הכחש ומשול

"נתוני האבטלה הנמוכים שפורסמו כשאובמה היה נשיא הם שקר, נתוני האבטלה הנמוכים שמפורסמים עכשיו הם אמת". (שון ספייסר, דובר הבית הלבן)

בכל בוקר מאז נכנס דונלד טראמפ לתפקידו, התנהלה השגרה של דובר הבית הלבן שון ספייסר, איש ממסד וושינגטוני קלאסי, לא מאור הגולה אבל חביב על הברנז’ה הנכונה כרגע, פחות או יותר כך: בדרך למשרדו בבית הלבן הוא אומר בוקר טוב חייכני ליועץ הבכיר סטיב בנון, שעד לפני כמה חודשים היה עורך של אתר שפירסם מאמרים המפלרטטים עם אידאולוגיית עליונות הגזע הלבן, ושאשתו לשעבר סיפרה כי הוציא את הילדים מבית הספר כיוון שלא רצה שהם ילמדו עם יהודים.

משם ממשיך ספייסר בדרכו למשרדו הקטן, ונתקל ביועץ בכיר אחר, סבסטיאן גורקה. גם הוא זוכה ממנו לבוקר טוב חייכני. הוא אולי עצם עין אחת, בניסיון לשכוח שלפני מספר שבועות פורסם בכלי התקשורת צילום של גורקה עונד על החליפה, שאיתה הגיע להשבעה של דונלד טראמפ, מדליה של מסדר ויטץ - ארגון הונגרי אנטישמי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם ורשום במחלקת המדינה כגוף פרו־נאצי. את העין השנייה עוצם ספייסר כדי לשכוח שקצת אחרי, פירסם האתר המצוין "פורווארד" תחקיר מפורט על קשריו של גורקה עם קבוצות אנטישמיות בהונגריה כשהיה פעיל פוליטי שם בין השנים 2002־2007.

ג'ארד ואיוונקה. יועצת הביטחון החדשה של הנשיא

כשהוא במשרד, כבר אין לספייסר עיניים פקוחות, אבל הוא עדיין מצליח לקרוא באינטרנט ידיעה לפיה התובע הכללי ג’ף סשנס - אדם שבשנות ה־80 לא אושר להיות שופט בית משפט כיוון שנחשב גזען מדי - מתכנן לשאת נאום שבטקסט המקורי שלו, לפני שהשתנה ברגע האחרון, תוארו המהגרים הלא חוקיים בארה"ב שהסתבכו בפלילים כ"זוהמה".

ספייסר מתיישב על הכסא, היום עוד לא התחיל והוא כבר עייף. הוא מנסה לגרש מהזיכרון איך נאלץ להתפתל כדי להסביר מדוע הממשל פירסם הודעה לציון יום השואה הבינלאומי מבלי להזכיר בה את המילה "יהודים". הוא שותה כוס קפה חזק ונכנס למשרד הסגלגל. מאחורי השולחן רואה ספייסר אדם שהגיע לכיסא החשוב ביותר בעולם למרות שנתפס מתגאה בהטרדות מיניות, למרות גזענותו הבוטה, למרות שקמפיין הבחירות שלו הוציא ניאו־נאצים מחוריהם, ולמרות שהוא לא רואה שום חשיבות באמירת אמת. ושון ספייסר, מה הוא בסך הכל אם לא בורג קטן שקיבל תפקיד גדול, וממש לא רוצה לאבד אותו.

באווירה הזו ועם המטען הזה יוצא ספייסר מדי יום לתדרוך לעיתונאים ויודע שני דברים: 1. אין יותר שום משמעות לעובדות ומילים. הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. הוא יכול לקשקש שטויות, לזלזל בעיתונאים, אז מה הפלא שהתפלקה לה אמירה שמפלרטטת עם הכחשת שואה. 2. אין כמעט שום דבר שיכול לגרום לפיטוריו, כולל השערורייה האחרונה שלפחות עד אתמול נראה היה כי ייחלץ ממנה בשלום. לא כי הוא דובר כזה מוצלח, פשוט כי קשה לחשוב על מישהו אחר בעולם שיהיה מוכן לקחת את הג'וב הזה.

