רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלי דסה אלי דסה
    המוסף לחג • 15.04.2017
    "היו הרבה רגעים קשים אבל לא היה לי רגע של שבירה. אחרי כל הקושי והכאב, רון הוא חלק מהמשפחה ואנחנו משפחה מאושרת"
    לא ההסכם למען עובדי הקבלן. לא הדיונים מול האוצר או הוועדים הגדולים. אפילו לא הקרב הלוהט מול יחימוביץ' • המאבק האמיתי של אבי ניסנקורן מתנהל יום-יום בבית, על העתיד של בנו רון (16), הסובל מאפילפסיה קשה הגורמת לפיגור התפתחותי עמוק ולאוטיזם • יחד עם אשתו אנדריאה, רופאה מומחית בנוירולוגיית ילדים, הם מספרים בכנות על הגילוי ("בהתחלה הייתה לי נטייה להדחיק") • על ההתמודדות ("העובדה שאני רופאה עשתה את הדברים למורכבים יותר, כי אני יודעת את כל האמת") • ועל הכאב ("עד היום זה קיים במידה מסוימת. הקושי להשלים")
    אמירה לם | צילום: אלי דסה

    גם בישיבות שמתגלגלות לעיתים ימים על ימים בלשכתו, גם במרתוני הדיונים האינטנסיביים ביותר, תמיד מגיע הרגע הזה, בסביבות השעה 6:00 לפנות בוקר, שבו יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן טופח לפתע בידו על השולחן ואומר: "זהו, חבר'ה, אני יוצא". לא חשוב עד כמה הדיון מתלהט, עד כמה הקפה בספלים מתקרר, הוא נוטש לשעה, נכנס לאוטו ונוסע הביתה להוד־השרון כדי להעלות את בנו רון בן ה־16, הלוקה באפילפסיה קשה המלווה בפיגור התפתחותי גדול, להסעה אל המסגרת החינוכית המיוחדת שבה הוא לומד.

      

    אבי ניסנקורן ואישתו אנדריאה | צילום: אלי דסה
    אבי ניסנקורן ואישתו אנדריאה | צילום: אלי דסה

    משיחות מתמשכות איתו מתברר שמעבר למאבק כזה או אחר מול מעסיקים או מול הוועדים הגדולים, וכעת גם מול שלי יחימוביץ', יש בחייו מאבק אחד מאתגר ומתמשך, aאותו הוא מנהל כבר שנים כתף אל כתף לצד אשתו ד"ר אנדריאה ניסנקורן — המאבק על עתיד בנם.

     

    יש זיקה גדולה בין הסיפור האישי שניסנקורן מביא איתו מהבית לבין התפיסה שלו את תפקיד יו"ר ההסתדרות, הוא מרגיש. בתקופה האחרונה, למשל, בכל פעם שהיה מגיע לדיון במשרד האוצר, היה חולף על פני אחד השומרים, אדם בן 40 המועסק כשומר בעבודה קבלנית במשך כ־20 שנה. לפני כשנה, ב־2:00 בלילה, רגע לפני שנחתם הסכם מסגרת של 10 מיליארד שקל במסגרת מאבק עובדי הקבלן, הודיע ניסנקורן לכחלון: "אני לא סוגר איתך עד שאתה לא קולט את הבחור הזה להעסקה ישירה". והוא נקלט.

    דיון בועדת הכלכלה | צילום: אוהד צויגנברג
    דיון בועדת הכלכלה | צילום: אוהד צויגנברג
     

    "אם יש משהו שלמדנו מהגידול של רון זה בעיקר לראות אנשים", אומרת אשתו אנדריאה. "החוק להעסקת עובדים עם מוגבלויות זה הבייבי שלו. אני זוכרת שפעם היה צריך לסגור הסכם עם משרד החוץ, הייתה שם רשימה של מפוטרים, וברשימה היה צעיר עם מוגבלות שכלית שרצו לפטר אותו, ואבי לא היה מוכן לחתום על ההסכם. הוא אמר לי אז 'אני לא אהיה מסוגל להסתכל בעיניים של הבן שלנו אם העובד הזה מפוטר', ככה שכל העניין של רון קיים ברקע הדברים".

    ניסנקורן עם הרצוג | צילום: מוטי קמחי
    ניסנקורן עם הרצוג | צילום: מוטי קמחי
     

     

    "בהתחלה סירבתי להודות"

    אנדריאה ניסנקורן, רופאה המתמחה בנוירולוגיית ילדים, מצטרפת לשיחה שלנו רק באותו קטע שנוגע לרון. התסמונת שבה לוקה בנם נופלת בדיוק על תחום ההתמחות שלה כמנהלת שירות למחלות נוירולוגיות נדירות בבית החולים לילדים ע"ש ספרא בתל השומר.

