זו ילדותה
עברי לידר, אחיו ואחותו יצאו לפולין עם אמם ניצולת השואה, כדי לגלות מה קרה לה שם, במלחמה ההיא
ורשה, מאי 2016. אמא שלי, אחי עמיאל, אחותי רעיה ואני עומדים לצד חלק מחומת הגטו, במקום המשוער שממנו התחיל המסלול שבסופו ניצלו חייה. עשינו את זה. אנחנו פה.
ההחלטה לצאת למסע שורשים התבשלה אצלנו כמה שנים. פעם אפילו קניתי כרטיסי טיסה לכולנו, וביטלנו ברגע האחרון. בכל פעם מצאנו תירוצים לא לנסוע. לא רק בגלל שמדובר במסע שורשים, אלא מכיוון שזה חייב את כולנו לצאת יחד לטיול. המסע שלנו לפולין בקיץ שעבר היה הפעם הראשונה בחיים שבה ארבעתנו נסענו ביחד לאנשהו. מעולם לא היינו משפחה מטיילת. לא כשהייתי ילד, ולא אחר כך.
אחי מבוגר ממני ב־14 שנים. אחותי, בתשע שנים. איכשהו, זה אף פעם לא הסתדר. זה לא היה בדנ"א של המשפחה. אני זוכר שהיה לי חבר מהכיתה שהמשפחה שלו תמיד הייתה נוסעת למלון באילת. אז, בילדותי, זה נראה לי כמו התגשמות כל החלומות. עולם יוקרתי כזה, שכולם עושים בו דברים נורא כיפיים, אמא־אבא־אחים. אווירה משפחתית כזאת היא לא חלק מזיכרונות הילדות שלי.
מאז שאני זוכר את עצמי תמיד שמעתי סיפורי שואה במשפחה, אבל אמא שלי אף פעם לא דיברה בהרחבה על מה שעברה. ידעתי רק קווים כלליים. ידעתי פולין. ידעתי שסבא שלי לא שרד, ידעתי שסבתא שרדה. ידעתי אושוויץ. ידעתי גטו ורשה. ידעתי לובלין. הכרתי שברי סיפורים, אבל לא את הפרטים. לא על החיים בגטו, לא על היחסים עם אבא שלה, לא על המשפחה שהם היו לפני השואה. על כל אלה לא ידעתי כלום.
יומן המסע המלא של עברי לידר - ביום שישי ב"7 ימים" ובאפליקציית "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
