו תכונה של להחזיק את הצרות של כולם, של כל מי שקרוב אליי, בלי יכולת לעשות הפרדה. במקום להיות אמפתית, הזדהיתי מיד. הרגשתי שכל הגוף שלי פרוץ ולכל הרגשות של כולם מותר לעבור דרכי, כאילו אני איזה צומת רכבות. הכל היה שם מאוד חשוף. עצבים חשופים. זה לא סתם שהאנדומטריוזיס פגע לי בעצב. מישהו שם ניסה להגיד לי משהו ואני לא הצלחתי לשמוע. לא הצלחתי לשמוע את הצופרים של הרכבות. ואז זה פגע בי פיזית".
איזו הארה הכי משמעותית הטיפול הביא אותך להבין על עצמך?
"שנים פחדתי שאם אני לא ארים בחתונה של מישהו, אז יהיה עצוב. שכל האחריות היא עליי. ממש. ואני זוכרת שאני לא קמה לרקוד באיזו חתונה, אני יושבת וכואב לי ואני רואה שהכל בסדר. זה נשמע ממש הגיוני. נכון? זה נראה לי פלא. כי תמיד היו אומרים לי, שני, אנחנו חייבים אותך, את חייבת. היו מטילים עליי. גם הייתי מוכנה לקבל. זו דוגמה מאוד קטנה, אבל שנים חייתי בתחושה הזאת".
זה לא משהו שקל לשחרר בבת אחת. שליטה מהסוג שאת מתארת הופכת לדרך חיים.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני מתקשרת לאמא שלי, שוכבת עם כאבים בבית, לא יכולה לקום להכין לעצמי כוס קפה. אני אומרת לה, אמא, אני צריכה עזרה. אני פורצת בבכי. כי לא אמרתי את זה אף פעם. מעולם לא ביקשתי עזרה. אמא, אני צריכה שתבשלי לי. זה כאילו הכי לגיטימי. לא הייתי מסוגלת לבקש ממנה. פתאום את רואה שלא קרה כלום. להפך. היא מאושרת. ומיד היא מגיעה. פתאום אני חושבת לעצמי, שיחררתי גם אצלה משהו. ברגע שאתה מוותר על כל ההחזקות הכי קשות, אתה מבין שהאגרוף הזה הקפוץ שאתה מחזיק, יהיה לו יותר נעים משוחרר. וזה כנראה יעשה טוב לעוד מישהו. לאט־לאט כל האגרופים נפתחו. אני שמחה שעברתי טיפול משמעותי לפני שהבנות נולדו, זה שינה את המבנה הפנימי שלי, גרם לי להבין את החיים ואת עצמי אחרת. הפכתי לאמא יותר טובה בזכות זה".
גם מקצועית את מרגישה את השינוי?
"בהחלט. לפני שנתיים הייתה לי תקופה מטורפת. צילומים בבוקר, הצגות ל'גברתי הנאווה' בערב. היו צריכים לאסוף אותי בארבע וחצי לפנות בוקר כדי שאספיק להגיע לתיאטרון בשש ואתחמם. להיות מוכנה להופיע שלוש שעות וחצי בהצגה עם שירים, שבמובן מסוים כולה על הכתפיים שלי. ואז, שוב למחרת, לקום לפנות בוקר ולהגיע לתיאטרון בערב. זה לא משהו שיכול להחזיק מעמד הרבה זמן. אני זוכרת שנעלם לי הקול. הרופא אומר לי, אני אתן לך קורטיזון, אבל את צריכה לשתוק. אני אומרת לו, אני לא יכולה, יש לי צילומים. הוא אומר לי, זה לא יעבוד אם לא תשתקי.
"אני זוכרת שהגעתי להצגה בערב, הצלחתי לצלוח קולית את המערכה הראשונה. ואז, בבת אחת, הפחד הכי גדול שלי מתממש. אני עולה על הבמה למערכה השנייה. נשארו לי עוד שני שירים קצרים. אני נכנסת לבמה, המוזיקה מתחילה, ואני מבינה שזה לא יקרה. אני לא אצליח לשיר. אני אפתח את הפה, ולא ייצא כלום. אני עומדת על הבמה, הזמן קפא. פתאום הצלחתי לראות את עצמי מבחוץ. אני פותחת את הפה. המשפט הראשון הוא 'על ברכיי'. ולא יוצא".
התקף חרדה על מיוט.