ההצגה הגדולה בתבל

"אני והנשיא הסיני שי אכלנו עוגת שוקולד יפהפייה ואמרתי לו, ‘אדוני הנשיא, ירינו עכשיו 59 טומהוקים, הם בדרך לעיראק... כלומר סוריה". (דונלד טראמפ, השבוע בראיון לפוקס ניוז)

דובר הבית הלבן זה עבודה אפורה ושוחקת. התדרוכים היומיים לעיתונות בדרך כלל מעניינים רק את העיתונאים שמסקרים אותם. סקר שנערך בשנה שעברה גילה כי כ־40 אחוז מהאמריקאים לא ידע שג’ו ביידן הוא סגן הנשיא, אז הם בוודאי לא יודעים מי זה דובר הבית הלבן. תיקון: לא ידעו עד עכשיו. היום אין באמריקה כמעט אף אחד שלא יודע מי זה שון ספייסר. ואם הם לא מכירים אותו, הם מכירים את הפרודיה הקורעת שלו ב"סאטרדיי נייט לייב" בכיכוב מליסה מקארת’י.

ספייסר, שהעביר את התדרוך הראשון שלו בניסיון נואש לשכנע את אמריקה שהקהל המועט שהיא ראתה במו עיניה בטקס ההשבעה של טראמפ היה בעצם הכי גדול בהיסטוריה - הוא הדובר המתאים ביותר לממשל טראמפ המתנהל בכאוס תמידי. הוא אומר דברים שהיו גורמים לכל נשיא אחר לפטר אותו בלי לחשוב פעמיים. דונלד טראמפ אוהב אנשים שיכולים לומר דברים מטורפים ואחר כך מנסים להבהיר אותם דרך אמירת דברים מטורפים עוד יותר. בסופו של דבר הכל הופך לבלילה תקשורתית אחת גדולה, ומתחת לכל זה ממשיך סבסטיאן גורקה - שהליגה נגד השמצה מבקשת כבר שבועות לקבל הסברים לגבי קשריו עם ארגונים נאציים - לייעץ לנשיא ארה"ב, וזו בקושי הכותרת העשירית במהדורה.

שבוע אחרי ההחלטה של טראמפ לתקוף את שדה התעופה אל־שיירט, עדיין אף אחד לא באמת יודע מה הייתה מטרת התקיפה, מה היא השיגה, ומעל הכל, מה הצעד הבא. ביום שישי שעבר אמר הבית הלבן כי ההתקפה חיסלה 20 מטוסים בשדה התעופה. מאוחר יותר זה השתנה ל־20 אחוז מכל מטוסי חיל האוויר הסורי, ובסוף אמר שר ההגנה, ג’ים מאטיס, כי הנתון המדויק הוא 20 אחוז מהמטוסים המבצעיים. איפה האמת? כנראה איפשהו בסביבות המספר 20.

המסר הקוהרנטי היחיד שהגיע השבוע מהבית הלבן, ומערוצי התקשורת החביבים על טראמפ, היה ש"הקרע בין טראמפ לפוטין מוכיח כי לא היה ביניהם שיתוף פעולה לפני הבחירות". במסיבת עיתונאים שלשום עם מזכ"ל נאט"ו, יאנס סטולטנברג, הנשיא חזר וטען כי הוא לא מכיר את ולדימיר פוטין - גם זה כמובן בניגוד לדברים שאמר בעבר - וסיים בקביעה כי "אנחנו בנקודה הנמוכה ביותר של היחסים בין ארה"ב לרוסיה אי פעם", תוך התעלמות קלילה ממשבר הטילים בקובה, או לצורך העניין ממרבית המאה ה־20. טראמפ גם ביצע סיבוב של 180 מעלות ביחס שלו לברית הצפון אטלנטית, והודיע כי בניגוד למה שאמר בעבר, "נאט"ו היא לא ארגון מיותר".

עם בחירותו של טראמפ, קיוו ברוסיה כי המועמד שהביע שוב ושוב דברי הערכה מביכים לפוטין, יסיר עם כניסתו לתפקיד את הסנקציות החריפות שהטילו אובמה ואנגלה מרקל. אלה שלחו את כלכלתה של רוסיה למצב של מיתון קבוע. בינתיים זה לא קורה, ואף אחד לא יודע אם מדובר בסתם ריב בתוך המשפחה, בקרע של ממש שעלול להידרדר למשהו חמור באמת או בהצגה הגדולה בתבל.

