מדי בוקר, בשעה שש ורבע בדיוק, היה יצחק השליח נוקש על דלתנו. עורך "ידיעות אחרונות" עדיין ישן, ואני קמתי למלא את התפקיד שהוא הטיל עליי: לפתוח את הדלת ולהגיש ליצחק את המאמרים שערך בערב הקודם אבי (הוא־הוא עורך "ידיעות אחרונות," ד"ר הרצל רוזנבלום ז"ל( ואת הכותרות שניסח עבורם. השליח היה מביא את המאמרים לעיתון, ואני הייתי הולך לבית־הספר.
בן 14 הייתי, חולם להיות עיתונאי.
באחד מאותם בקרים גבר עליי יצרי. כאשר הגיע השליח ליטול את המאמרים הערוכים, הגנבתי אל תוך החבילה עוד מאמר אחד, ערוך ונושא כותרת. את המאמר הזה אבי לא ראה. אני כתבתי וערכתי אותו, חתמתי בשם "כתב ידיעות אחרונות", ושלחתי אותו עם יתר המאמרים – אל הדפוס.
יצחק נטל את המאמרים ויצא אל העיתון, ואני נטלתי את ילקוטי ויצאתי אל בית־הספר.
זה היה יום הלימודים הארוך בחיי. הדקות סירבו לחלוף, וכאשר נשמע סוף־סוף הצלצול הגואל דהרתי אל הקיוסק ליד בית־הספר, חטפתי את גיליון "ידיעות אחרונות" מן הדלפק ודיפדפתי.
לעולם לא אשכח את הרף העין שבו ראיתי את מאמרו של אותו "כתב ידיעות אחרונות," מעוטר במסגרת, במרכזו של עמוד .2
לא ידעתי את נפשי. חלומי התגשם. נעשיתי עיתונאי. לדידי, זו הייתה משימתי העיתונאית הראשונה. וגם מעשה העריכה הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות."
הגיליון שלפניכם, גיליון יום שישי 31 בדצמבר ,2004 הוא מעשה העריכה האחרון שלי ב"ידיעות אחרונות."
למעלה מיובל שנים "ידיעות אחרונות" הוא ביתי. כילד, התרוצצתי בין מכונות הדפוס של העיתון. כנער, ראיתי את אבי שקוע — ראשו, רובו וליבו, בעריכת העיתון. כסטודנט הצטרפתי סוף־סוף לצוות אנשי העיתון. נתמניתי לכתב בלונדון (ברבע משכורת.(
בשנת 1989 נתמניתי לעורך הראשי. מתחתיך מנוע ענק שאינו נח לרגע: מאות עיתונאים וצלמים ומנגנון אדיר. 24 שעות עבודה ביום. היום הצלחת? מחר מתחיל הכל מחדש.
הייתי רוצה לחשוב שבעריכת עיתון יש מן האמנות. כמעט כמו ציור. כמו חיטוב פסל. כמו בניית כינור. אתה הוא היוצר. אפשר לעשות עיתון, באותו יום עצמו, בשש צורות שונות. אתה הבוחר מהי הטובה מכולן. אתה העיניים והאוזניים למיליונים.
כי מהו עיתון היום, במאה ה־21? מחנך? ראינו עיתונים "מחנכים" בתקופות קשות בעולם, וראינו גם את כישלונם. מבדר? רק בארצות שהגיעו אל המנוחה והנחלה. הסוד הוא בתרכובת: קצת מזה וקצת מזה, גם ללמד וגם להסביר וגם לחקור וגם להפתיע וגם לחשוף וגם להעלות חיוך. להגיע לאיזון הנכון בין כובד ראש לבין קלילות, בין שיקול דעת מדוד לבין זריזות קופצנית, בין עניינים הרי עולם לבין עניינים של סקרנות אנושית פשוטה.