"משהו כזה. באותו רגע נוסכת עליי שלווה שלא הייתה לי בחיים. במקום להיכנס לאיזה סטרס, הייתי באיזו השלמה. הבנתי שזה מה שזה עכשיו. באיזה מין קול שליו פנימי שאני לא מזהה, אני מתחילה לומר את הטקסט ולבכות. הקהל משתגע מזה. זה היה רגע מכונן בחיים שלי. מין רגע כזה שהבנתי שהכל אפשרי. זה, אני חושבת, גם תרם מאוד לרוגע שלי כשחקנית. הנה, הנורא מכל, הדבר שכל שחקן מפחד ממנו, קרה, ומה? נשארתי בחיים".
והצלחת לבכות!
"נכון. עכשיו בהיריון נורא כיף לי, כי יש לי איזושהי לגיטימציה, זה בסדר, זה הורמונלי. אבל עדיין לא הפכתי להיות איזו היפית. אני עדיין בן אדם יחסית מאורגן, אבל הרבה יותר שלם ושליו ובפרופורציות. אני באמת הרבה יותר טובה לעצמי. הייתי קשוחה עם עצמי. זה לא עשה לי טוב, לא בגוף ולא בנפש".
בעל נעלם
אילו פרופורציות היו שפת גוף, אז שני כהן הייתה יכולה לדגמן אותן היטב. מין נינוחות כזאת שמתאפשרת רק כשהגעת ליעד, שנותנת לך הזדמנות לעצור רגע, להתעטף בכמה זרי דפנה ולהיות מבסוט מעצמך. בזמן די קצר, תודות לכישרון גדול, הצליחה כהן לבסס את מעמדה. היא הפכה לאחת הקומיקאיות האהובות בישראל (ואחת החקייניות המשובחות של "ארץ נהדרת"), שחקנית שמפוצצת אולמות ("גברתי הנאווה" בהבימה) ומי שמובילה כבר שנים את קמפיין הביטוח של "9 מיליון", בדמות מזכירת סוכן הביטוח שוקה, שהפכה לקאלט ולבלגן משפטי.
ביום שלישי הבא, אחרי שנתיים של דחיות, תעלה סוף־סוף לשידור בערוץ 2 אצל הזכיינית קשת "נופלות על הרגליים", דרמה בלשית בכיכובה, שיצרה רותי רודנר וביימה איילת מנחמי ("נודל"). במרכז העלילה עומדות שתי נשים: אחת שמתעוררת בוקר אחד ומגלה שבעלה נעלם (מילי אביטל); וכהן, ששימשה מזכירתו האישית במשרד החקירות שלו (וגם המאהבת הצמודה שלו). נאמנות לחוקי קומדיית הטעויות, השתיים רבות, מתכתשות אבל בסוף מאחדות כוחות ויוצאות לחפש את הגבר הנעלם, רק כדי לגלות שהוא סידר את שתיהן. התוצאה היא סדרה כיפית, מהנה מאוד, גירל פאוורית, שפספסה את ההזדמנות שלה להיות חלוצה בז׳אנר, ועולה באיחור לא אופנתי אחרי גל סדרות נשים אחרות ששודרו כאן בשנים האחרונות.
"כן, זו תחושה קצת מבאסת, כי באנו עם איזושהי בשורה. הרגשתי שאנחנו חלוצות פה באיזה עניין מאוד נשי חזק. ואז פתאום הגיעו 'האחיות המוצלחות שלי' וכל מיני סדרות שאתה אומר, רגע, אבל אנחנו היינו הבנות הראשונות. זה נורא מתסכל, אלה שיקולי שידור שלא הייתה לנו שליטה עליהם, אז אני הולכת עם האמונה שדברים קורים כנראה בטיימינג שלהם".
מפתיע לראות אותך מחוץ לאזור הנוחות של "ארץ נהדרת".
"יש משהו בכתיבה של נשים למסך שתמיד הפריע לי. עד היום קראתי עשרות סדרות ופיצ'רים ולא התחברתי. הרגשתי שאישה צריכה להיות ביץ' או נוירוטית כדי שזה יהיה מצחיק. זה לא שזה לא עובד, אבל זה לא הסגנון שלי ולא מה שמצחיק אותי. כאן כולנו עבדנו ממקום מאוד אוהב, מאוד לא ציני, והצלחנו לייצר משהו שנורא שאפתי אליו. הייתה תקופה שהכל בטלוויזיה היה מאוד עדתי ומאוד קיצוני. חשבתי, כשמאור זגורי כותב את 'זגורי' הוא כותב על המציאות שהוא חווה. אני לא יכולה להתווכח עם מציאות. זאת האותנטיות שלו. ככה הוא ראה את הדברים. אבל בסדרה הזאת הרגשתי שאני מחויבת להביא את האינפוט שלי, להביא את הזווית שלי, שלא הייתה בה טיפת סטריאוטיפיות. ניקינו את הדמויות מכל סטריאוטיפ עדתי או חד־ממדיות.