ומה הלאה? הממשל פיזר השבוע כמעט כל גרסה סותרת אפשרית. על פי ניקי היילי, השגרירה באו"ם: רוסיה רעה, אסד חייב ללכת. על פי מזכיר המדינה, רקס טילרסון: רוסיה רעה, העתיד של סוריה בידיים של סוריה. על פי שון ספייסר, בעומדו כנציגו של טראמפ, רוסיה היא בכלל "בת ברית". טראמפ עצמו שתק רוב השבוע, והתספק באמירה כי "לא נשלח כוחות קרקע לסוריה". אז מה כן? "אני לא מתכוון לפרסם בפומבי את התוכניות שלי", שלף את התשובה הקבועה שלו. אתמול הוא כבר זרח בטוויטר עם שחר: "הכל יהיה בסדר בין ארצות־הברית לרוסיה... ויהיה שלום בר קיימא!"

פיטר בייקר, הכתב המדיני הבכיר של ה"ניו יורק טיימס", סיכם זאת הכי טוב: "ממה שאפשר להבין, ארה"ב תתערב שוב בסוריה רק כאשר אסד ישתמש בנשק כימי. או בכל פעם שהוא יהרוג חפים מפשע. טראמפ ידחוף לסילוקו המיידי של אסד. או שיחכה עד אחרי הניצחון על דאעש. האינטרס של ארה"ב בסוריה הוא להילחם בטרור. או להקל על המשבר ההומניטרי. או להחזיר את היציבות".

 או אולי סתם להסיר מסדר היום את החקירה בדבר ההתערבות הרוסית בבחירות לטובת טראמפ.

גלות בסינגפור

"אם יש משהו שההתקפה הזו עשתה, זה להוכיח סופית שאין אמת בסיפורים על הקשר בין אבא לרוסיה". (אריק טראמפ ברגע מטריד של גילוי לב).

ביום שאחרי ההתקפה בסוריה, פירסם ה"ניו יורק טיימס" כי ג'ארד קושנר, שנדמה כי הפך בשבועות האחרונים לחצי נשיא בפועל, השמיט פגישות עם גורמים רוסיים בתחקיר שעבר, לפני שקיבל את הסיווג הביטחוני האפשרי הגבוה ביותר. הטומהוקים בסוריה השמידו גם את הסיפור הזה. ביום שלישי השבוע פירסם ה"וושינגטון פוסט" כי האף־בי־איי קיבל אישור מבית המשפט לצותת לקרטר פייג', יועץ בכיר לקמפיין הבחירות של טראמפ. ביום רביעי נרשם פול מנפורט, מנהל הקמפיין של טראמפ שהתפטר באמצע הדרך, באופן רשמי כ’סוכן זר’, כלומר מי שמערב אינטרסים זרים בפעילותו בארה"ב. ואילו קיי־טי מקפרלנד, שהגיעה למועצה לביטחון לאומי יחד עם גיבור אחר של הפרשה הרוסית, מייקל פלין, נבעטה ממנה בתחילת השבוע בשקט, גם זאת בחסות ההתקפה על סוריה. היא תישלח להיות שגרירה בסינגפור, הרחק מהסיכוי לקבל זימון לשימוע בפני ועדת החקירה בנושא רוסיה.

הסיפור אמנם מסרב למות, אבל עכשיו טראמפ יודע איך להוריד אותו מהכותרות ועל הדרך לשפר בכמה אחוזים את מצבו בסקרים. הוא פשוט צריך לספק לערוצי הכבלים את הרייטינג שהם רגילים לקבל ממנו בעזרת כמה צילומי מלחמה פוטוגניים. ואם זה מלווה בכך שהמנחה בריאן וויליאמס מאן־בי־סי רוטט מהתרגשות כשהוא מתאר בפני הצופים "צילומים יפהפיים של טילים בדרך למטרה" - אז בכלל טוב. את התקשורת פחות מעניין אם הם נוחתים בשדה תעופה ריק, וגם אם האיש שהורה על שליחתם כמעט ולא קורא דוחות מודיעין, או שאת ההחלטה על התקיפה הוא קיבל בעקבות בקשה אישית מצד הבת איוונקה, שמעולם לא נשאה בתפקיד ציבורי, שלא לדבר על ביטחוני.

בנו של טראמפ, אריק, שהקונצנזוס אומר כי הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר המשפחתי, פחות או יותר אישר השבוע ל’טלגרף’ הבריטי את כל החשדות של מתנגדי טראמפ: ההתקפה נועדה להראות כי הוא לא נמצא בכיס של רוסיה, ואיוונקה היא זו שמנהלת לאבא שלה את ההחלטות. "איוונקה היא אמא ונשבר לה הלב לראות את התמונות של התינוקות. אני בטוח שהיא אמרה לאבא שלנו, ‘זה נורא, אתה צריך לעשות משהו’".