ועוד דבר: איכות עיתון כאיכות עיתונאיו. זה המשאב החשוב ביותר והיקר ביותר, שעליו יש לשמור מכל משמר. אלה הן הלבנים הבונות עיתון: כי גם המפואר שבארמונות, והמשוכללת שבמכונות הדפוס, והצבעוני שבעמודים, לא יצלח למאומה אם אין מאחוריו צוות של טובי האנשים אשר ייצקו בהם תוכן מקצועי ומרתק. משפחת "ידיעות אחרונות" היא משפחה נפלאה של עיתונאים כישרוניים, מסורים, הגונים ומחויבים, שרק הטובים בעיתונאי העולם ישתוו אליה.
והקורא הישראלי — גם הוא קורא נפלא. הוא מסור לעיתונו. הוא לא יתחיל את היום בלעדיו. הוא קורא כל מילה בעין בוחנת. טעות בתאריך באחד העמודים מביאה בבוקר מאות טלפונים של מחאה. לעיתים יש גם נרגנות: קוראים ימניים טוענים בכעס 'אתם שמאלנים'. קוראים שמאלנים באים בטענה 'אתם ימניים'. וכאשר מספר התלונות שווה, אתה יודע: הכל מאוזן היטב.
האם העיתון משפיע? ועוד איך. לא בדברי תוכחה, אלא בהצגת העובדות. נושא שנחשף, ביושר ובהגינות, יוצר דעת קהל בתוך שעה.
והאם יש לחצים? בלי סוף. אישי ציבור המחפשים פרסום, אנשים שאתה עומד לכתוב עליהם והדבר אינו לרוחם, סתם מכרים, ויש גם פרנואידים. היכולת לומר "לא" היא מתכונותיו החיוניות של עורך.
אמר לי פעם עורך ה"טיימס" הלונדוני: "אינני הולך לאכול ארוחות ערב בבתיהם של בכירי השלטון, על מנת שלא ירגישו חופשיים לטלפן אליי למחרת בבוקר, לבקש וללחוץ."
בעשורים שחלפו נשתנה במידה ניכרת קלסתרה של התקשורת כולה, וגם של "ידיעות אחרונות." הכל נעשה זריז יותר, מהיר יותר, בולט יותר. קח עיתון מלפני עשור או שניים ולא תאמין לשינוי שחל בו — שינוי איטי שאינו מורגש מהיום למחר, אך הוא מהפכה של ממש. התחרות על זמנו של הקורא אינה קלה. לא רק רוח הזמן, שמטבעה משנה קצב וכיוון במהלך השנים, אלא גם מהפכת המידע וזמינותו האלקטרונית הביאו לעיתונות הכתובה אתגרים מרתקים.
דומה כי קשה עדיין להעריך את המהפכה הזאת ואת משמעותה במלואה. הדרך המתבקשת היא לדלג עם הזמן והחידושים ולהתמודד עימם בכליהם־הם — וגם בדרך הפוכה. להתאים את קצב המקלדת לקצב האינטרנט, להיאבק באקרן הטלוויזיה עם עיצוב העמוד הראשון. לטעמי, הדרך הנכונה היא לאתר את הערך המוסף שיש לעיתונות המודפסת ולטפחו, לעודדו ולעצב בעזרתו את מיקומה העתידי על מפת התקשורת. זו הדרך שבה ניסיתי ללכת.
אך גם כאשר רגשה התחרות, וגם כאשר שינו עמודים את פניהם, דבר אחד לא השתנה, ואני בטוח גם שלא ישתנה: הנאמנות לקורא, הנאמנות לאמת העיתונאית והנאמנות למקומה הייחודי של עיתונות במרקמה של כל חברה דמוקרטית. כי זו נשמת אפה של העיתונות.
לא אכתוב כאן מילות פרידה כואבות, כי אין זו פרידה. אני נפרד היום רק מתפקיד, לא מעיתון. אני נפרד מאחריות, אך לא ממחויבות. אינני נפרד מהמקצוע "עיתונאי."
ותודה על הכל.
משה ורדי