     

    "אני מטפלת בעיקר בילדים עם מחלות נוירולוגיות קשות, עם פגיעה התפתחותית קשה, עם פיגור, אוטיזם, אפילפסיות קשות, בעיות מורכבות, לרוב גנטיות. בדיעבד, יש רגעים שאני מרגישה כאילו המקצוע הזה בא להכין אותי למשהו הזה שיקרה בחיי. כשרון נולד הייתי כבר על המסלול בתת־התמחות שלי בנוירולוגיית ילדים. הכרתי מקרים כאלו, אבל בהתחלה סירבתי להודות בחומרת המצב של הבן שלנו. בעצם, הבסיס של המחלה שלו זו אפילפסיה קשה שהיא גם בלתי נשלטת על ידי כל טיפול אפשרי, כולל תרופתי, שגורמת בסופו של דבר לפיגור, לפיגור התפתחותי ולאוטיזם. עוד אז, כמתמחה, ראיתי חולים כאלו, וכשרון נולד ראיתי את זה מתהווה לי מול העיניים".

     

    אבי: "אני חושב שלאנדריאה כרופאה יש קושי נוסף. כשיש ילד חולה בתחום ההתמחות שלך זה מגדיל את האחריות שלך. בעצם, היום היא הרופאה המטפלת שלו, אז יש לה אחריות כפולה, גם כאמא וגם כרופאה".

     

    אנדריאה: "העובדה שאני רופאה עשתה באמת את הדברים למורכבים יותר, כי אני יודעת את כל האמת. אי־אפשר לתת לי את זה בעטיפה יפה ולהמתיק לי את זה. כשאני נותנת לחולים שלי או להורים שלהם את התמונה, אני תמיד משאירה איזה שובל של תקווה, ולעצמי כבר לא הייתה לי האפשרות להשאיר שובל כזה.

     

    "וזה קשה גם כי אני מטפלת בילדים אחרים עם אפילפסיות אחרות, והם מתקדמים, ואני יכולה לעזור להם להתקדם, וזה מצוין כמובן, אבל לרון, לבן שלי, אני לא יכולה בגלל סוג האפילפסיה. אני רואה איך כולם מסביב מתקדמים מבחינה התפתחותית ורק הבן שלי נשאר תקוע. וזה פצע שנפתח בתוכי בכל יום מחדש ולא נרפא.

     

    "היה רגע, כשהבנתי לאיזה כיוון זה הולך, ששקלתי לעזוב את ההתמחות וללכת לתחום אחר, אבל בסוף החלטתי כן להישאר. בהתחלה לא עסקתי ספציפית באפילפסיה, בסוף החיים הביאו אותי לזה שזה התחום העיקרי של ההתעסקות והמחקר שלי. יכול להיות שדווקא רון בסוף היה זה שדחף לזה, כי תמיד יש לי פינה במחקר למחלה שלו. אין יום שאני לא מחפשת טיפולים חדשים וחומר חדש, זה נושא שאני נשאבת אליו".

     

    אבי: "יש לנו שני בנים, אורי ורון. אורי בן 19, היום בצבא, גדול בשלוש שנים מרון. רון נולד תינוק בריא, אבל בגיל מאוד צעיר הבנו שיש לו אפילפסיה. אנדריאה זיהתה אצלו ריצוד בעיניים. בחודשים הראשונים הייתה לי נטייה להדחיק".

     

     

    אנדריאה: "בפעם הראשונה הוא התחיל עם הפרכוסים כשהיה בן ארבעה חודשים. זה היה באמצע הלילה. התעוררנו, ראינו אותו מפרכס ונסענו לבית חולים. לקחנו איתנו גם את אורי. אני זוכרת את הרגע, ידעתי גם מה המשמעות של זה. הבנתי שזה הולך לכיוון הקשה הזה, אבל לא ידעתי עד כמה. בהתחלה, כמו שאבי אומר, יש המון הדחקות".

     

    אבי: "זה לא שהיה ניסיון להדחיק את עצם המחלה, כמו את ההשלכות שלה. תראי, אפילפסיה זו מחלה עם טווח מאוד־מאוד רחב, ההתקפים יכולים לבוא פעם אחת בחיים או כמה פעמים ביום. ולרון, התחוור לנו, יש אפילפסיה יחסית קשה. כשהוא היה תינוק היו לו די הרבה התקפים, כמה פעמים בשבוע. היום זה קצת יותר נשלט.

     

    "באיזשהו שלב אתה מבין שזה הולך להשפיע על כל החיים, שזה מצב שמצריך טיפול והשגחה שוטפים. השלב של ההשלמה מאוד ארוך. כמעט בכל מחלה שלב ההשלמה הוא קשה, אלא אם כן זו מחלה שהיא חד־ערכית, שאתה יודע בדיוק מה המצב וכו'. אבל במחלות אחרות שלב ההשלמה ארוך. עד היום זה קיים במידה מסוימת, הקושי להשלים".

     

    אנדריאה: "גם כשהתחלתי להבין מה זה, לזהות את המחלה לעומקה, נלחמתי בקבלה של המשמעות הרבה שנים. זה טבעי. אני רואה את זה גם אצל מטופלים שמגיעים אליי, וגם עם רון. עם כל הידע שלי, לקח לי זמן להודות. בכלל עד גיל שנתיים הוא היה ילד מבריק, בעניינים האלו לא תמיד מתגלה התמונה כולה מההתחלה, אבל אז הוא התחיל להידרדר לאט־לאט. הייתה רגרסיה קוגניטיבית ורגרסיה אוטיסטית, אבל המשכתי בכל פעם להעלות איזו אפשרות אחרת, אולי מדובר באפילפסיה אבל מסוג אחר, אולי יותר קלה. אבל אחרי כמה שנים היה איזה רגע מטלטל של התוודות. זה קרה כשהוא היה בן 6, קיבלנו אבחנה גנטית חד־משמעית שאכן מדובר בסוג של אפילפסיה קשה גנטית, וכבר אי־אפשר היה להתחמק מזה".

