אצבע על הכפתור

אחרי שההמולה נרגעה והתחקירים הסתיימו, לסגן רון שביט היה ברור למי הוא מרים את הטלפון הראשון. "התקשרתי לאמא", הוא נזכר, "ואמרתי לה: 'תפתחי חדשות, זה הבן שלך עשה". הטלפון הראשון של סגן דימה קיסילוב, לעומת זאת, היה לאבא שלו. "שאלתי אותו אם הוא שמע מה היה באילת, כי פחדתי שאולי הוא דואג", הוא מספר. "אבל מתברר שהערתי אותו. אז סיפרתי לו, והוא קצת התלהב וחזר לישון". את סגן־משנה חן שקד אמא הצליחה להקדים ולהתקשר לפני שמותר היה לו בכלל לספר לה מה קרה. "היא התחילה לשאול 'מה שלומך, איך עוברת השבת, הכל בסדר?'" הוא מחייך. "אמרתי לה 'אמא, אני אדבר איתך אחר כך', ורק אחרי שקיבלתי את האישור לספר לה התקשרתי בחזרה. היא אמרה לי 'כל הכבוד, אתה שומר לנו על המדינה', ורק אז התחלתי באמת להתרגש ולהבין שעשיתי משהו חשוב".

רון, דימה וחן הם הפנים של הלוחמה החדשה. הם אומנם מדברים בביישנות, לפעמים קצת בשקט, מזיזים קלות את הכיסא המשרדי בחדר התדרוכים של בסיס חיל האוויר בחצור ומחייכים במבוכה כשהם מספרים על היירוטים שלהם — אך הם, המיירטים, יחד עם לוחמי הסייבר של צה"ל, נמצאים כיום בחזית של המאבק נגד האיומים על ישראל. כדי להיות לוחם כיום לא צריך בהכרח סכין בין השיניים, אלא דווקא יכולות טכנולוגיות מפותחות ואומץ להכריע בפרק זמן של שניות על יירוט של כיפת ברזל, פטריוט או חץ. זה המצב ביחס לאיומי ההווה — והוא נכון שבעתיים ביחס לאיומים שצופנים העימותים הבאים.

כל אחד משלושתם אחראי על אחד היירוטים האחרונים הבולטים. האחרון שבהם התרחש לפני כחודש, כאשר טיל נורה מסוריה לעבר ישראל ויורט על ידי טיל חץ. מדובר באירוע נדיר מאוד של שיגור חץ, וחן — בקושי בן 20 — היה מי שנתן את ההוראה ולחץ על הכפתור. חודש לפניו היה זה הרגע הגדול של דימה בן ה־23, כאשר מטח של ארבע רקטות נורה מכיוון סיני לעבר אילת — והוא היה זה שנתן את ההוראה ליירט אותן, באמצעות כיפת ברזל.