זה אכן נורא, אבל טראמפ אוסר על "התינוקות היפים" האלה להיכנס לארה"ב כפליטי מלחמה, וגם אין לו הרבה עניין בבניית אסטרטגיה קדימה. הוא צורך בממוצע שש שעות ביום של טלוויזיה בכבלים, בעיקר פוקס ניוז וקצת סי־אן־אן. את המודיעין שהוא כן מקבל, דורש טראמפ לראות במפות ותצלומים, ומעדיף לקרוא כמה שפחות. ה"ניו יורק טיימס" דיווח בחודש שעבר כי בדרך כלל נשיאים מבקשים לקבל בין שלושה לשישה עמודים כתובים על כל נושא מודיעיני. טראמפ הורה לחברי המועצה לביטחון לאומי שלו לצמצם את הטקסטים לעמוד אחד, ולהגדיל את כמות העזרים הוויזואליים.

"הצבא החזק ביותר בתולדות האנושות נמצא בידי אדם שמקבל את האינפורמציה שלו מהטלוויזיה", כתב השבוע וויל באנץ' ב"אינקוויירר" של פילדלפיה, "הוא נשיא של טלוויזיה שנלחם מלחמה טלוויזיונית. הדבר היחיד שמפתיע זה שלקח לו 11 שבועות להבין שהוא יכול להפציץ את דרכו לשיפור מצבו בסקרים. תוכנית הריאליטי החדשה של טראמפ זכתה לביקורות נלהבות מהאנשים שאת אהבתם הוא רוצה יותר מכל - פרשני טלוויזיה. זו הרגשה שהוא לא ישכח במהירות והוא יודע שהעונה השנייה צריכה להיות טובה עוד יותר".

בתחילת השבוע כבר שלח טראמפ משחתת לחצי האי הקוריאני והזהיר את צפון־קוריאה בטוויטר. העונה השנייה אכן תהיה טובה עוד יותר.

מלחמות אחיתופל

"כשאהיה נשיא לא אשחק גולף בכלל ולא אצא מהבית הלבן, כל מה שאני רוצה זה לעבוד בשבילכם כל הזמן" 

(דונלד טראמפ, בכל אסיפת בחירות)

בתחילת השבוע צולם מסוק חדש ומבריק שעליו כתוב בגדול TRUMP, חונה במנחת החדש שנבנה במיוחד עבור המסוק הנשיאותי, ‘מארין 1,’ במאר־א־לאגו. אין תקדים לכלי תעופה פרטי שחונה במנחת של המסוק הנשיאותי, וזה גם מנוגד לתקנות, אבל זו שבירת נורמה כל כך זעירה בסטנדרטים של טראמפ, שהיא אפילו לא מצאה את דרכה לעיתון ונשארה בגדר רכילות בקרב כתבים פוליטיים שכבר עייפים מדי מכדי להיות המומים.

האתר "פרופבליקה", שזכה השבוע בפרס פוליצר, חשף בשבוע שעבר כי טראמפ, שהבטיח להתנתק לגמרי מעסקיו, עדיין יכול למשוך כספים מהקרן שאותה אמורים לנהל ילדיו ושהוא אמור לא לדעת מה קורה בה. בכל סופ"ש מאז שנכנס לתפקיד הוא מבקר בנכס אחר שלו - מאר־א־לאגו או מועדון גולף במרילנד או המלון בוושינגטון - וכל נסיעה כזו שמתלווים אליה עיתונאים ומדווחת בהרחבה, היא פרסומת חינם לעסקיו הפרטיים.

האיש שבמשך שנים תקף את קודמו, ברק אובמה, על תדירות משחקי הגולף והוצאות הנסיעות שלו, בילה עד היום 17 ימים מנשיאותו הצעירה במגרש הגולף. בשלב הזה של נשיאותם, גם אובמה וגם ג’ורג’ בוש לא שיחקו גולף אפילו פעם אחת. אף אחד מהם, או כל נשיא אחר, גם לא העביר את זמנו הפנוי בעסקיו הפרטיים. ואילו טראמפ, לפי חישוב של "וושינגטון פוסט", מבקר באחד הנכסים שלו בממוצע כל 2.8 ימים.