     

    יחימוביץ
    יחימוביץ

    "אבא טוב גם בעומס"

    שניהם עובדים מסביב לשעון. ויתור על הקריירה, הם אומרים, אף פעם לא עלה על סדר היום.

    אבי: "לא הייתה לי התלבטות אם להתמודד על תפקידים, וגם עכשיו לא הייתה לי התלבטות אם לצאת לקמפיין. אני לא חושב שדברים צריכים לבוא אחד על חשבון השני. אני אבא טוב גם מהמקום הזה העמוס".

    אנדריאה: "אנחנו מאמינים שכל אחד צריך להגשים את עצמו, ואנחנו מעריכים ומכבדים אחד את השני ואת הקריירה אחד של השני. היו תקופות, כשהייתי עושה תשע־עשר תורנויות בחודש, אז אבי היה דווקא דמות יותר קבועה בבית עם הילדים. הוא היה כל לילה בבית. הבן שלנו הגדול אורי היה כל כך כרוך אחרי אבי, שהוא היה כל לילה קורא לו חמש פעמים בלילה. פעם, כשאני ירדתי אליו, הוא אמר: 'אמא, אני כל כך אוהב את אבא'.

     

    "לרון יש מטפלת שזו המטפלת שלו מאז שהיה תינוק, אבל ברגע שאני באה הביתה היא הולכת".

     

    אבי: "בימים כתיקונם אני משתדל להגיע הביתה עד 23:00-22:30, ורון לא נרדם, הוא מחכה לי. אני מרדים אותו, משוחח איתו, משתף אותו במה שעבר עליי, מלטף לו את הראש, יושב לידו עד שהוא נרדם. אם יש דיון שמתארך אחרי 23:00 אני יודע שהפסדתי, שהוא נרדם בלעדיי".

     

    אנדריאה: "אבי עובד באמת המון שעות. אבל הוא עדיין שותף מלא. כשהוא חוזר הביתה, אם הוא מצליח להגיע עד 23:00-22:30, והוא משכיב את רון לישון, זה מאפשר לי קצת להשקיע בעבודה שלי, לעבוד על המחקר שלי, ובבוקר הוא שם אותו בהסעות. רון זקוק לזה, והקביעות חשובה לו".

     

    אני מניחה שבתוך זה יש רגעים קשים.

     

    אנדריאה: "כן, משפחה עם צרכים מיוחדים היא בעצם מבודדת. אף אחד לא באמת מבין אותך, רק אחים לצרה. קשה להסביר לאחרים מה אתה מרגיש. קשה להסביר את הפחד שיש לך מהעתיד. הפחד מהלא נודע".

     

    אבי: "אני חושב שיש לנו זוגיות מאוד חזקה, זה נותן כוח. אני באופן כללי אדם אופטימי באופי שלי. היו הרבה רגעים קשים אבל לא היה לי רגע של שבירה. אחרי הכל, רון הוא חלק מהמשפחה ואנחנו משפחה מאושרת. אם צריך לפרוק קצת ולהתאוורר, אנדריאה ואני עושים צעידות. אנחנו עושים הליכות, שנינו".

     

    אנדריאה: "אבי טיפוס יותר אופטימי ממני, אני מטבעי יותר פסימית, אבי רואה את עובדות החיים כעובדות החיים. אני נלחמתי בהן הרבה שנים. היום אני כבר אומרת: אני מאוד אוהבת אותו וצריכה להבין שזה מצבו. ההשלמה התחילה כשהעברנו אותו למסגרת של ילדים אוטיסטים. בהתחלה הוא היה במסגרת אחרת, של לקויות יותר קלות, שלא התאימה לו. ברגע שהעברנו אותו למסגרת של ילדים עם אוטיזם, זה היה גם להודות שזהו זה.

     

    "תראי, אחרי הכל, אנחנו אוהבים את החיים. אוהבים אחד את השני, אוהבים את הילדים שלנו. את נכנסת לבית וזה בית שמח. עכשיו אני בתקופה אופטימית, הוא מתחיל לקרוא, וזה פותח הרבה אפשרויות חדשות. זה שיש לו את היכולת לקרוא עורר הרבה אופטימיות".

     

    אבי: "רגע קשה במיוחד שאני זוכר היה כשרון, במסגרת הטיפולים לצמצום ההשלכות של המחלה, עשה דיאטה שקוראים לה דיאטה קטוגנית, שאמורה להשפיע על המוח. זו דיאטה איומה, איומה. היא מדמה מצב של צום. בעצם בן אדם בסטטוס של רעב תמידי. זו דיאטה מבוססת שומנים עם מעט פחמימות ואתה אוכל בה מינון מאוד־מאוד קטן, הכל מדוד. אתה יכול לאכול חצי ביצה וביסקוויט אחד. הכל צריך להיות שקול בדיוק בגרמים. הוא עשה את הדיאטה הזאת בגיל שלוש. תחשבי על ילד בגן שכולם אוכלים עוגה והוא לא יכול לקבל. הוא יכול רק במבה אחת, למשל.

