שוב הדיסקו כאן

קצת מפתיע שבין שלל הרכבי הניינטיז (ואלו שחוו קאמבקון במהלכן), העושים את דרכם לישראל, איש לא חשב להרים טלפון גם לג'מירוקוואי. בשעתו, שנייה וחצי לפני הבריט פופ והביג ביט, חבורת הנגנים שסבבה את הסולן ג'יי קיי, סיפקו את אחד מהקולות הכי מרעננים שהגיעו מבריטניה. להקת הפוסטר של סצנת האסיד ג'אז שידכה בהצלחה את הפאנק השמנוני של סטיבי וונדר, סלי סטון וקרטיס מייפילד עם גרוב עדכני שהדביק במהירות לא מעט מילדי שנות התשעים, גם בארץ. באלבום הבכורה השובב, ובשניים המצליחים שהגיעו בעקבותיו, הם פיזרו שפע של מוזיקה נפלאה, שנמתחת לעיתים גם על פני שמונה דקות, אך היו אלו הקליפים שעשו את עיקר העבודה. הכובעים שלו היו אולי מוגזמים (הם התמתנו עם השנים), אבל מי שהוריד מעט את העיניים קלט שג'יי קיי יודע לזוז. ולפחות אז, מהרגע שהקשבת לו משהו זז אצלך. ההמשך היה פחות מוצלח, ולמעשה היחידים שנחשפים לג'מירוקוואי על בסיס יומי הם המאזינים של רזי ברקאי, ש־"Too Young to Die", מאלבום הבכורה של האיש והכובע, פותח בכל בוקר את תוכניתו.

20 שנה אחרי השיא ושבע שנים אחרי האלבום האחרון, ג'מירוקוואי חזר. במהלך ההאזנה הראשונה ל־"Automaton" אתה לא בטוח מה הוא יותר – ניסיון חצי מוצלח להחיות את תהילת העבר או התפתחות טבעית של מוזיקאי חובב רטרו. הבסיס עדיין בשנות השבעים, אבל הפאנק השחור הוחלף בדיסקו האירופי הנוצץ של ג'ורג'יו מורדור. שיר הנושא ו־"Cloud 9" נשמעים בעיקר כמו גרסה חיוורת לדאפט פאנק (עוד הרכב שעשה סיבוב, מוצלח בהרבה, על מורדור). הדיסקו מככב גם ב־"Dr Buzz" מעלה החיוך עם ההשפעות מהבי־ג'יז והחצוצרה הסליזית. גם בקטעים שמנסים להלחים בין אז לעכשיו כמו "Nights Out In the Jungle" או "We Can Do It" המאמץ מורגש. כשזה עובד טוב יותר, כמו ב־"Summer Girl" או ב־"Vitamin" עם הבס הג'אז־רוקי, שב ומתגלה מגע הזהב של ג'מירוקוואי הישן שקצת הלך לאיבוד באלבום הדי מפוספס הזה.