עד היום ביקר טראמפ שבע פעמים באחוזתו במאר־א־לאגו, או 28 אחוז מתקופת כהונתו לפי חישוב שפורסם אתמול. במהלך ביקוריו הוא מתארח במועדון חברים שמחיר החברות בו התייקר השנה ל־200 אלף דולר. תמורת הסכום הפעוט הזה אדם יכול להיתקל בנשיא ארה"ב על מגרש הגולף ואולי לעניין אותו באיזה דיל. הנסיעות של טראמפ למאר־א־לאגו שבפלורידה עלו עד כה, בפחות משלושה חודשים, 24 מיליון דולר, ולפי סי־אן־אן, בקצב הזה הוא יעלה למשלם המסים בשנה אחת מה שברק אובמה עלה בשמונה. זה לפני שמזכירים את הגברת הראשונה, מלאניה, שנשארה לגור בניו־יורק והשמירה עליה שם תגיע, לפי ה"ניו יורק טיימס", לעלות של 50־60 מיליון דולר בשנה.

ההתעלמות מסעיפי החוקה שמטרתם הפרדה ברורה בין הנשיא לעסקיו, כמו גם השבירה של חוקי האנטי־נפוטיזם, מבלי שיהיו לכך כל השלכות - הן מציאות שהדמוקרטיה האמריקאית לא יודעת איך להתמודד איתה. איפה זה ואיפה הימים שבהם ג'ימי קרטר נאלץ למכור את חוות הבוטנים שהייתה רכושו היחיד בעולם כדי למנוע לזות שפתיים. ומילא קרטר, אפילו ריצ’רד ניקסון, סמל ומופת של שחיתות - הנשיא היחיד אי פעם שאולץ להתפטר מתפקידו - מכר את מרבית נכסיו לפני שנכנס לתפקיד. אבל הרעש סביב הנשיאות של טראמפ הוא בלתי פוסק, כל כותרת מחזיקה מעמד בקושי כמה שעות, והאמריקאים שגם ככה מתקשים להישאר מרוכזים יותר מחצי יום, כבר איבדו את היכולת לעקוב.

ב־29 בחודש יגיע דונלד טראמפ לנקודת הציון של "מאה הימים הראשונים", אבן דרך שרירותית שנוצרה בעקבות מאה הימים הראשונים של פרנקלין רוזוולט, שקיבל את ארה"ב בתוך השפל הגדול, ובשלושת החודשים הראשונים שלו הציל אותה ממוות. מאז הפכו מאה הימים הראשונים של כל נשיא לסוג של מבחן לא באמת רציני אבל טוב לרייטינג, וטראמפ מאוד מוטרד מאיך ייראה סיכום מאה הימים הראשונים שלו. הוא אמנם אומר שאף נשיא בהיסטוריה לא עשה יותר ממנו, כי למה שלא יגיד, אבל יועציו יודעים את האמת, רואים את הסקרים והם בהיסטריה. עד כה טראמפ דשדש באזור 35 אחוזי תמיכה - השיעור הנמוך ביותר אי פעם לנשיא מכהן בתחילת כהונתו - ובזכות התרגיל הקטן בסוריה הם קפצו השבוע ל־40. אפילו ההצלחה הגדולה ביותר של הממשל עד כה, מינויו של השופט השמרן ניל גורסאץ’ לבית המשפט העליון, באה רק אחרי שהקונגרס הרפובליקני שינה את הכללים כדי להעביר את המינוי.

לכל זה צריך להוסיף את מלחמת העולם בין סטיב בנון לג’ארד קושנר, בה נראה יותר ויותר כי קושנר מנצח. טראמפ הבהיר השבוע ל"ניו יורק פוסט" ש"בנון לא היה מעורב בקמפיין שלי עד שלבים מאוחרים מאוד, אפילו לא הכרתי אותו לפני כן. אני האסטרטג של עצמי, אני לא צריך אסטרטגים. סטיב בחור טוב, אבל אמרתי לו ולג’ארד לסדר את העניינים או שאני אעשה את זה". טראמפ, ששינה השבוע את דעתו מקצה לקצה גם בכל מה שקשור לסין ושכח לגמרי שהבטיח לנתק את ארה"ב מהגלובליזציה, ייקח כנראה את הצד של החתן. אם להאמין ל"ניו יורק טיימס" שדיווח ביום רביעי כי בנון קרוב להפסיד במלחמה וללכת הביתה, גם אלף כבאים לא יצליחו לכבות את השריפה הזו.