     

    "יום אחד הוא יושב לאכול את הצלחת שלו עם החצי ביצה והחצי ביסקוויט, והיה לנו כלב בבית. רון קיבל את הצלחת שלו והכלב קפץ וחטף לו את המנה המדודה שלו. חשבתי שאני מתמוטט מזה, לחשוב מה הוא הרגיש באותו רגע, כשהיה כל כך רעב וניסה להציל את הצלחת שלו. הוא לא בכה. הוא פייטר. הוא נלחם בכלב.

     

    "ביום שהדיאטה נכשלה והוחלט להפסיק אותה, הייתי מאושר. אתה הרי לא אמור לרצות שטיפול רפואי ייכשל, אבל ביום שזה נכשל זה היה יום אושר בשבילי. הוא התחיל לאכול כמו שצריך. קודם כל, חזרה לו שמחת החיים. אבל התמונה הזו עם הכלב לא עוזבת אותי.

     

    "אבל אל תביני לא נכון, רון הוא ילד שמח. הוא ילד מאושר, ילד עם דמיון, עם הרבה מאוד אהבה. הוא נותן הרבה מאוד אהבה והוא ילד חזק־אופי.

     

    גם כילד, עם כל המצב שלו, לא היה כזה דבר שמישהו ירביץ לו. הוא קשוח. הוא לא פראייר. אבל כן, יש רגעים מורכבים. כשזה נוגע לילד שלך הרי זה נוגע במקום הכי עמוק בתוכך".

     

    אנדריאה: "פעם לאורי היה יום הולדת, והיו צריכים להגיע החברים שלו, ובדיוק רון פירכס והיינו צריכים לפנות אותו לבית חולים, והאירוע התבטל. הרגשתי נורא. זו התמודדות יומית של אח לילד מיוחד. אבל אורי הוא ילד נפלא. יש לנו מזל גדול. אני לא בטוחה שהיינו יכולים לעשות מה שאנחנו עושים לולא אורי.

     

    "לכן זה גם לא מדויק להגיד שההתמודדות היא רק שותפות של שנינו, כי בעצם אורי הוא בהחלט צלע שלישית בהתמודדות שלנו. הוא נותן כתף, שומר על האח שלו, מאפשר לנו קצת זמן משלנו.

     

    "אבל צריך להיזהר בעניין הזה, אני תמיד אומרת למשפחות שמגיעות אליי לא לשכוח שהילד הנוסף, הבריא, הוא גם הילד שלהם, לא השותף שלהם. זו טעות שגם אני עשיתי, ובמצבים כאלו נוטים לעשות את זה, לחלוק איתם את האחריות. אני זוכרת שאורי היה שואל 'אמא, הוא יהיה בסדר', ואני הייתי אומרת לו 'אני לא יודעת, אני לא בטוחה'. וזו לא התשובה הנכונה, לילד קטן את צריכה להגיד 'כן, בטח, הוא יהיה בסדר', צריך לתת תשובות פשוטות ואופטימיות. זה מה שאני אומרת היום להורים.

     

    "היה רגע כזה שאמרתי לעצמי: עכשיו צריך לראות איפה מפנים את עצמנו לאורי. גם אבי וגם אני תמיד משתדלים לקחת אותו לבד לאיזשהו משהו משותף לו ולנו".

     

    אבי: "אני חושב שהדבר הקשה זו הדאגה לעתידו של רון. תשמעי, במדינת ישראל אין פתרון לאנשים עם מוגבלות מעל גיל 21, אז זה נופל בעצם על המשפחה. המערכת הציבורית בנושא הזה קיימת, אבל היא הופחתה לפני הרבה מאוד שנים. האמצעים בה יחסית דלים. מה שקיים הוא טוב, אבל לא מספיק. האופציה היום זה הוסטלים או מעין מעונות שרובם מופרטים, יש מעט ציבוריים. רוב הנטל נופל באמת על המשפחה".

     

    אנדריאה הזכירה שלפני שנתיים היית שותף למאבק למען החוק המרחיב את חובת הגופים הציבוריים להעסיק לפחות חמישה אחוזים של עובדים עם מוגבלויות. יכול להיות שהחוק הזה יסייע לו בעתיד?

     

    "רון לא יכול היה להשתלב במסגרת חמשת האחוזים האלה, כי הוא ממש תלוי היום בסביבה, הוא מצריך טיפול שוטף והשגחה שוטפת, ובגלל הנושא של האפילפסיה צריך להיות לידו. כרגע הוא לא בסטטוס שאני רואה אותו משתלב במקום עבודה לאור היכולות שלו.

