סיפור לפסח

לאבא שלי היו אח ושתי אחיות — מינה ורפאלה. הייתה להם גם חצי אחות באמריקה, אבל היא סיפור אחר לגמרי. רפאלה מתה בילדותה ואבי, שאהב אותה מאוד, לא חדל לספר ולכתוב ולהתאבל עליה. על מינה הוא לא כתב כלום, וסיפר רק זאת: שבנעוריהם עזר לה בהכנת שיעורים במתמטיקה ובגיאומטריה, שאהבה מאוד חלווה, ושאחרי מלחמת השחרור היא ירדה מהארץ לדרום־אפריקה. הדבר עורר בי התרגשות, כי חשבתי שיהיה נחמד מאוד אם דווקא הדודה שלי תמצא את האוצר של לובנגולו מלך זולו. אבל בימים ההם נחשבה עזיבת הארץ לבגידה, ואף שמינה עזבה בגלל אהבה, אבי לא סלח לה.

האיש שהדודה מינה הלכה אחריו היה הדוד יוסף, מהנדס צ'כי שהתחשמל ונכווה בתל־אביב בתאונת עבודה. מינה עבדה אז כאחות בבית החולים שבו אושפז, והשניים התאהבו ונישאו. הרופא שטיפל בו היה מומחה דרום־אפריקאי לכוויות, שבא הנה לטפל בפצועים של מלחמת השחרור. לפני שובו לארצו המליץ ליוסף לבוא אחריו, כי בישראל, כך אמר לו, עדיין חסרים הציוד והידע הנחוצים לטיפול שהוא זקוק לו.

כך נסעו מינה ויוסף לדרום־אפריקה. אחרי שהחלים, הקים שם יוסף מפעל לליפוף מנועים וגנרטורים. גם מינה עבדה במפעל, והשניים עשו חיל ונשארו "בנכר" — מילה שאבי השתמש בה לפעמים, כש"בגולה" לא הספיקה לו. חשוכי ילדים היו, ואימצו תינוקת בת יומה ושמה ליאורה. לפעמים שלחה לנו מינה מכתב, ואינני יודע אם אבי ענה לה. אם ענה, שלח לה בוודאי מכתבי תוכחה. שאלתי אותו מה היא כותבת לו, והוא אמר שהיא מבקשת שישלח לה חלווה. ככה זה. בעוד אחותו ירדה לנכר והתעשרה שם, אבא שלי היה מורה ומשורר — שני עיסוקים שלא מכניסים כסף. מצד שני, לה לא הייתה חלווה.

אוצר בבוידעם

הזמן חלף, ובסופו של דבר סלח אבי לאחותו על הציונות הלא־מספקת שלה. יום אחד, בסוף החורף של 1961, הוא הודיע לי ולאחותי שיש לו "דבר מה חשוב" לספר לנו: הוא ומינה השלימו, ובפסח הקרוב היא תבוא אלינו לביקור עם ליאורה. הדמיון התחיל לייצר חלומות, בעיקר בנוגע למתנות שתביא לנו מדרום־אפריקה. במקרה שלי היו גם תקוות מבוססות, כי בקיץ שאחרי אותו פסח עתיד הייתי להיות בר־מצווה. מהוריי לא היו לי ציפיות גדולות, כי ידעתי שיקנו לי עוד ספר. על כן התרכזתי בניחוש המתנה שאקבל מהדודה מינה.

לקראת בואה חשתי שאבי מתוח. שוב לא הייתי ילד קטן ויכולתי להבין שהמפגש הקרוב עם אחותו מטריד אותו ולא רק משמח. אבל אז התברר לי מה שהמשכתי ללמוד כל חיי וכל קורא יודע — שבכל מה שנוגע למשפחה, ההפתעות אורבות מעבר לכל פינה ודלת. ואכן, כשבוע לפני הביקור הודיע אבינו שיש לו עוד "דבר מה חשוב" לספר לנו: שמיום שנולדנו שלחה הדודה מינה שנה־שנה מתנות לימי ההולדת שלנו.