"אני באה ממשפחה מזרחית משני הצדדים. שניהם ילידי הארץ, אבל המשפחות שלהם הגיעו ממצרים ומעיראק. הייתה בבית שלנו המון תרבות, המון תיאטרון. חוץ מקצת ביטלס, שמענו כמעט אך ורק מוזיקה עברית. נמאס לי לראות שהכל חייב להיות מקוטב בסדרות. זו לא המציאות שלי. זו גם לא המציאות של מילי, שהיא מזרחית משני הצדדים. לכן היה מאוד חשוב לקחת את הדבר הזה ולקרב אותו אליי".
אני מכיר מספיק מזרחים שיאשימו אותך בהשתכנזות.
"אני זוכרת שהייתי בכיתה י"א, למדתי סוציולוגיה, והמורה העביר שיעור בשם 'השתכנזות'. הייתי המומה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שרבתי עם מורה, לא הצלחתי בשום אופן להבין איך נותנים לזה תוקף בלי להתבייש, כותרת לפרק בבחינת בגרות. אני זוכרת שאמרתי למורה שאנחנו שומעים מוזיקה ישראלית בבית, ולא רוסית או פולנית; שאנחנו הולכים להצגות בהבימה ולא ליידישפיל; ושאף פעם לא אכלתי גפילטע פיש, כי אוכל אפור זה מרגיש לי מוזר; ושאנחנו לא רוקדים פולקה בסלון ככה שאין סיבה לקרוא לתהליך שאני מאתרת כישראליות 'השתכנזות'. הרגשתי שיש בביטוי הזה משהו שמזלזל מראש בעדות המזרח. כאילו אין אמצע, זה או שחור מאוד או לבן מאוד.
"אני אוהבת את הדרך של ההורים שלי, שאיפשרה מקום להכל, את החום שלנו בבית ואת זה שאפשר לדבר על הכל ולנשק מלא ולחגוג מימונה ולצאת לקונצרט בפילהרמונית למחרת. גדלתי בשפע גדול, במקום שאתה מכיר הכל מהכל ובוחר לקחת מה שאתה רוצה מאיזה עולם שבא לך ולהרכיב את עצמך לעצמך. אנשים תמיד מרגישים צורך להכניס אותך למשבצת מסוימת, כדי שיהיה להם נוח בראש, ואני לא אוהבת משבצות: אהבתי עברית, לא חשבון".
יש כיסאות לכולם
הזמן עובר מהר כשנהנים. הנה, זאת השנה השביעית של כהן ב"ארץ נהדרת", ומי בכלל זוכר שפעם כהן הייתה הנערה החדשה על הסט וקומיקאית עם התקף חרדה לפני כל חיקוי חדש. מאז כהן הלכה והשתכללה, וקשה לדמיין את תוכנית הסאטירה המצליחה בלעדיה. החדשות הטובות: היא כבר מוותיקות השבט. החדשות הפחות טובות: היא כבר לא תהיה יותר הבחורה החדשה המבטיחה על הסט של "ארץ נהדרת".
"תראה, זה הדי־אן־אי של התוכנית", היא לוקחת אוויר, כאילו חיכתה לשאלה הזאת. "כולם מאוד מוכשרים בתוכנית הזאת. כשאתה מגיע בפעם הראשונה, אתה פורס את מרכולתך ונותן את כל מה שאתה יכול. אתה מקיא את כל מה שהחזקת מגיל חמש, בכל גזרת הדמויות והחיקויים. כל אחת מאיתנו הגיעה וזרחה. הייתה אורנה (בנאי) וזרחה, הגיעה עלמה (זק) וזרחה, אחר כך אני הגעתי, והגיע התור שלי לזרוח. ליאת (הר לב) הגיעה וזרחה. ברגע שאתה מבין שזה המנגנון, אתה מקבל את זה בהמון אהבה. מה שכן, זה דורש עבודה להבין שככה זה עובד".
ועד ההבנה הזאת זה לא מייצר מרמור? תחושה שזה בא על חשבונך?