     

    "אבל השינוי בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלות היה ההסכם הראשון שחתמתי עליו עם כניסתי לתפקיד יו"ר ההסתדרות. מעבר להישג התקדימי עצמו, זה גם העלה את הנושא של אנשים עם מוגבלות, לא רק בהיבט של התעסוקה, לקדמת סדר היום הציבורי. כשמצלצלת אליי אמא שבתה בת ה־35, צעירה עם מוגבלות, נקלטה לקביעות בבנק ואומרת לי שעכשיו הם כהורים ישנים קצת יותר טוב בלילה, אני כל כך מבין את זה, זה נוגע בי ממש".

     

    "הכסף לא חשוב"

    ניסנקורן, עורך דין במקצועו, שימש זמן קצר לאחר שהוסמך לעורך דין, כראש הלשכה המשפטית של האגף המקצועי בהסתדרות. ב־2001 פרש מההסתדרות והקים משרד עורכי דין פרטי שעסק ביחסי עבודה וייצג בעיקר ועדי עובדים גדולים. הוא עזב את המשרד כשחזר להסתדרות ב־2010 ומונה ליו"ר האיגוד המקצועי.

     

    כשיש ילד עם צרכים מיוחדים ועלויות הטיפול בו גבוהות מאוד, אני מניחה שזו לא החלטה קלה לעזוב משרד מצליח וללכת על קריירה ציבורית. היו לכם התלבטויות בנושא?

     

    אבי: "הכסף לא היה שיקול אף פעם. נכון שהרווחתי טוב מאוד בתור עורך דין פרטי. הרווחתי סכומים מאוד יפים, פי ארבעה ממה שאני מרוויח כיום, אבל תשמעי, כסף לא חשוב לי. אנדריאה ואני מרוויחים מספיק בשביל שנוכל גם לטפל בו. אנחנו מאוזנים. ההחלטה לעבור לחיים ציבוריים נעשתה מתוך שלמות רבה ואמונה בדרך, ולכן הייתה קלה. אני מתנהל בראייה שכשאגיע לגיל 80 ואסתכל אחורה על החיים שלי, אוכל להגיד שעשיתי דברים שאני מרגיש שהגשימו את הדרך שלי או את עצמי. לכל אחד יש את הדברים שמממשים אותו. לי היה חשוב לשנות דברים למען החברה. מבחינתי, נתינה וערכים ועשייה למען אחרים, זה הדבר החשוב".

     

    אנדריאה: "הייתה התלבטות, ועשינו את החשבון וראינו שאנחנו כן יכולים להצטמצם. אבי לא היה מאושר בסקטור הפרטי. מבחינתו, המעבר היה עניין של ייעוד. כסף זה לא הדבר החשוב ביותר. מה שקרה עם רון נותן פרופורציות לחיים. אני חושבת שהיום ברור לי מה הדברים החשובים בחיים, וכשאומרים 'העיקר הבריאות' אז באמת הבריאות חשובה. אני חושבת שזה לימד אותנו להבחין בין עיקר לטפל".

     

    אבי: "מה שקורה עם רון לימד אותי הרבה על הכרת האחר ועל התמודדות עם מצבים קשים, על אופטימיות בחיים ועל רבגוניות של החיים. למדתי שהחיים לא חד־ממדיים. גם לא בני האדם. ועם זה אני בא יום־יום לעבודה".

     

    "שלי טובה בטוויטר"

    כשהיה צעיר, היה אבי ניסנקורן אלוף ישראל בריצות קצרות ושיאן הנוער ב־200 מטר. הוא איש תחרותי, נחוש, שמפיק מעצמו את המקסימום במצבי לחץ. את כל אלה הוא צריך עכשיו לגייס לקמפיין שלו מול שלי יחימוביץ' במרוץ לראשות ההסתדרות.

     

    אני מניחה שזה לא פשוט להתמודד מול יחימוביץ' הוורבלית וחדת הלשון.

     

    "לשלי יש הרבה שעות טלוויזיה ותקשורת. לי יש מוניטין. היא כבר ארבע שנים רק מפסידה: בבחירות, כשהרסה את מפלגת העבודה, בבחירות לראשות העבודה, ואחר כך אפילו לאיתן כבל. בחירות לא מנצחים בפוסטים ובטוויטים אלא בשטח, במעשים".

     

    בפוסטים האלה היא טוענת, אולי בצדק, שההסתדרות צריכה "מנהיג, לא פקיד". אתה מודע לדימוי ה"פקידותי" שלך?

     

    "אני חושב שכשאדם עוסק יותר מדי בשאלה איזה דימוי יש לו, ויותר מדי עסוק בעצמו, הוא פחות מדי עוסק בעשייה ובציבור שאותו הוא אמור לשרת. אני זה אני, בלי מסכות ובלי שטיקים, ואין לי שום כוונה לייצר דימויים כאלה ואחרים. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם נחוש, תחרותי ומאוד הישגי. מי שנוכח בחדרי משא ומתן ובחזית המאבקים שניהלתי מכיר את הנחישות שלי. בדרך כלל הצד השני למשא ומתן אומר את זה לגנותי, אבל אני גאה בכך שאני עומד על העקרונות החשובים. להיות מנהיג עובדים זה לא משהו שיש עליו 'מניואל', דף הנחיות. מעשים בונים מנהיגות, ולא שום דבר אחר.

