כמו כל לוחם בצנחנים בשנות ה־90, גם אני הכרתי את אל"מ (מיל') פינקי זוארץ, שלימים הפך למפקד בסיס הטירונים בסנור ולאחר מכן היה מפקד גדוד 101.

הוא היה קצין שכולם אהבו, וזו לא מליצה. הוא פשוט היה קצין ובן אדם, לא משהו שאפשר להגיד על כל קצין לוחם בצה"ל. רוצים דוגמה? לאורך כל תקופת שירותו הוא אימץ חייל בודד, שהתגורר בביתו. אני זוכר היטב את רגע פציעתו, כשהיה מפקד החטיבה הדרומית בעזה ואני כתב צבאי צעיר. הימים חלפו, והוא נאלץ להתמודד עם דרמה נוספת שמבחינתו הייתה קשה לא פחות מהפציעה: צלצלה אליי חיילת שהייתה פקידה בלשכתו ואף התגוררה בביתו בהיותו מפקד פו"ם, שנה בערך לאחר הפציעה הקשה, וטענה כי פינקי "שלח ידיים" והתבטא בגסות בתוך הבית.

לא ידעתי איך להתמודד עם המידע הזה. החלטתי לעקוף את דובר צה"ל ולצלצל אליו ישירות. השיחה היתה קשה לשנינו. פינקי התחנן על חייו ונשבע שמדובר בעלילה, שהחיילת החליטה לנקום כי לא קידם אותה בלשכה. הוא ביקש שאדבר עם אשתו, תמי, וכך עשיתי. תמי נלחמה על בעלה כמו לביאה וגם היא טענה שמדובר בעלילה.

חזרתי למתלוננת ושוב לפינקי ושוב למתלוננת ושוב לפינקי, התלבטתי, הצעתי לו שאפרסם את הסיפור בלי שמו – רק כקצין בכיר שהוגשה נגדו תלונה על הטרדה מינית – אולם הוא התחנן על נפשו, טען ש"כולם ידעו שזה אני וזה לא מגיע לי".

המשכתי לבדוק את הפרטים במצ"ח ובפרקליטות הצבאית, ולבסוף החלטתי לוותר על הסיפור, לפחות עד שבמצ"ח יקבעו מי צודק. חשבתי שזה נכון, גם במחיר שהסיפור יתפרסם במקום אחר. יכול להיות שמישהו היה מקבל החלטה אחרת, וזה בסדר, כי תלונה רשמית הוגשה, אבל השיחות עם פינקי, עם אשתו ועם המתלוננת גרמו לי לקבל החלטה אחרת.  

לימים נסגר התיק. פינקי זוכה באופן מוחלט מחשד להטרדות, וננזף רק על אמירה אחת לאותה חיילת, אך לא אמירה בעלת גוון מיני. כשנסגר התיק פרסמתי ידיעה קטנה על זיכויו. זה כמובן לא עזר לו: את התפקיד שאליו היה מיועד ועליו חלם, קצין חינוך ראשי, הוא לא קיבל בגלל החקירה.

ברגע שהפרשה הסתיימה, פינקי החליט שהוא בצבא כבר לא יישאר. חבל. הוא באמת היה חסר בנוף הצה"לי.

בשבט הצנחנים לא תמיד כולם אוהבים את כולם. אבל את פינקי אהבו, אולי כי סימל את תום עידן "הבוקים". הוא היה אדם חייכן, מצחיק, איש ספר וצנחן־מקצוען. יהי זכרו ברוך