"אני לא מרגישה שאני נעלמת בשום צורה. אני מסתכלת על שתי העונות האחרונות שלי, על רשימת הדמויות שעשיתי בעונה הקודמת וכבר בעונה הנוכחית ומרגישה מאוד מסופקת. אני מתעסקת בעיקר ולא בטפל. מה שאתה מדבר עליו עכשיו זה הטפל. העיקר זה העבודה. בכלל, קרה משהו בשנתיים האחרונות, כנראה קשור בהתבגרות של כולם, שהדביק אותנו עוד יותר. אני מרגישה שיש שם אהבה מאוד גדולה בין כולם. כאילו כל אחד מצא את המקום. כמו משחק הכיסאות שרצים־רצים ואז בסוף מתיישבים. אבל הפעם יש כיסאות לכולם".
זה לא קצת מוזר ששלוש הנשים של "ארץ נהדרת", כל אחת בדרכה, התמודדה עם קושי להיכנס להיריון?
"אנחנו מדברות על זה בינינו מדי פעם. אף פעם לא ניסינו להבין את זה. ה'למה' הוא לא רלוונטי, אבל כן היינו מאוד אחת בשביל השנייה. יש שם המון הבנה. כשמישהי עכשיו בשאיבת ביציות, את מבינה מה היא עושה עכשיו. אחווה נשית כפולה. אני לא יכולה לתאר לך כמה הייתי מאושרת כשליאת נכנסה להיריון. שמחתי כאילו אחותי נכנסה להיריון".
רמת ההספק של כהן הולמת בחורה משימתית. היא נשואה כבר עשר שנים לגלעד ורובל, מנהל פרויקטים בחטיבת החדשנות של בנק הפועלים, מתפקדת כאמא במשרה מלאה ליהלי (ארבע וחצי) וגאיה (שנה וחצי) וממתינה בסבלנות ללידת מואנה (שם זמני שנתנה לה יהלי אחרי צפייה בסרט של דיסני). "גם גלעד וגם אני באים ממשפחות של שני ילדים, אז זה מאוד חדש לנו, ילד שלישי. פעם ראשונה שאין לי מושג מה עושים. ידעתי מה עושים עם שתי בנות. גם קיוויתי שזה יהיה שתי בנות. כי אני מכירה, כי אני יודעת. אבל יש משהו מגניב בלא נודע הזה. כמה שהוא מפחיד, הוא מדליק אותי".
למרות הניסיונות לחלץ קיטורים על חיי המשפחה, כהן לא בדיוק מתמסרת. עושה רושם שהיא נהנית להיות אמא בדיוק באותה מידת מסירות שדולנד טראמפ מקפיד לצייץ. "לא, אין ציפייה לבן", היא עונה כשאני שואל אותה אם יש לה כוונות להמשיך ללדת עד שתהיה תגבורת זכרית למשפחה. "אני חושבת שבזאת הסתיימו שידורינו. אבל אני גם לא מתחייבת. גם הדבר הזה, של חד־משמעיות, שגם מאוד אפיין אותי, השתחרר".
ילדים הם לפעמים תזכורת לכמה אנחנו כבר גדולים.
"היה לי יום הולדת 36 לא מזמן, פתאום נורא נבהלתי. רגע, שנייה. מה קרה פה? אני קוראת אייטמים שאני בהיריון שלישי ובוהה בזה. זה לא נראה קשור אליי. יש בזה משהו מאיים. פתאום חשבתי, רגע, מה זה אומר? שאני נחשבת אישה מבוגרת? אמרתי יו, רק שהקול שלי, לפעמים אני עושה טייק־אוף על אמא שלי, לא ישתנה, שזה לא יידבק. מין פחד שהקול יתבגר, שהדמות תשתלט על אני הילדה, על אני הצעירה".
אני הראשון שאומר שיש לך נשמה זקנה?
"אני יודעת שהייצוגיות, הדבר הזה, שגדלתי על ברכיו, נשאר. לא יעזור. בסוף אני יו"ר מועצת תלמידים. יש בי משהו בוגר. אני גם האמא של החברות. אני מאוד אמהית, היה בי משהו מאוד אמהי עוד לפני שנהייתי אמא".
אולי לא היית צעירה אף פעם.
"יכול להיות. היה בי משהו מאוד בשל מגיל מאוד צעיר. לכן זה לא מפתיע אותי שאומרים לי את זה. אולי כי זה לא באמת קשור לחוויה שלי. הרי בסוף, בבפנים שלך, הילד שבך כל הזמן שם".