     

    "שלי הייתה עיתונאית ומחוקקת, אך מפה ועד להיות יו"ר ההסתדרות המרחק הוא רב. שלי מעולם לא פתרה משבר אלא רק הכניסה את הגופים שבהם הייתה מעורבת למשברים. היא פעם ישבה במשא ומתן עד השעות הקטנות והביאה פתרונות? אני, והאנשים שהולכים איתי בהסתדרות, פתרנו מאות משברים לאורך השנים והבאנו הישגים, ואת רואה שגם המשק מצליח לתפקד. את מתארת לעצמך את שלי יו"ר הסתדרות?"

     

    למה לא?

     

    "כי זו מישהי שכל הקריירה שלה בנויה על דיבורים. היא מסוגלת לנהל גוף של כ־1,000 עובדים? מחר תהיה בעיה במפעל, מה היא תעשה? עוד טוויט? עוד פוסט? הרי בסופו של דבר ההחלטה שלה לרוץ נגדי בהסתדרות היא החלטה אישית ברמה של קריירה. זו לא החלטה ערכית או אידיאולוגית.

     

    "יש עובדה אחת: גם היא וגם איתן היללו אותי כיו"ר ההסתדרות עד לפני כמה חודשים, אבל זאת שלי, פעם היא הייתה בעד עמיר פרץ ופעם נגדו. פעם הייתה בעד עופר עיני ועכשיו נגדו. פעם נגד כבל ועכשיו שותפה שלו. פעם נגד דרעי ועכשיו שותפה שלו. את שלי מעניינת רק שלי. פעם היא אמרה בכל מקום שאני יו"ר הסתדרות מצוין, ועכשיו לא מפסיקה בקמפיין השחרה. הכל אצלה זה ספינים, הכפשות חסרות בסיס ואינטרסים".

     

    הייתם מקורבים בעבר.

     

    "אפשר להגיד שהיינו מיודדים, אפילו עזרתי לה בפריימריז להיבחר ראשונה. היא ביקשה שאתמוך בה, נפגשנו פה בחדר וקראתי לחברי מפלגת העבודה להצביע בשבילה. היא גם התקשרה אליי למחרת, אחרי התוצאות של הפריימריז, ומאוד הודתה לי".

     

    אז איפה התחיל הקרע?

     

    "סביב נושא ההצטרפות לממשלה. כשהיו מגעים בין הרצוג לנתניהו חשבתי שצריך ממשלת אחדות. חשבתי שאם יש סיכוי להשפיע מדינית, לעשות שינוי כלכלי־חברתי וקצת להוריד את השסע, צריך לתת לזה הזדמנות. ושלי בהרבה שיחות פנימיות אמרה לי שהאופציה של ממשלת אחדות בתנאים מסוימים זאת אופציה טובה. אבל בסופו של דבר היא הלכה לכיוון מאוד קיצוני בזמן המשא ומתן, וזו זכותה. אבל המתקפה הקשה על בוז'י, אחרי שהיא העבירה לי מסר שהיא רוצה לבדוק בדיקה רצינית את ממשלת האחדות, צרמה לי. זה חרה לי, כי מה שאמרה לי בנושא לא תאם את ההתנהלות הקיצונית שלה נגד ממשלת האחדות אחר כך.

     

    "אני לא אומר שהיא לא דיברה אמת, אבל היה פה חוסר פרופורציה די קשה. אני חושב שזו אולי הייתה הנקודה שבה איבדתי אמון בדרך שלה. ממנה ציפיתי שהיא תהיה אמינה, ואצלי כשנשבר האמון עם אדם אז הוא נשבר. בקטע הזה אני אדם די קשה, ובתקופה האחרונה לא היינו בקשר. חוץ מזה, בכל הנושא הזה היה עוד משהו שהפריע לי — השפה שלה. אתה לא קורא ליו"ר המפלגה שלך 'כלבלב', אתה לא קורא לו ככה. זה לא מכבד את המפלגה שלך".

     

    איך נודע לך על מה שכונה ה"דיל" בינה לבין כבל?

     

    "הבנתי שהם הולכים לעשות הסכם, אבל על פרטי ההסכם וההקלטה של איתן כבל נודע לי מהתקשורת כמו לכולם. זה הפתיע אותי, כי איתן כבל ישב אצלי בחדר ואמר לי דברים הפוכים עשרה ימים לפני כן.

     

    "הדבר שהיה בעיניי הכי קשה בהקלטה של איתן היה שהוא אמר שההסתדרות לא מעניינת אותו. אני חושב שאסור להיות סלחן כלפי כזה דבר. איך אדם שרצה להיות יו"ר ההסתדרות ועכשיו בא בשותפות עם מי שרוצה להיות יו"ר ההסתדרות אומר שההסתדרות לא מעניינת אותו? אין לך בושה? הרי ברור שגם היא לאחר ההפסד תארוז את הדברים ולא תישאר פה דקה. היא תשאיר את ההסתדרות לשותפה הבכירה שלה ש"ס, שנתנה לה 25 אחוז מהסיעה, ותיעלם לה".

     

    מצד שני, לפני כחודש פורסם על דיל נגדי שלך עם אותם אנשים שהקליטו את כבל, שנתת להם משרות ב־40 אלף שקל לחודש.

