משה ורדי, שהיה עורכו הראשי של "ידיעות אחרונות", הלך אתמול לעולמו והוא בן 79.

הוא נולד בתל־אביב בנובמבר 1937. אביו, הרצל רוזנבלום, מחותמי מגילת העצמאות, גם הוא היה עורכו הראשי של העיתון. משה ינק עיתונות משחר ילדותו. כשהיה תלמיד נהג לברוח מבית־הספר כדי לראות כיצד מדפיסים את העיתון. בגיל 14, כך סיפר, הגניב לתוך תיק הכתבות שאביו שלח לעיתון מאמר, שעליו חתם: מאת כתב "ידיעות אחרונות". אחר הצהריים פתח בידיים רועדות את העיתון והתרגש לראות את הידיעה שכתב מודפסת בעמוד 2. כעבור יומיים ניסה שוב את מזלו — וגם הפעם פורסם הקטע. בפעם השלישית אזר עוז ושלח מאמר ארוך. בצהריים חזר אביו הביתה, הכניס את ידו לכיס הז'קט, שלף את המאמר והגיש לו אותו בחיוך, כשהוא אומר: "תודה בשם המערכת". המאמר, מתברר, היה ארוך מדי ולא נמצא לו מקום. כשהחלה במערכת לנסות ולהבין מנין הגיע הטקסט, סודו "נחשף".

קראו את טור הפרידה של משה ורדי מ"ידיעות אחרונות"

כבר אז סימן הנער הצעיר את המטרה שלו בחיים — להתמנות לעורך "ידיעות אחרונות". כאשר התגייס לצבא עבר אומנם טירונות שריון, אך בהמשך הפך לכתב באחד מהביטאונים של צה"ל. במהלך הצבא הכיר את יעל, שהייתה לאשתו. לאחר שחרורו נסעו ללונדון, שם למד יחסים בינלאומיים ושימש כתב העיתון בבירה הבריטית. אולם געגועיו גברו עליו, והוא חזר לישראל היישר אל מכונות הדפוס הרועמות. תחילה היה עוזרו של עורך חדשות החוץ בעיתון, ולאחר מכן התקדם להיות יד ימינו של מרכז המערכת, דב יודקובסקי.

ב־1989, בהיותו בן 52, התגשם חלומו והוא מונה לתפקיד עורך "ידיעות אחרונות". "היה לו חוש בלתי רגיל לכותרות", מספר מי שהיה עורך בכיר בדסק ולימים רכז הכתבים, זאב גלילי, שעבר שנים תחת שרביטו של ורדי, "תמיד ידע לתת את הכותרת הנכונה בזמן הנכון. אני זוכר את הכותרת שנתן בזמן מבצע אנטבה, כשנודע שהחוטף הגרמני הפריד בין יהודים וישראלים ללא ישראלים. הכותרת הייתה — 'המחבל הגרמני עשה סלקציה'. הוא גם היה הראשון לתת צילום ענק על כל העמוד הראשון של העיתון. כך באסון צור וכך באירועים גדולים אחרים".

ורדי עם ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ז"ל | צילום: מיכאל קרמר

"משה היה עיתונאי כמו שרואים בסרטים", מספר רמי טל, עורך לשעבר ב"ידיעות אחרונות". "כשלעיתון היה סקופ — הוא זרח מאושר; כשלעיתון אחר היה סקופ ש'ידיעות' החמיץ — משה היה באבל. הוא אהב חדשות, הבין חדשות, והתקשה להבין את מי שלא אהב חדשות כמוהו. למי שבחר בעיתונות כמקצוע, זו הייתה זכות להכיר אותו, וזכות עוד יותר גדולה — לעבוד איתו".

בשנת 1996, בעקבות פרשת האזנות הסתר, פרש מתפקיד העורך. לאחר שלוש שנים חזר לתפקיד וכיהן בו עד שנת 2004.

גם לאחר פרישתו המשיך לשמור על קשר עם הכתבים ועם העורכים. נהג לשבת בבית־קפה בשכונת נווה אביבים בתל־אביב ולהתעניין בעולם שהיה הדבר המרכזי בחייו במשך כל כך הרבה שנים. גם כשחלה המשיך לרצד בעיניו הניצוץ הסקרני הזה.

הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ו־12 נכדים. בתו, שרית, כתבת הבריאות הבכירה של "ידיעות אחרונות", אמרה אמש: “העיתונות היתה אהבה חייו הראשונה והגדולה של אבי. הוא התאהב בה כילד, והמשיך לאהוב אותה בכל ליבו עד יומו האחרון. הוא היה עורך נחוש ובלתי מתפשר, נאמן אך ורק לאמת ולערכים העיתונאיים, אותם הנחיל לממשיכי דרכו הרבים בעולם התקשורת הישראלי. אשתו, ילדיו, ונכדיו יתגעגעו אליו מאוד”.

אמש עוד לא נקבע מועד להלווייתו.