הסתכלנו בו וזה בזה במבט מופתע, כי מעולם לא קיבלנו את המתנות האלה. שאלנו היכן הן, והוא נבוך קצת. אבל אמנו גיחכה ואמרה: "הוא החביא אותן בבוידעם. מעל לאמבטיה".

כך התברר שבמסגרת הנתק הערכי בין האח הלאומי והאחות היורדת, הוא לא נתן לנו את מתנותיה — שמא תעלה בדעתנו האפשרות שבגולה לא כל כך גרוע — מצד שני הוא לא רצה שהדבר ייוודע לה. תכף ומיד הובאו סולם ושולחן. אבא שלי טיפס אל המחבוא, אמא שלי ניצבה על השולחן, והלא־ייאמן קרה. גשם נדבות צבעוני ונוצץ ירד מהבוידעם על ראשינו: בובות ובית בובות, דגמי מכוניות, בגדים, רכבת חשמלית, מצלמה, אולר שווייצרי, פאזלים בגודל של ירושלים, קוביות באלף צבעים וצורות, אופניים עם גלגלי עזר, רדיו טרנזיסטור, כל מיני צעצועי הרכבה ובנייה שכמותם לא נראו גם בבתי העשירים שבחברינו, ספרי ילדים ענקיים מבהיקים שתמונות תלת־ממדיות הזדקפו מתוכן באורח פלא.

היינו כחולמים: איזה שפע... היינו כהמומים: רצף הזמן נשבר והתפזר סביבנו. במקום מתנה אחת בשנה ניתנו לנו המתנות של הדודה מינה בקצב מסחרר ולא על פי גילנו. מצד אחד, לקבל אופניים של שלושה גלגלים לקראת גיל 13 זה די אידיוטי. מצד שני, הכל היה כל כך יפה ומשמח, כל כך מעבר להישג ידנו, כה טוב מהצעצועים הספורים והעלובים שהיו לנו, עד שלא התעוררו בנו טרוניה או כעס.  

סידרנו את המתנות בחדר הילדים, וכמה ימים אחר כך הגיעו האורחות במונית ספיישל מלוד, כך קראו אז לנמל התעופה. אמי הציצה מהחלון ואמרה: "הגיעו שתי מנות של גלידה". הדודה מינה לבשה שמלה בצבע קרם, נעלה נעליים בצבע קרם, ותיק בצבע קרם נתלה לה מכתפה. ליאורה לבשה שמלה ורודה, נעלה נעלים ורודות, תיק ורוד נתלה לה מכתפה ופרפרים ורודים שרק אני ראיתי ריחפו סביב מחלפותיה.

אחרי החיבוקים והנשיקות הוציאה הדודה את המתנות שהביאה לפסח, ולי אמרה: "ולך הבאתי כבר עכשיו גם את המתנה לבר־המצווה", הוציאה מתיקה קופסת קטיפה קטנה והדורה והגישה לי. פתחתי וגיליתי שעון יפה להפליא, של גדולים, עם מחוגים זרחניים ורצועה של ריבועי מתכת. היא ענדה אותו לפרק ידי ואני כבר רציתי לרוץ איתו החוצה, אבל אבא שלי אמר: "אני מציע, מאיר, שליתר ביטחון תחזיר עכשיו את השעון החדש לקופסה שלו, כי צריך לשמור עליו".

"ואני מציעה", אמרה אמא שלי, "שליתר ביטחון גם נשמור את הקופסה עם השעון במקום בטוח. למשל בבוידעם".

"מה פתאום בקופסה?" מחתה הדודה מינה, "מה פתאום בבוידעם? ודאי שהוא ישמור על השעון. ראו כמה יפה הוא שמר על הצעצועים ששלחתי לו כל השנים האלה. הם נראים חדשים לגמרי". ¿