     

    "היה הסכם קואליציוני עוד בדצמבר, על דעת איתן כבל, שלפיו אנשים בסיעה, מובילי הסיעה, שאיתן קבע אותם כמובילי הסיעה, לא אני, קיבלו תפקידים נבחרים. כמו כל הסכם קואליציוני. זה לא היה קשור בכלל לקלטות. אני לא הייתי מעורב בנושא ההקלטות, ההקלטות הגיעו לתקשורת ואליי באותו זמן. זאת אומרת, דרך התקשורת. אני לא הייתי מודע להקלטות האלה. ההסכמים האלה נחתמו בדצמבר בתמיכת איתן, ומה שהתפרסם זה ספין מכוער מבית מדרשה של שלי. אלו תפקידי נבחרים. זה כמו שתגידי 'איך ביבי נותן תפקידי שרים?' תבדקו מה היה בהסכמים הקואליציוניים הקודמים, לא תמצאי הרבה הבדל".

     

    למרות מה שאתה אומר על יחימוביץ', עובדה שיש ועדים שעוזבים אותך ועוברים אליה. כמו אלון חסן, פנחס עידן מרשות שדות התעופה, הוועדים של הבינלאומי וסאפ.

     

    "חבל להיגרר אחרי ספין של יחימוביץ'. יותר מ־2,000 ועדים תומכים בי. את התמיכה של יושבי ראש ועדים בשלי אפשר לספור על כף יד אחת. בסופו של דבר, ציבור העובדים והגמלאים ישפוט מי עשה עבורם במשך שלוש שנים. אני מסתובב בשטח, נפגש עם ועדים, עם עובדים וגמלאים, פוגש אנשים נפלאים, מכיר רבים מהם משנים של עשייה והתמודדות משותפת ומרגיש את האהדה והחום. יחימוביץ' חשבה שהיא רק תגיד 'אני מתמודדת' ויהיה סחף לכיוונה, אבל המציאות הפוכה".

     

    "לא בובה של עיני"

    הוא נולד בעפולה, לזוג הורים שעלו לארץ מפולין, וגדל במשכנות הצוות הרפואי בבית חולים העמק. מאוחר יותר למד משפטים בתל־אביב, שם פגש את אנדריאה, אז עולה חדשה מרומניה, שלמדה שם רפואה. את ההתמחות עשה ביחסי עבודה, "אם אתה רוצה להיות אדם משפיע חברתית, זה התחום. אני מדבר, כמובן, על משפט עבודה קיבוצי, לא משפט עבודה פרטי. כל החיים עסקתי במשפט עבודה קיבוצי, גם בהתמחות וגם בעבודה שלי כעורך דין פרטי. גם בתוך ההסתדרות. אתה נוגע בהמון אנשים במה שאתה עושה".

     

    עמיר פרץ היה זה שהביא אותו בצעירותו להסתדרות. עיני החזיר אותו אליה מהשוק הפרטי ומאוחר יותר אף מינה אותו ב־2014 ליורשו, כך שבעצם זו הפעם הראשונה שבה הוא עומד לבחירה. "אני חושב שהבחירות האלה זה גם דבר בריא להסתדרות. למרות שהרבה מאוד מהמסרים שמעבירים כרגע הם לא נכונים ופוגעים בה".

     

    אומרים שעופר עיני מושך גם היום בחוטים, שהוא ממשיך לשלוט בהסתדרות דרך אחיו ודרך אחרים כמו קובי טריפטו, יו"ר רשת עמל, דודי גיל, ודרך אשתו רוית דום, מנכ"לית רשת עמל.

     

    "עופר הוא אדם ראוי, הוא היה יו"ר הסתדרות מצוין ששירת במשך עשרות שנים את ציבור העובדים והביא הישגים רבים לעובדים. אבל אין לו היום מעורבות בהסתדרות. מי שמנהיג את ההסתדרות זה אני. אגב, כשהיה לשלי אינטרס היא העריצה את עופר. כל העניין סביב המעורבות של עיני זה קמפיין של שלי ו'דה מרקר' וזה בולשיט אחד גדול.

     

    "מהיום שעופר הפסיק להיות יו"ר ההסתדרות הוא לא מתערב באיגוד המקצועי, הוא לא מתערב בניהול. אני לא מערב אותו. אני חבר שלו, אני מכבד אותו. אני גם חושב שהוא איש ראוי. אבל אין שום קשר בין זה להסתדרות ולאיגוד המקצועי".

     

    "התנגדתי לחוק התאגיד"

    עוד נושא חם על שולחנו של יו"ר ההסתדרות ועל סדר היום של הבחירות לארגון הוא סוגיית תאגיד השידור הציבורי. עושה רושם שלא רק לנתניהו "התאגיד חמק בצוק איתן" אלא גם לניסנקורן, שמתפקידו היה למנוע מקרה של סגירת גוף ציבורי על עובדיו. כמה מהם אף בחרו לציין את ההסדר בהפגנה מאולתרת מחוץ לביתו בשבוע שעבר. היריבה יחימוביץ' מנגחת אותו ושואלת לא פעם איפה היה לפני שלוש שנים.

     

    אז איפה באמת היית?