האתר "פוליטיקו" סיפר השבוע על פגישת חירום של כ־30 מאנשי צוות הבית הלבן, שנועדה לשנות את המסלול ולמתג מחדש את טראמפ. הנוכחים חולקו לשלוש קבוצות, כל אחת קיבלה לוח וגיר, והכינה רשימות של הצלחות שאפשר להתגאות בהן ומה עוד אפשר להשיג עד ה־29 באפריל. "יש לנו שבועיים לשנות את הצורה בה אנשים רואים את הנשיאות הזו, או שאנחנו בצרות", הדליף אחד המשתתפים ל"פוליטיקו", רגע לפני ששון ספייסר יצא לתדרוך היומי וגילה לעולם שלהיטלר היו "מרכזי שואה". ¿

חם, חם, מתקרר | יאיר נבות, מוסקבה

כך עברו בקרמלין, בדומה ובתקשורת הרוסית ממחיאות כפיים לעקיצות ולגלוגים כלפי נשיא ארה"ב

השבוע האחרון מסמל כנראה באופן ברור את סופה של האשליה כאילו כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן תביא לירח הדבש בין רוסיה ארה"ב לאחר ההידרדרות תחת ממשל אובמה. אחרי התקיפה הכימית באידליב והתגובה האמריקאית בעקבותיה, שני הצדדים מסכימים כנראה בדבר אחד: יחסי המדינות נמצאים בשפל, שפל חדש.

ביום רביעי השבוע הצהיר הנשיא פוטין שרמת האמון בין המדינות, בעיקר בתחום הצבאי, לא רק שלא השתפרה אלא אף הידרדרה. שעות לאחר מכן, ולאחר שנועד עם הנשיא פוטין בקרמלין, אמר שר החוץ האמריקאי רקס טילרסון כמעט את אותן המילים, וקבע שרמת האמון בין המדינות נמוכה. באופן חריג לא איפשר הקרמלין לעיתונאים להיות נוכחים בזמן הפגישה או אפילו לצלם תמונות של השניים. התמונות והחיוכים המעושים הורדו לדרג נמוך יותר, בפגישה של טילרסון עם לברוב.

אם היה ירח דבש בין ארה"ב לרוסיה בעידן טראמפ, ובהחלט ניתן להגיד שהיה, הוא נגמר תוך זמן די קצר. בחודשים ינואר ופברואר הוזכר שמו של טראמפ בתקשורת הרוסית אפילו יותר פעמים משמו של הנשיא פוטין - אירוע חסר תקדים. התקשורת הרוסית היללה את טראמפ לפני ואחרי השבעתו, והעניקה לו סיקור אוהד ומלטף, תוך הדגשה של דבריו בזמן מערכת הבחירות, מהם השתקף רצון לשפר את הקשרים עם רוסיה ולצמצם בין השאר את תמיכת ארה"ב בנאט"ו.

לאור זאת, השינוי הדרמטי בחודשיים האחרונים כלפי טראמפ וממשלו הוא לא פחות מפתיע. תרמה לכך ללא ספק עננת החקירות המתנהלות בוושינגטון הבודקות את קשריהם של אנשי טראמפ עם רוסיה, בראשם היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין שאולץ להתפטר בבושת פנים. השינוי ביחס לטראמפ בולט מאוד בתקשורת הרוסית, בעיקר הממלכתית, וזו נקודה חשובה, משום שזו מבטאת פעמים רבות את "רוח המפקד" בקרמלין. יותר ויותר כלי תקשורת מביעים ספק ביכולתו של טראמפ להביא לשיפור אמיתי ביחסים. חלקם מצביע על בלבול וחוסר עקביות של הנשיא, ואף מתייחס אליו כעת באותה רוח נשכנית שכה אופיינית כלפיו בתקשורת המערבית.

 השבוע התפרסמה במגזין של העיתון "נובאייה וורמיה" ("זמנים חדשים") תמונת שער של פוטין וטראמפ אחד מול השני תחת הכותרת "'ראש בראש' - טראמפ ופוטין מתנגשים בסוריה". בגוף הכתבה נכתב כי בפעם הראשונה מאז תום המלחמה הקרה ישנה סכנה של עימות צבאי ישיר בין רוסיה לארה"ב, וזו לא תהיה פשוט "מלחמה קרה", אלא דווקא חמה, כזו שעד עכשיו נמנעה. בעיתון אחר נכתב השבוע על טראמפ כי אף נשיא אחר לפניו לא "הצליח" בתוך שלושה חודשים בלבד "לדחוף את העולם קרוב כל כך לקצה". 

Tzipis@ynetus.com