"תברח מפה". זה הציווי הקדום ששומע "הישראלי הנצחי" של ניסן שור משחר ילדותו. "אין כאן עתיד". משפחתו, שהגיעה מקייב, מעולם לא הצליחה וגם לא רצתה להתערות במזרח התיכון. הם תמיד הרגישו שרימו אותם, שהארץ הזו אינה שלהם, היא לא מה שהובטח להם, כי נכבשה על ידי "המזרחים" והיתה למקום לבנטיני משוקץ.

כשבנם מנסה להשתלב במנהגי המקום, הם קוראים לו "מרוקאי מסריח". כשהוא יורד לשחק בשכונה, הילדים קוראים לו "רוסי מסריח". הוא נראה מקומי, צרוב בשמש המזרחית, אבל הוא לא לגמרי מפה, לא אחד מהחבר'ה. כאילו עושה את התנועות והקולות הנכונים, אבל בעצם נשאר בחוץ. איש בלי זהות ובלי מקום, אדם ללא עם, ללא ארץ וללא תרבות.

אז הוא מוצא את מקומו בתרבות האלטרנטיבית. מפאנק ועד טראנס. אחרי שירות פקידותי סתמי בצבא הישראלי מהגר לתל־אביב עם שני חבריו הטובים ומתיישב בבועה המנותקת שאינה ישראל, אינה חלק מהסכסוך הנצחי. אבל אין דבר כזה. ביוני 2001 הבועה שלו מתנפצת עם הפיגוע בדולפינריום.

מי שנשאר בארץ ומנסה ליצור בה בועה נראה מגוחך בדיוק כמו מי שעזב אותה וניסה ליצור לעצמו חיים בחו"ל. למשל, חבריו ילדי השמנת המטופשים של הישראלי. כבוגר אייטיז, הניהיליזם שלו שלם ומושלם. הוא שונא את הכל, ובעיקר הוא שונא את עצמו. "הישראלי הנצחי" (בהוצאת כתר) הוא ספר שאין בו אהבה ואפילו לא תשוקה, מלבד ברגע אחד בודד – כלפי דוגמנית פלסטית על שלט חוצות בקופנהגן.

הישראלי אינו יכול לברוח – בלונדון הוא חוטף סחרחורת ומיגרנה איומה, ובברצלונה מכה בו התקף חרדה זוועתי; בניו־יורק הוא חש מחנק, ובברלין קורס לאפיזודה פסיכוטית מבעיתה. לא נותר לו אלא לקפל את הזנב ולחזור ארצה מובס. מעולם לא הרגשתי נוח, הוא אומר, וחוסר הנחת הקיומי הזה הוא כל מה שיש, תמצית הישראליות הנצחית, בספר נטול חמלה או חסד, שמרגיש כמו אגרוף לבטן בשילוב סטירה לפנים.