     

    "אני מעולם לא זיגזגתי בנושא רשות השידור והתאגיד. הדעות שלי שם תמיד היו מאוד יציבות. אחרים זיגזגו ואני סופג עכשיו את ההפגנות מולי. אני חשבתי שהחוק הוא חוק גרוע כשהוא חוקק לפני שלוש שנים. לקחו גוף וריסקו אותו בלי לחשוב על ההשלכות, ביו היתר על העובדים הקיימים, ובלי לחשוב בצורה באמת מובנית איך אתה מקים שידור ציבורי איכותי חדש. ואנחנו כולנו סובלים היום מאותו חוק. אני התנגדתי לחוק, ובסוף חוקקו אותו באופן חד־צדדי. בסופו של דבר, אני הקטנתי את הנזק בחוק הזה".

     

    איך?

     

    "ההסתדרות בראשותי היא היחידה שעמדה לצד העובדים בשנים האחרונות. ללא הפעילות שלי, העובדים כבר היו מפוטרים לפני שלוש שנים ללא תנאי פרישה. כיום עלות תנאי הפרישה הממוצעים עומדת על 700 אלף שקל לעובד, ותנאי הפרישה עוד ישופרו במקומות שבהם קיימים עיוותים. מספר עובדי רשות השידור שחייבים לקלוט עומד על 450 והמספר עוד יגדל.

     

    "בקיץ האחרון הייתי שותף להארכת פעילות רשות השידור. כל התקשורת, למעט אנשי רשות השידור, תקפו אותי על המהלך. עמדתי בנושא היא ברורה ועקבית: אני לא נכנס לשאלת הפלטפורמה, יש לי השגות רבות, אבל תפקידי המרכזי הוא לעמוד לצד העובדים ולהיאבק למענם, הן ברשות השידור והן בתאגיד. מתייחסים לעובדים כאל כלי משחק ולא נסכים לכך. הודעתי על סכסוך עבודה כללי במגזר הציבורי, ולאחר פסח נחליט על צעדי ההמשך. העקרונות ברורים: כמה שיותר מקומות עבודה, הדגש הוא על המשך תעסוקה לעובדי התאגיד ולעובדי הרשות. מי שלא ימשיך לעבוד צריך לקבל תנאי פרישה מיטיבים, ונדאג למקסום שלהם".

     

    נתניהו באמת רצה לפרק ממשלה רק בגלל התאגיד?

     

    "אני לא יודע אם זה רק התאגיד, אבל אני חושב שזה תחום התקשורת באופן כללי שכרגע עומד על הפרק, יש התמקדות גדולה בו. אני חושב שנתניהו זיגזג בנושא רשות השידור והתאגיד, זגזוג מאוד רציני. הממשלה הקודמת העבירה את החוק הזה והתגאתה בו כאחת ההצלחות הגדולות שלה. אני חושב שהתקשורת צריכה להיות עצמאית. זה די ברור. אבל בסופו של דבר, הכל בחיים זה עניין של איזונים".

     

    נראה שבינך לבין שר האוצר כחלון יש קרבה מיוחדת.

     

    "שר האוצר הוא אדם חברתי, וכוונותיו טובות וערכיות. הוא שר אוצר חברתי. אנחנו לא מסכימים על הכל, אך אנחנו מכבדים אחד את השני. יו"ר הסתדרות לא צריך לראות בממשלה אויבת. נאבקים כשצריך, ובכל הכוח, וכשיש בסיס להסכמות, אז צריך גם לדעת להגיע להסכמים לטובת העובדים והגמלאים ולטובת החברה הישראלית. כשכחלון אומר לי שבהעברת עובדי קבלן להעסקה ישירה הוא רואה תיקון עוול ורואה את הוריו לנגד עיניו, זו אמירה חזקה. כשאנחנו באים ביחד לאירוע של העברת עובדי קבלן להעסקה ישירה, אנחנו מעבירים מסר".

     

    אנחנו נפגשים ביום שבו ההסתדרות והמעסיקים הגיעו להבנות שעל פיהן שבוע העבודה במשק יקטן בשעה ולא יעלה על 42 שעות, נושא שניסנקורן נאבק למענו מהיום הראשון בתפקיד.

    אתה רואה בזה את הישגך הגדול?

     

    "אני חושב שההישג הכי גדול זה שכר המינימום. העלאת שכר המינימום זה גם הישג שלדעתי עוד לא הופנם גודלו. כשאמרתי בזמנו שאני הולך להעלות את שכר המינימום ל־5,300 שקל (מ־4,300 שקל — א"ל) ראיתי במבטים של האנשים, גם מתוך הבית וגם מבחוץ, שחושבים שאני הוזה או מכוון גבוה מדי. אבל הנה, הצלחנו להביא עלייה של 1,000 שקלים. זה לא דבר של מה בכך. קיצור שבוע העבודה הוא גם שינוי מאוד חשוב. 42 שעות זה אבן דרך, אבל זה מאבק שיימשך. אני אמשיך להיאבק עד שאגיע ל־40 שעות עבודה בשבוע. אני לא אוותר, אני הרי יודע טוב מאוד כמה חשוב שיהיו גם שעות להקדיש לבית, למשפחה".

     


    פרסום ראשון: 15.04.17 , 21:44